המעין

זכרונות על ראשית הגידולים במצע מנותק / פרופ' מאיר שורץ

שנת תש"ד, ערב שנת השביעית, בקיבוץ חפץ חיים, הקיבוץ הראשון של פועלי אגודת ישראל. עד אז היינו ב'הכשרה' בגדרה, והייתה זו השנה הראשונה להתיישבותנו באדמות שנמסרו לנו ע"י הקק"ל להקמת ישוב הקבע, בין גדרה לכפר הערבי מסמיה. רבים מאתנו הגיעו למסקנה שלא נוכל לשמור שמיטה כהלכתה אלא אם נסמוך על 'היתר המכירה'. הרב מפוניבז', הגאון הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, בא לביקור בט"ו באב. הוא כבר ביקר בעבר כמה פעמים בקיבוץ, ונוצרו קשרי ידידות בינו ובין חברי קיבוץ חפץ חיים. יצאתי לגדרה עם פרדה ועגלה כדי להקביל את פניו. הוספתי שק נוסף על קרש הישיבה, כדי לרכך את מקום מושבו... אחרי דקות ספורות על העגלה הוא ביקש לרדת. "נלך בדרך" אמר לי, "ונקיים 'ובלכתך בדרך'". הלכנו כשעה. הוא שאל וחזר ושאל, ואני השבתי מה שיכולתי. בערב, בליל ירח מלא, ישבנו כל חברי הקיבוץ על חבילות קש במעגל. הרב בא הפעם בשליחות החזון איש זצ"ל, שעמו היו חברי הקיבוץ, ובעיקר הרב קלמן כהנא זצ"ל והקבוצה שהיתה קודם בכפר סבא, בקשר הדוק מאז השמיטה הקודמת בשנת תרצ"ח. הסברנו לו מדוע לא נוכל הפעם לשמור שמיטה בלי לסמוך על היתר המכירה (מטעמים כלכליים, בטחוניים וכד'). בסוף דיבר הרב, ביידיש, ושתי טענות בפיו: האחת: 'בשביל זה שבתם לארץ, כדי לא לשמור שמיטה כהלכתה'? הוא הביא לדוגמא את שיבת עזרא, אחרי גלות של שבעים שנה. וטענה שניה: 'הלוואי שאנשי השואה הנהרגים היו זוכים להיות כאן'!

אסיפת החברים הייתה הגוף העליון בקיבוץ, וגם לחברוֹת היה בה זכות דיבור והצבעה. ההצבעות היו גלויות, על ידי הרמת יד. האסיפה הייתה מחליטה מה שנראה כטובת הכלל, ועל הפרט היה לקבל את החלטת הרוב, גם אם לא תמיד היה הדבר קל. בעניינים חשובים היה דרוש רוב של שני שליש המשתתפים. למרות הקשיים והעוני הגדול – הייתה בקיבוץ התרוממות רוח. החלטנו להמשיך לשמור על קדושת השביעית.

שנת השמיטה תש"ה החלה, והמתח העצום להכנתה הסתיים. בשבועות האחרונים עבדנו מבוקר עד ערב על מנת להכין את השטחים ולזרוע לפני ראש השנה, ובמיוחד בהכנת שטחי המספוא, על מנת שיהיה ירק לפרות שברפת. השטחים היו חדשים, והיה צורך להעביר את צינורות ההשקיה משטח לשטח. היינו חבורה של כעשרה בחורים שצעדה בשדות בוץ מספר פעמים ביום כדי להעביר את הצינורות ממקום למקום. העבודה המרובה גרמה לעייפות מצטברת. האוכל לא היה משובח, כי היו לקיבוץ רק הוצאות ולא היה כסף. המגורים – די עלובים, השינה – על חבילות קש. הסדין לא מנע את דקירות הקוצים שהיו מעורבים בקש. לא אחת הופיע עכבר בין החבילות...

קיבוץ חפץ חיים היה אז יוצא דופן בתוך הציבור הדתי בארץ, לא רק בגלל ה'יקיות' של חבריו - אלא גם בגלל שבו הקפידו על הלכות שרבים לא נהגו להקפיד בהן. כך למשל חלק ניכר מהירושלמים הוותיקים הפרישו תרומות ומעשרות, אך ביישובים החדשים נהגו כך רק בודדים; הנושא היה בבחינת 'מצוה שאדם דש בעקביו'[1]. ההקפדה היתרה בקיבוץ חפץ חיים על הפרשת תרומות ומעשרות נחשבה אז ל'חרדיות יתר'. השתדלנו שלא לטעום דבר אף בבתים שהיו נחשבים לחרדים, בגלל חשש שלא הפרישו תרומות ומעשרות. כך גם ברוב הישיבות הקדושות ובבתים של יהודים מכובדים השתמשו בחשמל שיוצר בשבת, ולא הסתפקו בנרות או במנורות נפט. אך החזו"א אסר על השימוש בחשמל בשבת, והקיבוץ היה השני (אחרי ישיבת פוניבז') שקנה 'גנרטור שבת'. הדבר הכביד מאוד, הן מבחינה כספית, הן בגלל הרעש של הגנרטור, והן בשל האור הקלוש שהוא ייצר.

כך היה שגם כאשר התחלנו בנושא גידולי המים, אפילו הציבור החרדי של אז הסתכל עלינו בצורה מוזרה: 'הקיבוצניקים של חפץ חיים שוב מחפשים חומרות'... היה זה בשנת תשי"א, לקראת שנת השמיטה תשי"ב, שר' בנימין מינץ ז"ל, מנהיג פא"י, העלה את הרעיון שנגדל בשמיטה גידולים שלא על גבי הקרקע, כדי להימנע מאיסורים בשמיטה. ר' בנימין מינץ ביקר בחווה היחידה בארה"ב שגידלה באותם ימים צמחים בשיטת ההידרופוניקה (גידולי מים), ואחרי ששמע הסברים מבעל החווה הציע לנו לבדוק את הענין. התברר שכבר עשרות שנים נערכו מחקרים במקומות שונים בעולם בנושא גידול צמחים בתמיסות מזינות שונות, ובמלחמת העולם השניה השתמש בשיטה זו הצבא האמריקאי כדי לגדל ירקות לחייליו במזרח הרחוק[2].

החלטנו לנסות את זה אצלנו. באותם ימים החזו"א ביקר בקיבוץ לרגל ברית מילה של תאומים, בני קרובי משפחתו שהתגוררו בקיבוץ. הוא התכבד כמובן בסנדקאות, ואחר מילת הראשון הוא ביקש לעשות הפסקה עד מילת השני, כדי שיוכלו לברך את ברכות המילה ו'שהחיינו' גם על התינוק השני. בהפסקה הוא ביקש שיביאו בינתיים קצת משקה לברכת 'לחיים'. אבל העוני היה כה גדול, שלא היה בכל הקיבוץ שום בקבוק של 'משקה' לכבד בו את החזו"א! בלית ברירה הביאו לו כוס תה... בינתיים דיברתי עם החזו"א בענין גידולי המים, והדבר נראה היה למרן החזו"א כפתרון הולם לשביעית.

אח"כ נסעתי אל החזו"א כדי לתאר בפניו בפירוט כיצד ניתן לגדל ירקות בשיטה הזו. ביתו של החזו"א היה מרוחק ומבודד קמעא מבתי העיירה בני ברק. אווירת הוד אפפה את ביתו הפשוט והצנוע. גידולי המים דאז נעשו בתוך חביות חצויות לאורכן, ממולאות במים ובתמיסת מזון, והצמחים עצמם גדלו על רשתות שמולאו בנסורת עץ. תיארתי את השיטה לפרטי פרטים, והחזו"א צידד בה. בתום השיחה שארכה למעלה משעתיים, ולאחר דיון הלכתי בנושאים הקשורים בכך (תרומות ומעשרות, ברכה, כלאי זרעים, נוסף כמובן לנושאי השביעית), שאל החזו"א את ר' יצחק גרשטנקורן ז"ל, שכיהן אז כראש העיר בני ברק, אם הוא יכול להעמיד לרשותי סך של 350 לירות ישראליות (סכום המקביל היום לכמה אלפי דולרים) כדי לממן את המשך פיתוחו של הרעיון; הוא הסכים, וכך ניתן בידי סכום כסף נכבד להמשך הענין. זכורני שעיקר עניינו של החזו"א בפיתוח השיטה היה כדי שלא נהיה תלויים בערבים לאספקת ירקות, ונהיה עצמאים. כמו כן, משום 'לא תחנם' הוא סבר שיש להעדיף לא לקנות סחורה של ערבים בשנת שמיטה[3].

כשחזרתי מאוחר מאוד בלילה לקיבוץ אמרו לי שהרב קלמן כהנא זצ"ל ממתין לי בחדר האוכל. ניגשתי לשם, ומיד החל לחקור אותי מה בדיוק אמרתי למרן בעל החזו"א ומה השיבני. הוא רשם מפי מילה במילה את דברי החזו"א, ולא הניח לי ללכת לישון עד שאסיים, כדי שחלילה לא אשכח פרט כלשהו עד לבוקר שלמחרת[4].

ואכן בשנת השמיטה תשי"ב התחלנו בניסיונות בקנה מידה קטן לגדל ירקות בגידולי מים, והם הוכתרו בהצלחה. אחרי שנת השמיטה הועלתה הצעה לשפר את השיטה, ולגדל את גידולי המים על בסיס של חצץ, ולא נסורת כפי שהיה קודם. בנינו שתי ערוגות בטון, שגודלן ביחד היה כעשר מטרים רבועים. היו אלה הניסויים הראשונים בשיטה זו. סמוך לערוגות אלה הייתה בריכת אגירה, ומשאבה שפעלה עם שעון שבת מיוחד שיוצר לפי דרישתנו. המערכת פעלה באופן אוטומטי. התגברנו על בעיית תוספת הכימיקלים הדרושים לצמחים שאינם גדלים בקרקע והאיזון ביניהם, מצאנו את החומציות המתאימה, וכן התגברנו על סידורי הערוגות וההדליה. הניסיונות עלו יפה, והיבול היה טוב. כשהבחנתי בצמח חולה מעט סילקתי אותו מהר, כי אחרת היו מיד מספרים ומסיקים ש'כל ההידרופוניקה חולה, וכל הניסויים אינם שווים כלום'. הכסף שהקציבו לנו הספיק רק לבניית הערוגות, למתקנים ולמעט כימיקלים, וכמובן שעבור העבודה שהשקענו לא הייתה תמורה.

אנשי מדע החקלאות לא התייחסו ברצינות ל'משחקים' שלנו. במיוחד בא הדבר לידי ביטוי לאחר שפרסמתי את מאמרי הראשון ב'השדה', כתב העת המקצועי של חקלאי ישראל, שבו תיארתי את הניסיונות שלנו. התגובה הייתה כי 'לא יתכנו יבולים כה גבוהים', 'זה בניגוד לכתוב בספרים', 'לא ניתן לגדל צמח תרבות ללא חומר אורגני', 'הפירות הם חסרי טעם', 'אין זה בריא לאכול פרי כזה', 'שורשים בעומק של 20 ס"מ אינם יכולים להניב פירות', ועוד קביעות רבות מסוג זה. הכואב והפוגע ביותר הייתה תגובתם של כמה 'חברים' ו'ידידים': 'אתה מקלקל את השם שלנו'; 'אנחנו נהפכים לבלופרים'; 'לא מאמינים לך!' וכו'. קיבלתי גם קטעי עיתונות לעגניים, שרק את חלקם שמרתי. היו גם מחברי הקיבוץ שעודדוני, כמו ר' יששכר גרייסמן ('רולֶה') ויצחק גרוס ז"ל, אך רבים עמדו מנגד ו'ישבו על הגדר'. אם לא אצליח, יאמרו: 'ידענו זאת מזמן', ואם כן אצליח, יאמרו 'זה ברור, אין כאן שום דבר חדש'. הרוב הדומם הוא שהעיק.

בקיץ של שנת תשי"ד קיימנו בקיבוץ, ליד אותן ערוגות שהזכרתי, מסיבת עיתונאים, בנוכחות הרב קלמן כהנא, ר' בנימין מינץ, ור' יששכר גרייסמן, זכר כולם לברכה. היה לכך הד חזק בכל העיתונות בארץ, הרבה מעבר למצופה. נתבקשתי ע"י הסוכנות יהודית לנסות שיטה זו גם בקיבוץ עין גדי ובאילת, שם אי אפשר היה לקיים חקלאות 'רגילה'. חשוב היה לקבל כסף לבניית שטח רציני, וביקשנו שיתנו לנו תקציב לבנות דונם שלם של גידולי חצץ. ה'מומחים' טענו שאין לעבור מעשרה מטרים רבועים לשטח של דונם, אלא יש לנסות תחילה לתקופה של שנתיים בשטח של 60-100 מ"ר. טענתי הייתה ששטח כזה הוא בזבוז מוחלט - ליידע המדעי הוא אינו מוסיף כי לפנינו דגם שעלה יפה, ואין כל שוני בין ערוגות קצרות לערוגות ארוכות יותר, 30 מ' כל ערוגה. אך נאלצנו להיכנע ל'מומחים' ולהסכים לבנות שטח של 60 מ"ר[5]. ביקשנו לצורך בניית הערוגות החדשות מענק או לפחות הלוואה של 5500 ל"י, ואכן מומחי החקלאות המליצו על כך בפני ד"ר רענן וייץ, מנהל המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. מכתבים רבים והתרוצצויות מרובות קדמו לקבלת המענק, וניתן לנו להבין שהענין כבר 'סגור'.

באחד מימי הסתיו של שנת תשט"ו בשעות אחר הצהריים עבדתי בחפירה ליד שער הקיבוץ, על מנת להעביר צינור מים מתחת לכביש, לקראת בניית שתי ערוגות סטנדרטיות של גידולי חצץ שלבנייתם הובטח לנו הכסף. כאמור כל העבודות הקשורות להידרופוניקה התבצעו לאחר שעות העבודה הרגילות, מאחר והקיבוץ לא היה מוכן להקצות זמן עבודה יקר ל'שטויות' כאלה... פתאום הגיע ר' יששכר גרייסמן ז"ל לפגוש אותי. התיישבנו על שתי אבני בלוקים, והבנתי שאין בפיו בשורות טובות. הוא סיפר לי שיש שוב עיכוב, והפעם עיכוב רציני: הסוכנות מוכנה לתת את הכסף, אך לא לנו, אלא רק אם הניסיונות יתבצעו במכון מוכר. פירוש הדבר היה שההמשך לא יהיה בקיבוץ אלא במקום אחר, אולי ברחובות על ידי אנשי המכון לחקר החקלאות, או בטכניון בחיפה. במילים אחרות, 'החפירה שאתה חופר עכשיו אין בה צורך', כי אין כל סיכוי שנקבל את הכסף: הלא אני אינני איש מקצוע מדעי-חקלאי - סיימתי בית ספר יסודי בלבד, וגם בכל הקיבוץ אין איש מדע!

ואז עלה בלבו של ר' יששכר הרעיון: נקים אנחנו מכון לחקר החקלאות משלנו, ונקרא לו "מכון לחקר החקלאות על פי התורה"! ההצעה נראתה לי דמיונית לחלוטין – הרי שוב יצחקו לנו! בנוסף, השם היה 'ארוך מדי', 'יומרני מדי', 'לא קליט'. אולם לא היית לי הצעה טובה הימנה. בכל אופן אספתי את כלי העבודה והלכתי הביתה. ידעתי שאם הניסיונות יעברו לידי מכון חיצוני הכסף לא יספיק, הלא 'הם' לא יסכימו לעבוד 'אחרי שעות העבודה', ואותי לא יקבלו לעבודה הזו שהרי אין לי ההכשרה המינימלית. לקראת השמיטה הבאה לא יהיה אפוא דבר.

אינני יודע מי הצליח 'להעביר את רוע הגזרה', אך את הכסף קבלנו בכל זאת, ואפילו ללא צורך בפיקוח צמוד. השם 'מכון לחקר החקלאות על פי התורה' נקלט! חיפשנו חובשי כיפה בין הסטודנטים בפקולטה לחקלאות, וניסינו לקשור אותם לנושא על מנת להפגין את 'מדעיות' הענין, אך לא יכולנו להציע למועמדים דבר. באביב הבא כבר התקיים הכנס הראשון של 'המכון לחקר החקלאות על פי התורה' בבית הכנסת של הקיבוץ. הייתה זו התחלה צנועה ביותר, אך מאוד סמלית. בינתיים קבלנו ממר בנדהיים ז"ל מניו יורק תרומה בסך של 5000$ לבניית המבנה של 'המכון לחקר החקלאות על פי התורה'. הבניין הוקם ליד הערוגות שלנו; השם 'גידולי מים' נשאר זמן רב, אף על פי שהגידולים היו בחצץ, והשם 'גידולי חצץ' היה מתאים יותר. המבנה היה קצת משונה בשביל מכון מחקר חקלאי-תורני: לא הייתה בו מעבדה ראויה, לא חדר עיון, ולא חדר הרצאות. אך היה זה מבנה, והיה לנו בית! כאמור, המכון לחקר החקלאות על פי התורה נוסד כדי לסייע לענין השמיטה, ובעיקר לנושא גידולי המים; אך תוך זמן קצר נוספו לו עיסוקים בנושאים שונים שכבר עסקו בהם בעבר, כגון כלאיים (זריעת קטנית עם שיבולת שועל וכד'), דיני תרומות ומעשרות, 'לא תחנם' (מתי מותר להעסיק נוכרי), שבת (חליבה, המלטה וכו'), והרשימה עוד ארוכה[6].

בשנת השמיטה תשי"ט כבר היה לנו כדונם ערוגות בטון, בחלקן מוגבהות על עמודים, וכן ערוגות אסבסט שהיו מונחות בתוך ערוגות הקרקע הרגילות. מרן החזו"א (שנפטר כבר בשנת תשי"ד) לא הביע התנגדות לגדל בחצץ המונח בערוגות כאלה, אך הובעה על ידו המשאלה להוסיף יריעות פלסטיק בין החצץ ובין ערוגות הבטון או האסבסט, כדי ליצור הפרדה נוספת בין הצמחים ובין הקרקע. 'גג' הותקן ע"י יריעות יוטה שנמתחו מעל הערוגות, או ע"י מעין סולמות-עץ שהמרחק בין שלביהם היה כרוחב השלבים עצמם. ה'גג' הוגדר בדומה לגג המקובל בסוכה, וכל זה כדי שמתקן הגידול ייחשב לעציץ שאינו נקוב בתוך בית. בתחילת שנת השמיטה הביעו רבני הקיבוץ משאלה להוסיף מעין דפנות מסביב לשטח גידולי המים, כדי שלא יהיה רק גג. דבר זה נעשה ע"י מתיחת ארבעה חוטים סביב הערוגות במרחק מקסימלי של כשלושים ס"מ זה מזה (שלושה טפחים). צמחים שהתפשטו מעבר ל'דפנות' הערוגה הוחזרו לתוך ה'בית', או שלא טופלו כלל.

לא הסתפקנו במה שיש, וניסינו כל הזמן לשפר: בשלב מסויים עברנו לגידולים בטוּף (חצץ וולקני), וכחומרי מילוי השתמשנו בחול, בפלסטיק קצף ובצמר סלעים. מערוגות הבטון, שעלותן רבה, עברנו לערוגות פלסטיק, ליריעות פלסטיק, ולגידול על חול ישיר ועל צמר סלעים ישיר; שני האחרונים הם השיטות המקובלות כיום בארץ ובעולם[7].

מחקר ההידרופוניקה עבר אח"כ למכון לחקר הנגב בבאר שבע, ועתה הוא נחקר בהרבה מוסדות מחקר לחקלאות בארץ ובעולם. כיום יותר משליש הירקות בארץ, וחלק ניכר מהפרחים בארץ, גדלים ללא קרקע, על פי השיטה שמקורה במחקר ובניסויים המעשיים שנערכו בחפץ חיים לפני חמישים שנה! במקביל התפתחו שיטות אלה גם בהולנד; יותר ממחצית הגידולים שם הם בשיטות של הידרופוניקה. לפני כעשרים שנה קיבל הנושא תנופה גם בקליפורניה, בקנדה ובמספר ארצות בדרום אירופה, ובארצות מדבריות בכל העולם. ישראל נמנית על הארצות המובילות בנושא זה, ובין הראשונות שפעלו בכיוון של גידולים ללא קרקע. כאשר התחלנו להכין את הדונם הראשון בקיבוץ חפץ חיים היו דונמים בודדים ברחבי העולם בהם השתמשו בשיטות דומות, וכיום מקיף הנושא מאות אלפי דונמים. חלה מהפכה, ואנחנו שותפים בכירים למהפכה זו.

המחקר לגידול צמחים ללא קרקע הביא לשינויים יסודיים גם בגידול צמחים בקרקע. נושאים שהיו אבני יסוד באגרונומיה במשך דורות רבים איבדו מחשיבותם. לפני כחמישים שנה נמצא שהיסוד הכימי כלור, במינון נכון, נחוץ להתפתחות הצמח. עד אז נחשב הכלור כמזיק לצמחים, והיה זה היסוד האחרון שנמצא כהכרחי לצמח. גילוי זה היה במסגרת מחקר מדעי ומעשי שעסק באיזון 16 היסודות הנחוצים לגידול הצמח. איזון זה, בתקופת גידולו של הצמח, שנתברר במסגרת המחקר בגידולים ללא קרקע, היה היסוד שהביא ליבולים גבוהים גם בשדות ה'רגילים'.

גם הצורך בזיבול בהפרשות של בעלי חיים נפסק. הצורך במיחזור זרעים – שיטה שקבעה שאין לגדל אותו מין של צמחים שנה אחרי שנה באותו שטח – נשכח, ומספר 'תורות' חקלאיות נוספות איבדו מחשיבותן. המושג של 'קרקע פוריה' חדל מלהתקיים; היום ניתן להביא כל קרקע לפוריות, כאשר יוסיפו לה את היסודות החסרים בהזנה מינרלית–כימית, פעולה שתוזיל את התוצרת, שגם תהיה בריאה יותר. חולות ואדמה חולית שנחשבו לאזורים עקרים הפכו להיות אדמה חקלאית מעולה, והדוגמא הבולטת הם חולות הנגב ואדמות גוש קטיף, וכאלה יש עוד רבבות דונם בעולם הרחב. הסתבר גם שהצמח שגדל באחת משיטות ההידרופוניקה האלה מפתח פחות חלקי איברים שאינם נחוצים, דבר שמתבטא בעיקר בכמות שורשים קטנה בהרבה מאשר בקרקע פוריה. הצמח צורך פחות אנרגיה לקיומו, ובכך מותיר יותר אנרגיה להגדלת היבול. כמו כן אין בו חומר צִמחִי מת, בעיקר בשורשים, חומר שהיווה בסיס להתפתחות מחלות.

כאמור, התפיסה החקלאית לגידול הצמח עברה מהפכה, ולמדענים בארץ יש חלק רב בזה. כאשר לפני כחמישים שנה התחילו לגדל צמחים על אדמות חוליות הם ספגו קיתונות של לעג, והתוצאות ידועות. המושגים של מדבר וחולות בחקלאות כבר אינם קיימים. צריך רק להביא לשם מים ותמיסות מזון מתאימות, ואז כדברי הנביא (ישעיהו לה, א): 'יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת'. וכמה לעג ספגו המדענים כאשר התחילו להשתמש במים מליחים, שהותאמו לגידול הצמחים על ידי איזון המלחים! להמצאתם של שינויים אלה הייתה לגידולי המים, שהוחל בפיתוחם בארץ, תרומה לא מבוטלת, והדבר מוזכר תמיד בכנסים חקלאיים מקצועיים בכל העולם. תורת גידול הצמחים בחקלאות הפכה להיות מדע שימושי ביותר.

בשנת תשמ"ו הזמינה אותי סוכנות החלל של ארה"ב לקייפ קנווראל שבפלורידה לישיבה שאליה הוזמנו ראשי נאס"א, לייעץ לה בענין גידול צמחים בחלל בשיטות של הידרופוניקה. היו"ר איש נאס"א פתח את הישיבה והסביר מהי מצוות שמיטה; הוא נטל תנ"ך וקרא ממנו את הפסוקים: "שש שנים תזרע שדך"... והמשיך: "בעקבות זה החלו בגידול הצמחים ללא קרקע בארץ ישראל, בקיבוץ דתי שנקרא חפץ חיים, והחוקר שעסק בזה נמצא כאן אתנו"!

יש להניח שבעתיד יכבשו שיטות אלה אזורים צחיחים, וכן יוגבר השימוש במים מליחים. גם בהרבה גידולים בתנאים מבוקרים בחממות ישתמשו בשיטות אלה. כבר כיום קיימים אזורים בעולם שהם 'מאה אחוז הידרופוניקה'. הראשוניות שלנו בגידולים ללא קרקע מודגשת במבואות לספרות המקצועית בנושא זה בכל רחבי העולם. בשנת תש"ס התקיים הכנס המשותף העולמי של ארבעת הארגונים הבינלאומיים העוסקים היום בנושאים אלו, ומרכזו היה בארץ. כל זה כחמישים שנה אחרי שר' בנימין מינץ ז"ל ביקר בחווה היחידה להידרופוניקה בארה"ב והעלה את המחשבה שאולי בדרך זו ניתן לפתור את בעיית השמיטה, וש'רולֶה' ואני קיימנו את 'ישיבת היסוד' של המכון לחקר החקלאות על פי התורה ליד השער של קיבוץ חפץ חיים... כיום 'מצע מנותק' – התולדה של 'גידולי המים' – הוא השם המקובל גם בארץ וגם בעולם לגידולים מסוג זה.

בשיחתי הראשונה עם בעל החזו"א בנושא גידולי המים עלתה השאלה כיצד יש לברך על התוצרת מצורת גידול זו. אחרי שהתברר לרב שהיסודות הדרושים לגידול הצמח באים ברובם הגדול ממקור בקרקע (מחצבים), פסק הרב שיש לברך על כל גידול את הברכה הראויה לו כאילו גדל בקרקע, וכן שכל צמח הגדל בארץ ישראל גם במצע מנותק חלים עליו עקרונית דיני המצוות התלויות בארץ; אולם אין בגידול ירקות במצע מנותק פגיעה בשביתת הארץ, ולכן בצירוף ה'גג' מעל הערוגות וכו' מותר לגדל גידולי מים בשמיטה.

השמירה על קדושת הארץ הייתה הבסיס למהפכה חקלאית עולמית, וב"ה שזכיתי שהיה לי חלק בזה[8].