המעין

בענין אוצר בית דין

לעורך "המעין" שלו' רב.

הראו לי בחוברת "המעין" ניסן תשס"ז (מז, ג עמ' 99) דברי התרסה כנגד "כשרות למהדרין", שחטאה בכך שבחוברת "מן השורש" שיצאה לאור בט"ו בשבט תשס"ז לקראת שמיטה לא אוזכר הנושא של אוצר בי"ד, ומזה מוכיח הכותב כי אין זו "חקלאות על פי התורה".

ולדברים הללו אין שחר. לצערנו אכן נותרנו בבדידות מזהירה, ומימין ומשמאל מלאי טענות על התנהלותנו זו. אבל מה נוכל לעשות, אנו סוברים שרצון התוה"ק לשמור שביעית ללא ההיתר האומלל שנקרא "היתר המכירה" שעל פי הוראת רבותינו איננו תקף, בפרט במצב העכשווי. מאידך אנחנו משתפים פעולה עם אוצרות בי"ד שנוהגים כהלכה. אבל אין לכל זה קשר לחוברת של "כשרות למהדרין" אשר עסקה בהכנות לשמיטה בפן הצרכני, והביאה את ההכנות וההנחיות לתוצרת בחנויות שבהשגחתנו. כללית – אוצר בית דין איננו מועדף בחלוקה בחנויות העוסקות במסחר, כי יש דעה של אחד מגדולי הפוסקים הגר"נ קרליץ שליט"א – שמוסר נפשו למען אוצרות בי"ד כהלכתן - שאי אפשר לחלק תוצרת של אוצר בי"ד בחנויות. אמנם ודאי שאנו נוהגים על פי הוראתו של מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, שהסכים בשמיטות קודמות לחלוקת תוצרת בחנויות בתנאים מסויימים, אבל דבר זה מצריך הערכות מיוחדת. משום כך בהכנות מרכז החקלאות על פי התורה לניהול השוטף בחנויות (אשר בזה עוסקת חוברת "מן השורש" כאמור) לא הופיע נושא אוצר בי"ד. לעומת זאת חוברות "הליכות שדה" המבטאות את עמדת המכון בכל העניינים ההלכתיים של שמיטה כהלכה עוסקות גם עוסקות באוצר בי"ד, ובתנאי שיתנהל כהלכה.

משום כך תמוהה מסקנת הכותב בסקירה על החוברת "מן השורש" בחוברת "המעין" הנ"ל המשמיצה את הגוף היחיד שרוצה לראות שמירת שביעית כהלכתה מחד (בלא 'איסורים' חדשים אידיאולוגיים שלא לעזור לשונאינו, ולכן לא לקנות תוצרת מנוכרים - איסור שתחולתו היא מראש השנה תשס"ח ועד כ"ט אלול תשס"ח, כאשר בכל השנים מגיעה תוצרת של עשרות אלפי טונות מהרש"פ, ואפילו ממדינת החמאס בעזה, ואין פוצה פה ומצפצף), ומאידך פועל בכל כוחו לשימוש בתוצרת יהודית במקומות המותרים.

יוסף י' אפרתי

"כשרות מהדרין" ו"חקלאות על פי התורה"

 

[אני מבין מאוד את הלחצים שבהם הרב אפרתי שליט"א נתון, ומעריך מאוד את פועליו המרובים למען הציבור התורני בכלל וקיום השמיטה כהלכתה בארה"ק בפרט. אבל גם אני הקטן חושב לזכותי ולחובתי ללחוץ מעט לכיוון השני: לענ"ד אכן יש פגם בכך שבחוברת 'מן השורש' לא היתה שום התייחסות לאוצר בית דין. איך זה שלא כתוב בכל החוברת העוסקת בשמיטה אפילו משפט אחד, שיזכיר לצרכן הפוטנציאלי של פירות וירקות 'מהודרים' בשמיטה שיש מושג שנקרא 'אוצר בית דין', ושבעזרת ה' ייעשו הסידורים המתאימים לאספקה שוטפת של פירות מאוצר בי"ד, כדי שאפשר יהיה לקיים את מצות אכילת פירות שביעית בקדושה? איך זה שלא מוזכרת בחוברת מילה אחת על החובה והזכות לחזק את החקלאים שמוסרים נפשם על שמירת שמיטה בלי היתר מכירה, ומיישבים את א"י ברוח התורה (באותו סגנון יפה בו כתב הרב אפרתי שליט"א מכתב ברכה לספר 'שמיטה ממלכתית במדינת ישראל' שחיבר הרב וייטמן)? משפטים מעין אלו לא היו מזיקים ל'מן השורש' ולראשיו ועורכיו, והיו מציגים לצרכן החרדי את סדר העדיפויות האמיתי והצודק בצרכנות שנת השמיטה. להיכן נעלמה מצות 'וחי אחיך עמך'? ובמחכ"ת של הרב אפרתי שליט"א, הדיונים ב'הליכות שדה' אינם רלוונטיים לביקורת שלי הקטן על עורכי 'מן השורש': קהל היעד שונה לגמרי, כאן מדובר על 'עמך ישראל' - וכאן מדובר על ת"ח שעוסקים בתחום הזה, ואין הפרסום בזה מחפה על ההתעלמות בזה (ודרך אגב, כמעט שלא היו דיונים ועיונים בענין אוצר בי"ד בחוברות 'הליכות שדה' של השנה האחרונה).

הרב אפרתי שליט"א מציין שיש ליטול תוצרת רק מבתי דין המנוהלים כהלכה. מבחינת הציבור זו ודאי התייחסות נכונה, שהרי קניית פירות שביעית בשוק מביאה לחשש איסור סחורה, דמי שביעית וכו'; אמנם לגבי גוף כשרות שמחלק בעצמו לציבור פירות של אוצר בי"ד תוך פיקוח נאות - אם בית הדין האחראי פיקח כראוי שלא יעשו במטע ובכרם מלאכות אסורות אין יותר חשש של 'נעבד' בפירות, וגם אם חלק מן הפירות של אותו מטע נמכר בסופו של דבר ללא פיקוח ראוי - כל תפוח ואשכול ענבים שמחולק כדין ע"י גוף הכשרות יש בו קיום של מצות שמירת שביעית בקדושתה. לכן על גופי הכשרות, ובוודאי על "כשרות מהדרין", לדאוג לחלוקת פירות שביעית מכל אוצר בי"ד שפיקח כהלכה על העבודה במטע ובכרם, להמליץ לקונים לצרוך פירות אוצר בית דין, ולתת לצרכן אפשרות להשיג כל פרי אפשרי (בלי להתנות שלא קולטים פירות אוצר בית דין כשקיימים פירות נוכרים – אלא להיפך, או שלא קולטים פירות מאוצרות בי"ד שמקילים לשווק את עודפיהם לשוק; וגם בלי לפסול פירות שביעית שלא הצליחו להגיע לגודל וצורה מובחרים בגלל הקפדה על איסור מלאכה במטע). רק כך תחוזק שמירת השמיטה.

בענין 'האיסור האידיאולוגי החדש שלא לקנות מהערבים' – נדמה לי שהרב אפרתי שליט"א קצת הגזים בדבריו: אין זה 'איסור אידיאולוגי' (ביטוי שיש בו קונוטציה חוץ-הלכתית) – אלא מציאות קיימת, שבה בשמיטה רבים בציבור החרדי קונים מפירות גויים גם כאשר קיימת אפשרות לקנות מפירות חקלאי א"י המותרים על פי ההלכה ללא היתר מכירה, ובכך הם פוגעים באופן ישיר בחקלאות היהודית הכשרה - וגם מחזקים את ידיהם של אויבי ישראל הפועלים ממש בפועל להריגת יהודים בימינו אלו מול עינינו. אני מסכים שמי שכל שנותיו מפרנס ערבים וקונה מהם בלי שום חשבון, ודווקא חומרות השביעית מפריעות לו, אינו אלא מן הצבועים; אך אין זה המצב ברוב הציבור התורני, ולכן הטענה הזו במקומה עומדת. י"ק.]

 

על שמירת מנהגי אבות

כמה הערות בענין מאמרו של הרב יעקב קאפל רייניץ שליט"א בגליון האחרון של 'המעין' (עמ' 33 ואילך).

לא כל מנהג ראוי לשמור. מישהו שגר כאן בארץ שאל אותי פעם אם ראוי שגם הוא ינהג כאביו לקדש בליל שמיני עצרת בסוכה...

להניח את החלות על השולחן בשעת הקידוש אין זה מנהג אלא קולא, והנוהג כגר"א להניח את החלות על השולחן רק אחרי קידוש תבוא עליו ברכה. סיפר לי אדמו"ר זללה"ה שהוא היה נוהג לבצוע על אחת משתי החלות, וכשהעיר לו רב אחד (שכחתי מי) שהגר"א נהג לבצוע על שתיהן עבר גם הוא לנהוג כן.

ירקות הטעונים בדיקה – זו שאלה חמורה, וכן גם כשרות הבשר. אמנם הגרי"ח זוננפלד לא נמנע מלאכול אצל ספרדים, אבל מסתמא אכלו גם הם 'חלק'.

להתפלל ותיקין הוא מדינא דגמ', ולהרמב"ם כל תפילה מאוחרת יותר היא רק 'בדיעבד'. המחלוקת בדבר שיעור הטלית קטן ידועה, והדלקת נרות חנוכה שונה ממקום שיש לחוש מרשעת אומות העולם למקום שאין לחוש.

ביקרא דאורייתא

                                                                                    צעיר הלויים, אביגדר נבנצל

* * *

לכבוד מערכת 'המעין'

קראתי את מאמרו של הרב יעקב קאפל רייניץ שליט"א בגליון "המעין" האחרון, ובו התייחסותו לנטישת מנהגי אבות ע"י בני הדור הצעיר חניכי ישיבות דורנו. אותו ענין נדון גם באותו גליון עצמו של 'המעין' במדור 'נתקבלו במערכת' (עמ' 96-97) בסקירת העורך על הספר 'ירושתנו', המהווה חלק מנסיון ההתמודדות בתופעת נטישת מנהגי אשכנז-גרמניה ע"י בניהם של יוצאי מקומות אלו. ברצוני להעיר על כך מספר הערות[1].

א. תופעת עזיבת המנהגים אינה מיוחדת ליוצאי ארץ מסויימת[2]; היא קיימת אצל יוצאי פולין, הונגריה ועוד, ואף אצל יוצאי ליטא ובוגרי ישיבות 'ליטאיות' קיימת תופעה של נטישת מנהגי אבותיהם, בעיקר 'לטובת' מנהגי הגר"א. לעיתים הדבר מגיע לכדי אבסורד של ממש, כאשר מדובר בנטישת מנהג אבות לטובת מנהג שמקורו אינו ברור המיוחס בטעות לגר"א. לדוגמא, המנהג לקרוא בתורה בליל שמחת תורה הוא מנהג עתיק, שמובא ע"י הרמ"א בסי' תרסט, וגם המשנה ברורה שם לא מפקפק בו. כיום ברוב הישיבות והקהילות האשכנזיות בארץ ביטלו את המנהג, ורבים תולים זאת במנהג הגר"א; אולם ב'מעשה רב' אות רל מסופר שבביתו של הגר"א קראו בתורה בליל ש"ת[3].

ב. בהערה 14 ציין הרב רייניץ שהספרדים בדרך כלל מקפידים על שימור מנהגיהם, והתריע על התופעה של שינוי המנהגים בעקבות לימוד במוסדות אשכנזיים. לדעתי חשוב להדגיש שאין סימטריה בין נטישת מנהגי גרמניה, הונגריה או פולין לטובת מנהגי ליטא למשל, לבין נטישת מנהגי עדות המזרח לטובת מנהגים אשכנזיים; מנהגי אשכנז השונים קרובים זה לזה ושורשם אחד (פסקי בעל התוספות ותלמידיהם), ולעומתם מנהגי הספרדים שונים מהם בפרטים מהותיים ושורשם בפסיקת הרי"ף, הרמב"ם וכו' עד לבית יוסף. אולם קיימת תופעה של נטישת מנהגי עדות ספרד אחדות לטובת אחרות: בדור האחרון, במידה רבה בהשפעת פסיקותיו של הגר"ע יוסף שליט"א והדומיננטיות שלו ושל פסיקותיו בציבור יוצאי עדות המזרח, נטשו רבים מאוד מיוצאי צפון אפריקה (שהם רוב ה"ספרדים" בארץ כיום) וגם יוצאי עדות אחרות (פרס, בוכארה, וחלק מיוצאי בבל שנהגו כפסיקות ה'בן איש חי') את מנהגי אבותיהם, לטובת פסקי הגרע"י המתאימים על פי רוב למסורת הפסיקה וההנהגה של יוצאי חלֶב (שרבותיו של הגרע"י ב"פורת יוסף" באו ממנה). מדובר על מנהגים כגון אמירת ברכת הלל בר"ח, איסור חלק מן הקטניות בפסח, ברכת נשים על מצוות עשה שהזמן גרמן, עניית ברוך הוא וברוך שמו על ברכה שיוצאים בה ידי חובה ועוד[4]. מעט תלמידי חכמים ספרדיים יצאו למאבק בתופעה זו, ובהם רבה של ירושלים הגר"ש משאש זצ"ל ויבל"א הרב אליהו זיני מחיפה ביחס למנהגי צפון אפריקה, הגר"מ אליהו שליט"א ביחס למנהגי בבל (בדגש על פסיקה ע"פ הקבלה, וכשיטת ה'בן איש חי') ועוד.

ג. יש לדון על התאמת כמה מהדוגמאות שהובאו במאמר לעיקר תוכנו – התעלמות ממנהגי אבות (עמ' 37 סע' ב): כך לדעתי אין ברוב המקרים קשר בין שמירה על מסורת אבות לבין בחור שאינו סומך על הוריו בענייני כשרות מסויימים; קיימים אמנם חילוקי מנהגים בענייני כשרות בין עדות ישראל, אך אין שאלה זו נוגעת לא לבדיקת ירקות מתולעים ולא לשאלה על מי מנותני ההכשרים יש לסמוך, שתי הנקודות שהוזכרו בסיפור. אם חלילה קיימת בעיה אמיתית בנושא כשרות בבית ההורים ודאי שאין מקום לדבר על שמירת "מנהג" של חוסר הקפדה בכשרות, ואם הבן שוגה בדמיונות בנושא - אין זו בעיה של נטישת מנהגים אלא של אמון בינו לבין הוריו, בעיה עצובה שאינה שייכת לנושא המאמר. גם בחור שמשכים למנין ותיקין אינו משנה מנהגים; תפילה כוותיקין יש בה לכל הדעות מעלה גדולה, אלא שרוב האנשים מכל העדות אינם מתפללים בקביעות כוותיקין. כשהידור זה בתפילה פוגע באב שמעוניין שבנו יתלווה אליו לתפילה בבית הכנסת, או כאשר הוא פוגע בסדרי הבית - יש מקום לדון אם שכרו של הבן אינו יוצא בהפסדו; אך דיון זה אינו נוגע לשאלה של שינויי מנהגי אבות. יתר על כן, לדעתי אין מקום לטענה "מה יאמרו הנכדים" כאשר הבן מהדר במצוה מסויימת יותר ממה שהיה מקובל בביתו; להיפך, אין ספק שאם הבן תולה את הקפדתו והתקדמותו ביראת שמים והקפדה במצוות לחינוך שקיבל מאביו, והאב עצמו יביע יחס חיובי להתנהגות בנו – הנכדים יווכחו שהערכים שמחשיב אביהם יקרים גם לסבם, ושניהם מכוונים לדבר אחד. ובכלל, לא שמענו על הקפדה שאין לבן לעלות על אביו בגשמיות, אדרבה - רוב ההורים שמחים אם בניהם זוכים למה שלא זכו הם, ומדוע לא תהא כוהנת כפונדקית?

בענין הטלית קטן של ה"חפץ חיים" שגודלו לא סיפק את הנכד (שם סע' ג) - שמועה דומה קיימת לגבי גביע הקידוש שלו; אך דעתו של הח"ח בהלכה אינה צריכה להילמד מ"ממצאים ארכיאולוגיים". אין אנו עוסקים במי שירושתו הרוחנית הינה תשמישי הקדושה הפרטיים שלו, אלא במי שכתב ספר הלכה יסודי בכל ענייני או"ח. אם ה"ממצאים" אינם תואמים לכתוב במשנה ברורה - יש לראות באמור במ"ב את עמדת מרן בעל הח"ח. והנה, לגבי טלית קטן כותב המ"ב (סי' טז ס"ק ד): "ומנהג אנשי מעשה לדקדק שיהיה בו אמה מלפניו ואמה מלאחריו... ובט"ק כזה יצא מן הספיקות ויכול לברך עליו" (ועי' בביאור הלכה שם), ולגבי קידוש (סי' רעא ס"ק סח): "ויש מחמירין מאד בענין השיעורין... עיין בבה"ל מה שכתבנו בענין זה דנכון לחוש לדבריהם לענין קידוש של לילה". את ה"ממצאים" השונים-לכאורה ממה שפסק המ"ב עצמו להלכה ניתן להסביר בדרכים שונות, אך א"א לבוא בטענה אל צאצאיו על שהם פוסקים כפי שכתב בספרו! גם אם מדובר במחלוקת הלכתית בין הח"ח לנכדיו - הדבר אפשרי אם הללו ברי הכי הם, כשם שנכדי רש"י נחלקו עליו כידוע לא פעם. בכל אופן אין כאן מקום לטענה על שינוי מנהגים.

יחיאל חיים פריימן

* * *

מאמרו של ידידי הרב י"ק רייניץ שליט"א בגליון הקודם עודד אותי מאוד, והחזיר לי את ההרגשה שאיני 'אפיקורס' כה גדול אם גם אני מתנגד להנהגות הלכתיות מופרזות בסביבתי. בישיבה בה אני מלמד אני נשאל מדי פעם שאלות שמראות שלבחור השואל יש רצון אדיר להיות מהדר במצוות בכל כוחו, וכשאני עונה לו לקולא - הוא נראה לפעמים מופתע ואף מאוכזב... כך כאשר אני רואה את התלהבותם של חלק מבחורי הישיבה בתפילה, מחד גיסא אני מקנא בטהרת לבם ודבקותם כפי שהן באות לידי ביטוי במראם בשעת התפילה, אך מאידך גיסא מאוד לא מוצאות חן בעיניי תנועותיהם המוזרות, תנועות ידים וגוף ואגרופים כאילו בשעת התפילה הם מכים את השטן...

אכן תורת המנהגים היא מסכת שלמה ומסובכת, וה'פרי חדש' כתב מערכה גדולה בענין זה באו"ח סי' תצו, עיי"ש. ברור שיש דברים שראוי לשנותם, ודברים שאין לשנות; מצד אחד אין לפרוש מן הציבור, מן הקהילה לה שייך האדם כעת, אך מצד שני יש משהו פגום ברצון להקפיד במצוות יותר מההורים. איני מדבר כמובן על מקרים שבהם טעו ההורים בהלכה מחמת חוסר ידיעה; אך כאשר ההורים השתייכו לקהילה שהתנהלה על פי ההלכה, ומנהגיה עתיקים, ברור שצריך לכבד את מנהגי האבות.

אך קיימים גם מקרים שקהילה הנהיגה קולות בהלכה מחמת חוסר אפשרות לנהוג כפי שראוי לכתחילה. כך למשל כאשר שימשתי לפני שנים רבות כרב בעיר שדה בארה"ב, נודע לי שמשתמשים במי מערכת המים העירונית לצורך מילוי המקוה, וסומכים על הדעה שהצינורות מחוברים לקרקע ולכן המים שעוברים בהם כשרים למילוי המקוה. התחננתי לפני המרא דאתרא שם שירשה לי לתקן את המקוה כך שיהיה כשר לכתחילה, ולדאוג שהוא ימולא במי גשמים כמקובל; אך הרב סירב, משום שלא רצה להוציא לעז על הראשונים (הצלחתי בסוף לתקן את המקוה בלי ידיעתו...).

                                                                                                            חיים צבי הולנדר

------------------

חלון עגול שבין שתי חצרות – ישוב דברי רבי יוחנן

לא הרבה מצאנו שגדולי הראשונים טוענים על אחד האמוראים שטעה. אחד המקרים המפורסמים הוא בדין עירובי חצרות. המשנה קובעת (עירובין ריש פרק שביעי): "חלון שבין שתי חצרות ארבעה על ארבעה בתוך עשרה, מערבין שנים". ועלה אמר ר' יוחנן: "חלון עגול צריך שיהא בהיקפו עשרים וארבעה טפחים, ושנים ומשהו מהן בתוך עשרה, שאם ירבענו נמצא משהו בתוך עשרה" (שם עו, א). בהמשך הגמרא מסיקה שדי בעיגול בהיקף של 16.8 טפחים כדי שנוכל לרבע בו ארבעה על ארבעה. ומה פירוש דברי ר' יוחנן? "רבי יוחנן אמר כי דייני דקיסרי... דאמרי: עיגולא מגו ריבועא – ריבעא, ריבועא מגו עיגולא - פלגא". ופירשו התוספות שם (ד"ה ורבי) שדייני דקיסרי אמרו דבריהם לגבי השטח, ובאו לומר שאם מציירים עיגול בתוך ריבוע השטח קטן ברבע, ואם מציירים ריבוע בתוך אותו עיגול השטח רק חצי משטח הריבוע החיצוני. ואמנם כך יוצא מהחשבון (ראה בטבלה ובתרשים)*. ועל כוונת ר' יוחנן כתבו התוס' שטעה בהבנת דייני דקסרי, כמו שהגמרא בסוכה (ח, א) טעתה בהבנת דבריהם. וכעין זה פירש שם גם בחידושי רשב"א ור"ן ובתוספות הרא"ש.

ועולה השאלה: לפי זה טעה כאן ר' יוחנן טעות של כמעט 50%! איך ייתכן שיטעה טעות גסה כזו, שילד מסוגל לגלות אותה? ואמנם הגר"א כותב שם שח"ו לומר שר' יוחנן טעה, אלא שר' יוחנן דיבר על ריבוע שמציירים מסביב לעיגול, ולפי זה ההיקף כמעט עשרים ושניים וחצי, ומתקרב לעשרים וארבע. גם נדחק מאוד להסביר את שני הטפחים שר' יוחנן אומר שחייבים להיות בתוך עשרה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

והנה, נמצא דבר מופלא: אם נקבל את דברי התוספות בפירוש דברי דייני דקיסרי שכוונתם לשטח ולא להיקף, וגם נלמד את דברי הגמרא כפשוטם, אין כאן קושי כלל: "רבי יוחנן אמר כי דייני דקיסרי" שכוונתם לשטח, ולא להיקף, וגם ר' יוחנן כוונתו לשטח החלון, ולא להיקפו. ר' יוחנן כינה את השטח בלשון 'היקף' כי אין מילה ל'שטח' בלשון חז"ל (התוס' אמרו 'קרקע' כאשר כוונתם לשטח); ובאמת שטח החלון הוא מה שהחלון מקיף. ולפי זה דברי ר' יוחנן אמנם צודקים בדיוק, כפי שהקורא יראה מהטבלה. גם מה שר' יוחנן הוסיף "ושנים ומשהו מהן בתוך עשרה", גם זה מדויק, כי החלק של העיגול שהוא מתחת הריבוע (השטח האפור בציור) שטחו בדיוק שני טפחים מרובעים, רבע מההפרש בין שטח העיגול ושטח הריבוע הפנימי שהוא: 2 = 4/ (16-24). וכן מובן לפי זה למה הגמרא כאן אמרה: "רבי יוחנן אמר כי דייני דקיסרי...", מה שלא אמרה בסוגיא המקבילה בסוכה, כי שם ברור שר' יוחנן התכוון להיקף ממש.

לאמיתו של דבר, עם כל הסבירות של הפירוש הזה לא הייתי מעיז לפרש כך נגד כל גדולי הראשונים הנ"ל, אלמלא מצאתי בסיס לדבר בדברי ראשונים אחרים, והיינו הראב"ד (שו"ת תמים דעים סי' רנג) והמאירי (בסוגיין), שמדבריהם משמע שהם מפרשים את כוונת ר' יוחנן באומרו "היקף" לשטח החלון. וז"ל הראב"ד: "שיהיה בהקיפו כ"ד, רוצה לומר בהערכתו ברבוע, והוא לשון ערך והקש, כמו שאמרו אין מקיפין בבועי" (חולין מו, ב); ובעקבותיו המאירי: "שלא רצה ר' יוחנן בזה באמרו בהקיפו על החוט אלא כאילו אמר בשבורו או בהערכתו, מלשון מקיפין בבועי, שהוא ענין ערך והיקש ודמיון".

לסיכום: אם נפרש את דברי דייני דקיסרי שהם מתכוונים לשטח, כמו שכתבו התוספות, דבריהם פשוטים ומבוארים. וממילא דברי הגמרא "רבי יוחנן אמר כי דייני דקיסרי..." גם בהם הכוונה לשטח ולא להיקף, ודברי ר' יוחנן יוצאים בדיוק נפלא.

                                                                                                            יהודה לוי