המעין

'תורת כהנים' על פרשת השמיטה / הרב עזריה אריאל

דוגמא למהדורה מבוארת חדשה של מדרש ההלכה 'תורת כהנים' (ספרא)

הקדמה

מדרשי ההלכה של התנאים לא זכו שיעסקו בהם כראוי להם, לא חובשי בית המדרש הלנים בעומק הסוגיות ואינם מכירים, בדרך כלל, את החוליה החשובה הזו בתורה שבעל פה, ולא לומדי פרשת השבוע, הלומדים את פירוש רש"י למשל בלא לדעת את מקורותיו הבסיסיים. וכבר התפלא על כך מרן החפץ חיים זצ"ל בהקדמה לפירושו לתורת כהנים: "הלא התורת כהנים על ויקרא ומכילתא וספרי הם יסוד תורה שבעל פה... ועל כן נפלאתי מאד מדוע כל כך מוזר לימוד הזה מישראל, כי אם למעט מזעיר, יחידים שבדור?"

מדרש תורת כהנים זכה אמנם לכמה פירושים חשובים: פירוש הראב"ד, הפירוש המיוחס לרבנו שמשון משאנץ, 'קרבן אהרן' לר' אהרן בן חיים, פירוש המלבי"ם, פירוש החפץ חיים הנ"ל ועוד. יתר על כן, רש"י ביסס עליו את מרבית פירושו לספר ויקרא, ואף הרמב"ם הירבה לצטט ממנו, בעיקר בספר המצוות ובפירושו למשנה. למרות כל זאת, נותר הספר מחוץ למעגל הספרים שיד הכל ממשמשת בהם.

המכון התורני 'בית הבחירה' שליד 'מכון המקדש' מתכווין להוציא לאור בעז"ה מהדורה מבוארת נוחה ללימוד (כעין פירוש הרב קהתי למשנה) של מדרש 'תורת כהנים', שהוא הבסיס העיקרי לכל דיני הקרבנות והטהרה. כדוגמא מובאים כאן דברי המדרש על חמשת הפסוקים הראשונים של פרשת 'בהר' העוסקים בענייני השמיטה הבאה עלינו לטובה, בבחינת 'דבר בעתו מה טוב', כשהם מנוקדים ומפוסקים, בלוויית הביאור החדש.

נעמוד כאן בקצרה על שלושה עניינים בעבודתנו: הנוסח, החלוקה והביאור.

 

הנוסח

כבכל ספרי חז"ל, גם בתורת כהנים רבו חילופי הנוסחאות בין כתבי היד והדפוסים השונים, אם כי בדרך כלל מדובר בחילופי לשון וסגנון, ולא בהבדלים מהותיים. בשנת תשס"ב יצאה לאור מהדורת פרידמן של תורת כהנים (בינתיים לפרשות ויקרא–שמיני), ובה נוסח מתוקן של המדרש ופירושי הראשונים עליו. מהדורה מדוייקת זו מבוססת על כתבי יד ודפוסים ישנים, ולצד נוסח הפנים נקבע מדור 'חלופי גרסאות' המפרט את מקורות הנוסח שנבחר ומציג גם גרסאות אחרות. מהדורתנו תסתמך על נוסח הפנים במהדורת פרידמן, באדיבותם הרבה, עם ציון חילופי הגירסאות העיקריים (מהדורת פרידמן על פרשת בהר לא נדפסה עדיין, ולכן לא יכולנו להשתמש כאן בנוסחה המתוקן).

 

החלוקה

בדפוסים ובכתבי היד התקבלה חלוקת מדרש תורת כהנים לפרשתות (שאינן זהות לפרשות השבוע) ופרקים^[1]. ככל הנראה החלוקה המקורית של תורת כהנים היתה לפרשתות בלבד, ועל גביה נוספה בשלב כלשהו חלוקה משנית לפרקים, שתכליתה לחלק את הפרשתות ליחידות קטנות יותר, כל פרשתא לשניים-שלושה חלקים^[2]]. בהמשך נוספה חלוקה פנימית של פיסקאות ממוספרות, במיספור חדש בכל פרק^[3].

חלוקה זו יוצרת קושי, משתי בחינות: א. הלומד זקוק ליחידות לימוד נוחות, מבחינת גודלן ותוכנן, בדומה לחלוקת מסכתות המשנה לפרקים ומשניות, כשכל פרק מחולק למשניות-פיסקאות שכל אחת מהן עוסקת בנושא מוגדר, באורך כמה עשרות מילים. החלוקה הקיימת בתורת כהנים איננה עונה לצורך זה, כי הפרקים מעט גדולים מדי, והפיסקאות קטנות מאוד.

ב. מבחינה עניינית, אכן החלוקה לפרשתות מתאימה בדרך כלל להבחנה בין נושא לנושא. לא כן החלוקה לפרקים ולפיסקאות, שהיא חלוקה מלאכותית שפעמים רבות קוטעת את רצף העניין או אף קוטעת משפט באמצעו. נראה שהחלוקה לפיסקאות מראשיתה לא נועדה כלל להיות חלוקה עניינית: כך למשל בכתב יד רומי, כתב היד העתיק והמוסמך ביותר של תורת כהנים, החלוקה לפיסקאות איננה ממוספרת אלא מסומנת בכעין נקודה בסוף המשפט, וניתן להניח שאין זו חלוקה לעניינים אלא למשפטים.

מטעמים אלה כנראה החליט המלבי"ם בפירושו לתורת כהנים ליצור חלוקה חדשה, המתאימה הרבה יותר לתוכן העניין ולגודל הראוי, בסדר 'רץ' בכל פרשה בנפרד (ויקרא, צו, וכו'). מטרתו העיקרית של המלבי"ם בפירושו היתה הסברת דרכי הדרישה של חז"ל, ולא הסברת עצם המושגים והמשא ומתן, וכתוצאה מכך לפעמים איחד קטעים ארוכים לפיסקה אחת אם מבחינת אופן הדרשה עניינן אחד, וכפי שכתב בהקדמתו: "והנה ביתרתי את דברי הספרא לסימנים כפי תוכן הדרושים... כל מאמר הבנוי על כלל מיוחד, ויש לו שורש מיוחד בכתוב – נטעתיו שורק בסימן בפני עצמו". אין ספק שחלוקתו נוחה הרבה יותר; דא עקא, שתקנתו זו לא פשטה בישראל, וכמעט אין מי שמציין לתורת כהנים על פי הסימנים של מהדורתו אלא אם כן מטרתו לציין לביאור המלבי"ם עצמו.

לאור האמור, קבענו במהדורתנו את החלוקה לפיסקאות בדרך זו: הסימון לפרשתות, לפרקים ולפיסקאות נעשה על פי המקובל, אבל המדרש חולק מחדש על פי העניין באופן חזותי, על ידי הצמדת פיסקאות זו לזו או הפרדת פיסקה אחת לשני חלקים (או יותר). חלוקה זו נעשתה בדרך כלל במקביל לחלוקתו של המלבי"ם, אך בלי לציין את המיספור שלו כדי שלא לבלבל את המעיין.

 

הביאור

ביאורנו לא נועד לחדש חידושים, אלא להביא את הפירושים המקובלים, מרבותינו הראשונים ועד רבינו החפץ חיים, בשפה ברורה ובנעימה. עיקרו של המדרש תו"כ הוא הסמכת ההלכות שבתורה שבעל פה אל מקורן בתורה שבכתב; ביאור המדרש צריך אפוא לעסוק בשני נושאים עיקריים: הסברת ההלכות עצמן, והסברת הדרך בה הסיקו חכמינו ז"ל את ההלכות הללו מתוך הכתוב. בתחום ההלכתי פירושי הראשונים הם נר לרגלנו, אולם בתחום של הסברת הכתובים ודרכי הדרישה – כאן מצאו האחרונים כר נרחב להתגדר בו, בעיקר בעל קרבן אהרן והמלבי"ם.

 

 = = = = = = = = = = = = = =

 

אנו מצויים בראשיתה של המלאכה, והיא תארך בעז"ה עוד מספר שנים. כאמור אנו מציגים כאן כמה פיסקאות העוסקות בענייני השמיטה; בקשתנו שטוחה בפני המעיינים להאיר ולהעיר על כל דבר הנראה בעיניהם, הן על מתכונת המדרש והביאור בכללה והן על פרטי הדברים, כדי שיצא בעז"ה מתחת ידינו דבר מתוקן, ונזכה שתחזור יד כל אדם למשמש במדרש תורת כהנים.

ויקרא פרק כה פסוק א וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:

תורת כהנים בהר פרשתא א

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר - מַה עִנְיָן שְׁמִטָּה אֵצֶל הַר סִינַי? וַהֲלֹא כָּל הַמִּצְוֹת נֶאֱמְרוּ מִסִּינַי! אֶלָּא, מַה שְׁמִטָּה נֶאֱמְרוּ כְּלָלוֹתֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ מִסִּינַי, אַף כֻּלָּם נֶאֱמְרוּ כְּלָלוֹתֵיהֶם וְדִקְדּוּקֵיהֶם מִסִּינַי.

 

(א) ה' מסר את מצוות התורה למשה בשלושה מקומות: בהר סיני, כפי שנאמר בספר שמות (כד,יב): "עלי אלי ההרה... ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה"; באהל מועד, כפי שנאמר בתחילת ספר ויקרא (א,א): "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר"; ובערבות מואב, לקראת פטירתו של משה רבנו, כפי שנאמר בספר דברים (א,ה): "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת". המדרש עוסק בשאלה, האם בכל שלב נאמרו דברים חדשים, או שמא באהל מועד ובערבות מואב הדברים נאמרו שוב כנתינתם מסיני? ומה פשר הציון כאן במצוות השמיטה "וידבר... בהר סיני", לאחר שספר ויקרא מתחיל בדיבור באהל מועד?

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר" - מַה עִנְיָן שְׁמִטָּה אֵצֶל הַר סִינַי? מדוע דווקא במצוות שמיטה בחר הכתוב לציין את העובדה שהמצווה נאמרה בהר סיני? וַהֲלֹא כָּל הַמִּצְוֹת נֶאֱמְרוּ מִסִּינַי, כפי שנאמר בפרשת בחוקותי (כו,מו): "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (ועיין במדרש שם פרק ח,יב), וכן בסוף ספר ויקרא (כז,לד), כסיכום לכלל המצוות: "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (ועיין במדרש שם, פרק יג,ח)! אֶלָּא באה השמיטה ללמד על כלל המצוות: מַה שְׁמִטָּה נֶאֱמְרוּ כְּלָלוֹתֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ מִסִּינַי, עיקרי הלכותיה נאמרו בסיני בפרשת משפטים (שמות כג,יא): "והשביעית תשמטנה ונטשתה" וכו', וגם פרטיהם, המבוארים בפרשתנו, נאמרו "בהר סיני", אַף כֻּלָּם נֶאֱמְרוּ כְּלָלוֹתֵיהֶם וְדִקְדּוּקֵיהֶם מִסִּינַי, שגם המצוות שלא נתפרשו אלא בספר דברים – נאמרו כבר בהר סיני על כלליהם ופרטיהם, ונאמרו שוב בספר דברים כדי שמשה יודיעם לבני ישראל (רמב"ן ומלבי"ם)[4].

ההדגשה כאן על כך שפרטי המצוות נאמרו בסיני באה כניגוד לפרשה הקודמת בעניין המקלל, שהלכותיו לא נאמרו למשה עד אותה שעה (רש"ר הירש).

 

 

פסוק ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה':

 

(ב) כִּי תָבֹאוּ - יָכוֹל מִשֶּׁבָּאוּ לְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: אֶל הָאָרֶץ, אֶרֶץ הַמְיוּחֶדֶת. יָכוֹל מִשֶּׁבָּאוּ לְעַמּוֹן וּמוֹאָב? תַּלְמוּד לוֹמַר: אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם - וְלֹא עַמּוֹן וּמוֹאָב. מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר, כִּבְּשׁוּ, אֲבָל לֹא חִלְּקוּ; חִלְּקוּ לְמִשְׁפָּחוֹת, וְלֹא חִלְּקוּ לְבָתֵי אָבוֹת, וְאֵין כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת חֶלְקו; יָכוֹל יְהוּ חַיָּבִים בַּשְּׁמִטָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שָׂדְךָ" - שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר שָׂדֵהוּ. "כַּרְמְךָ" - שֶׁיִהְיֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת כַּרְמוֹ.

 

(ב) "כִּי תָבֹאוּ" - יָכוֹל מִשֶּׁבָּאוּ לְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, ארץ סיחון ועוג, מאותה שעה התחייבו בשמיטה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֶל הָאָרֶץ", אֶרֶץ הַמְיוּחֶדֶת, "ארץ כנען" הידועה כמיועדת לעם ישראל, ולא ארץ סיחון ועוג, שלא היתה ידועה לישראל כמיועדת להם (מלבי"ם). פירוש אחר: המיוחדת ומשובחת בהיותה זבת חלב ודבש (ראב"ד). יָכוֹל מִשֶּׁבָּאוּ לְעַמּוֹן וּמוֹאָב, כלומר, לאותו חלק מעמון ומואב שנכבש על ידי סיחון ולקחוהו ישראל ממנו (עיין במדבר כא,כו; יהושע יג,כה)? והרי אף ארץ זו נכללה בהבטחת ה' לאברהם לעתיד לבוא (מלבי"ם), ואף היא ארץ זבת חלב ודבש (ראב"ד)! תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם" – והרי נחלה זו לא ניתנה בגורל מאת ה', אלא ביקשוה בני גד ובני ראובן לעצמם (ראב"ד). ויש מפרשים, שהסברא לחייב משעת הביאה לעמון ומואב איננה מחמת קדושת ארץ זו, אלא מפני שמשעה שכבשום הגיעו כבר אל הירדן, גבול ארץ כנען, ושמא זוהי ה"ביאה" האמורה; ועל כך מלמד הכתוב "אשר אני נותן לכם", שהחיוב מתחיל משעה שהארץ תינתן ותיכבש בידיכם, ולא די בעמידה על גבולה (רבנו הלל; כפתור ופרח, פרק עשירי)[5].

מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר, כִּבְּשׁוּ את הארץ, אֲבָל לֹא חִלְּקוּ אותה לשבטים; או אף חִלְּקוּ לְמִשְׁפָּחוֹת, בני השבטים, כגון משפחת פרץ וזרח לשבט יהודה, ונמנו כולן בספר במדבר (פרק כו), וְלֹא חִלְּקוּ לְבָתֵי אָבוֹת, משפחות מצומצמות יותר, [הגר"א מגיה כאן: או חילקו לבתי אבות], ועדיין אֵין כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת חֶלְקוֹ הפרטי; יָכוֹל יְהוּ חַיָּבִים בַּשְּׁמִטָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שָׂדְךָ - שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר שָׂדֵהוּ. כַּרְמְךָ - שֶׁיִהְיֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת כַּרְמוֹ.

 

(ג) נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן - נִתְחַיְּבוּ בַּחַלָּה, וּבַעָרְלָה, וּבֶחָדָשׁ. הִגִּיעַ שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן - נִתְחַיְּבוּ בָּעֹמֶר. שָׁהוּ חֲמִשִּׁים יוֹם - נִתְחַיְּבוּ בִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. לְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה - נִתְחַיְּבוּ בַּמַעַשְׂרוֹת, הִתְחִילוּ מוֹנִים לַשְּׁמִטָּה. לְעֶשְׂרִים וְאַחַת - עָשׂוּ שְׁמִטָּה, לְשִׁשִּׁים וְאַרְבַּע - עָשׂוּ יוֹבֵל.

 

(ג) נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן בעשירי בניסן מיד נִתְחַיְּבוּ בַּחַלָּה, החובה להפריש חלה מן העסה ולתתה לכהן, וּבַעָרְלָה, איסור האכילה וההנאה מפירות העץ בשלוש שנותיו הראשונות, וּבֶחָדָשׁ, איסור האכילה מן התבואה החדשה, עד יום הבאת קרבן העומר, ט"ז בניסן. הִגִּיעַ שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן - נִתְחַיְּבוּ בָּעֹמֶר, הבאת מנחת העומר מן השעורה החדשה (ויקרא כג,י). שָׁהוּ חֲמִשִּׁים יוֹם עד חג השבועות - נִתְחַיְּבוּ בִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם הבאים מן החיטה החדשה (שם פס' טז). לְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, בהם כבשו את הארץ וחלקוה לשבטים, נִתְחַיְּבוּ בַּמַעַשְׂרוֹת, שכן חיובן מתחיל משעה שכל אחד ואחד מכיר את שדהו, ככתוב (דברים יד,כב): "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" (רש"י קידושין מ ע"ב ד"ה גדול). אז גם הִתְחִילוּ מוֹנִים שנה ראשונה לַשְּׁמִטָּה וליובל, מן השנה החמש עשרה. לְעֶשְׂרִים וְאַחַת מאז כניסתם לארץ עָשׂוּ שְׁמִטָּה, לְשִׁשִּׁים וְאַרְבַּע, שנת החמישים, עָשׂוּ יוֹבֵל.

 

(ד) וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ - יָכוֹל מִלַּחְפּוֹר בּוֹרוֹת וְשִׁיחִים וּמְעָרֹות וּמִלְּתַקֵּן אֶת הַמִקְוָאוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר".

אֵין לִי אֶלָּא לְזֶרַע וּלְזָמִיר; לְחָרִישׁ, לְעִדּוּר, לְנִכּוּשׁ, וּלְכִסּוּחַ, וּלְבִקּוּעַ, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שָׂדְךָ לֹא", "וְכַרְמְךָ לֹא", כָּל מְלָאכָה שֶׁבְּשָׂדְךָ וְשֶׁבְּכַרְמְךָ.

(ה) וּמִנַּיִן שֶׁאֵין מְזַבְּלִים וְאֵין מְפָרְקִים וְאֵין מְעַשְּׁנִים בֶּעָלִים וְאֵין מְאַבְּקִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שָׂדְךָ לֹא". וּמִנַּיִן שֶׁאֵין מְקַרְסְמִים וְאֵין מְזָרְדִים וְאֵין מְפַסְּלִים בָּאִילָנוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שָׂדְךָ לֹא".

(ו) "וְכַרְמְךָ לא" - יָכוֹל לֹא יְקַשׁקֵשׁ תַּחַת הַזֵּיתִים, וְלֹא יְמַלֵּא אֶת הַנְּקָעִים שֶׁתַּחַת הַזֵּיתִים, וְלֹא יַעֲשֶׂה עוּגִיאוֹת בֵּין אִילָן לְאִילַן חֲבֵרוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר"; הַזֶּרַע וְהַזָּמִיר בַּכְּלָל הָיוּ, וְלָמָה יָצְאוּ? לְהַקִּישׁ לָהֶם: אֶלָּא מַה זֶרַע וְזָמִיר מְיוּחָדִים, שֶׁהֵם עֲבוֹדָה בָּאָרֶץ וּבָאִילָן, אַף אֵין לִי אֶלָּא דָּבָר שֶׁהוּא עֲבוֹדָה בָּאָרֶץ וּבָאִילָן.

 

(ד) "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ" - יָכוֹל תהיה כל עבודה בקרקע אסורה, וחובה להימנע אפילו מִלַּחְפּוֹר בּוֹרוֹת וְשִׁיחִים – שוחות - וּמְעָרֹות, וּמִלְּתַקֵּן אֶת הַמִקְוָאוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן פס' ד): "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר", שהן עבודות חקלאיות, ורק הן אסורות.

אֵין לִי ראיה לאיסור אֶלָּא לְזֶרַע וּלְזָמִיר, שנאמרו במפורש; לְחָרִישׁ, לְעִדּוּר תחת העצים, לְנִכּוּשׁ העשבים הרעים, וּלְכִסּוּחַ העשבים הרעים באופן שאינו עוקרם מן השורש (רש"י מועד קטן ג ע"א), וּלְבִקּוּעַ גזע הזית וכיסוי מקום הביקוע בעפר כדי שלא יתייבש (שביעית פ"ד מ"ה), מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שָׂדְךָ לֹא", "וְכַרְמְךָ לֹא", כָּל מְלָאכָה שֶׁבְּשָׂדְךָ וְשֶׁבְּכַרְמְךָ. אם היתה כוונת התורה לאסור זריעה וזמירה דווקא, היה נאמר: "לא תזרע שדך", או "לא תזרע" ותו לא; ואילו "שדך לא תזרע" משמעו, שעיקר הקפדתה של התורה הוא על המלאכה בשדה, והזריעה אינה אלא דוגמא לכך (רש"י שם; מלבי"ם). לפיכך יש לאסור את כל העבודות בקרקע עצמה.

(ה) וּמִנַּיִן לאסור אף עבודות לטיפוח הצמח, שֶׁאֵין מְזַבְּלִים את האילן, וְאֵין מְפָרְקִים את העלים היבשים (ירושלמי שביעית פ"ב ה"ב ור"ש סירליאו שם), וְאֵין מְעַשְּׁנִים בֶּעָלִים, מעלים עשן תחת העץ לשם סילוק החרקים, וְאֵין מְאַבְּקִים, זורים אבק על אשכולות הענבים, לשם אותה מטרה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שָׂדְךָ לֹא". וּמִנַּיִן לאסור אף עבודות בענפי האילן, שֶׁאֵין מְקַרְסְמִים, תלישת ייחורים שצמחו משרשי האילן ומזיקים לו (ראב"ד), וְאֵין מְזָרְדִים, גיזום ענפים מיותרים הצומחים באילן (ראב"ד), וְאֵין מְפַסְּלִים בָּאִילָנוֹת, חיתוך ענפים עבים ועיצוב צורת האילן (ערוך ערך זבל)? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שָׂדְךָ לֹא[6].

(ו) "וְכַרְמְךָ לא" - יָכוֹל לֹא יְקַשׁקֵשׁ, יעדור, תַּחַת הַזֵּיתִים כדי לכסות את השורשים הגלויים (להצלת האילן שלא ייבש, בניגוד לעידור שנאסר לעיל, שתכליתו השבחת האילן. סוכה מד ע"ב ופירוש רש"י), וְלֹא יְמַלֵּא במים אֶת הַנְּקָעִים, הבורות, שֶׁתַּחַת הַזֵּיתִים, וְלֹא יַעֲשֶׂה עוּגִיאוֹת, גומות להולכת המים סביב האילן וכן בֵּין אִילָן לְאִילַן חֲבֵרוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר"; הַזֶּרַע וְהַזָּמִיר בִּכְלָל כל המלאכות הָיוּ, וְלָמָה יָצְאוּ והוזכרו במיוחד? לְהַקִּישׁ לָהֶם ולאסור את כל הדומה להם: אֶלָּא מַה זֶרַע וְזָמִיר מְיוּחָדִים, שֶׁהֵם עֲבוֹדָה בָּאָרֶץ וּבָאִילָן, אַף אֵין לִי אֶלָּא דָּבָר שֶׁהוּא עֲבוֹדָה בָּאָרֶץ וּבָאִילָן. יש מפרשים (רש"י ותוספות ורבנו חננאל במו"ק שם), שהזריעה היא דוגמא לעבודה הנעשית בשדה וגם באילן, וזהו המכנה המשותף לעבודות האסורות, בניגוד למותרות, שאינן אלא בשדה או באילן. אחרים מפרשים (ראב"ד; מיוחס לר"ש; ריטב"א ור"ן שם), שהזריעה אינה אלא בשדה והזמירה אינה אלא בכרם, וכוונת המדרש להבדיל בין "עבודה" חשובה, כגון פעולות שדי לעשותן פעם בשנה בארץ או באילן, לבין עבודות שוטפות, הנעשות באופן תדיר.

בגמרא במועד קטן (ג ע"א) נאמר, שהפירוט בתורה: זריעה וקצירה, זמירה ובצירה, מוכיח שרק מלאכות אלו נאסרו מדאורייתא, והדרשה המרבה שאר מלאכות היא אסמכתא לגזרת חכמים. הטעם שלא גזרו לאסור גם את ההשקיה וכיוצא בה מבואר ברמב"ם (הל' שמיטה ויובל א,י): "שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה", וכל העבודות שהותרו הן "לאוקמי אילנא", להחזקת קיומו של האילן.

 

 

פסוק ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:

 

יָכוֹל אַף שְׁנַת הַיּוֹבֵל תִּהְיֶה עוֹלָה לְמִנְיָן שְׁנֵי שָׁבוּעַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ - שְׁנֵי זְרָעִים עוֹלוֹת לְמִנְיַן שְׁנֵי שָׁבוּעַ, וְאֵין שְׁנַת הַיּוֹבֵל עוֹלָה לְמִנְיַן שְׁנֵי שָׁבוּעַ.

 

יָכוֹל אַף שְׁנַת הַיּוֹבֵל, שבאה לאחר כל שנת שמיטה שביעית, תִּהְיֶה עוֹלָה לְמִנְיָן שְׁנֵי שָׁבוּעַ, תיכלל בחשבון שנות השמיטה הראשונה של מחזור היובל הבא? ואם כך, יחול היובל פעם בארבעים ותשע שנים, ולא פעם בחמישים שנה. תַּלְמוּד לוֹמַר: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ", ורק לאחר מכן "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ". מכאן שרק שְׁנֵי זְרָעִים, שנים הראויות לזריעה, עוֹלוֹת לְמִנְיַן שְׁנֵי שָׁבוּעַ – נכללות בחשבון שבע שנות השמיטה, וְאֵין שְׁנַת הַיּוֹבֵל, האסורה בזריעה, עוֹלָה לְמִנְיַן שְׁנֵי שָׁבוּעַ. נמצא, שהשנה הראשונה לשמיטה היא השנה שאחרי היובל, ואין יובל אלא פעם בחמישים שנים מלאות.

שיטת חישוב היובל שנויה במחלוקת תנאים: דברי המדרש מתאימים לדעת חכמים בגמרא בערכין (יב ע"ב), ואילו רבי יהודה שם סובר ששנת היובל נמנית כשנה הראשונה ביובל הבא.

 

(ז) מִנַּיִן לָאֹרֶז וְלַדֹּחַן וְלַפְּרָגִים וְלַשּׁוּמְשְׁמִים שֶׁהִשְׁרִישׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כּוֹנְסָן אַתָּה בַּשְּׁבִיעִית? תַּלְמוּד לוֹמַר: וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ, בַּשְּׁבִיעִית. (ח) יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִשְׁרִישׁוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ... וְאָסַפְתָּ" - שִׁשָּׁה זְרָעִים וְשִׁשָּׁה אָסִיפִים, לֹא שִׁשָּׁה זְרָעִים וְשִׁבְעָה אָסִיפִים.

 

(ז) מִנַּיִן לָאֹרֶז וְלַדֹּחַן וְלַפְּרָגִים – הנקראים בימינו דורה (בפירוש המיוחס לרב נתן אב הישיבה, שביעית פ"ב מ"ז; אך יש אומרים שהכוונה לצמח הקרוי בימינו פרג, ומשמש כתבלין למאפה), וְלַשּׁוּמְשְׁמִים - הקרויים גם כיום שומשום, שֶׁהִשְׁרִישׁוּ, השתרשו בקרקע, לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה של שנת השמיטה, כּוֹנְסָן אַתָּה בַּשְּׁבִיעִית, רשאי אתה לאוספם למחסן, כדרך כל השנים? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" של השנה השישית, אפילו בַּשְּׁבִיעִית. "תבואתה" בלשון נקבה מוסב על הזריעה, שמותר לאסוף בשביעית את היוצא ממה שנזרע בשישית (מלבי"ם). (ח) יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִשְׁרִישׁוּ, שנזרעו סמוך מאוד לראש השנה של שביעית ולא הספיקו להוציא שורשים בקרקע עד כניסת השמיטה, ייחשבו כתבואת השנה השישית? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ... וְאָסַפְתָּ" – האסיפה מוסבת על שש הזריעות, והרי שִׁשָּׁה זְרָעִים וְשִׁשָּׁה אָסִיפִים, בכל שנה זריעה ואסיף, לֹא שִׁשָּׁה זְרָעִים וְשִׁבְעָה אָסִיפִים. ומכאן שבשנה השביעית, שאין בה זריעה – גם אין בה אסיף. והרי כאן סתירה, לכאורה, בהיתר לאסוף בשביעית את שנזרע בשישית, וממילא עלינו להבדיל בין זרע שהשריש לזרע שלא השריש (קרבן אהרן).

דין זה באורז ודוחן חריג ביותר, שכן "תבואה" היא מה שהשדה "מביא", היבול, וראוי היה לקבוע זמן שבו הצמח נותן את פירותיו, כגון הדין במיני הדגן שהולכים בהם אחר "הבאת שליש" כדלהלן, ואילו באורז הולכים על פי ההשרשה, שאינה אלא תחילת גידולו. הטעם לכך מוסבר בירושלמי (שביעית פ"ב ה"ז): "שאי אפשר לעמוד עליו" האם הביא שליש או לא, ובבבלי (ראש השנה יג ע"ב) "מתוך שעשויין פרכין פרכין", כלומר, שחלקי הצמח אינם מבשילים בבת אחת[7].

 

(ט) רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר: מִנַּיִן לִתְבוּאָה שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כּוֹנְסָה אַתָּה בַּשְּׁבִיעִית? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ", וְאַף מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ.

 

(ט) רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר, שיש ללמוד מכאן גם על התבואה: מִנַּיִן לִתְבוּאָה מחמשת מיני הדגן שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ, שצמחה עד כדי שליש ממשקלה הסופי[8] לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה של השביעית, שדינה כפירות השנה השישית וכּוֹנְסָה אַתָּה בַּשְּׁבִיעִית כדרך הקוצרים, כבכל השנים? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" של השנה השישית, ולא רק כשנשלם גידולה בשישית אלא אַף מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ. עיקר הדרשה כאן היא ההיתר לאסוף בשביעית את תבואת השישית, וההגדרה שהבאת שליש הגידול נחשבת כ"תבואה" נלמדת (בגמרא בראש השנה יג ע"א) ממקור אחר (רבנו הלל; מלבי"ם). בירושלמי (שביעית פ"ב ה"ה) מוסבר עניינו של שיעור שליש, שתבואה במצב זה ראויה להיזרע ולהצמיח.

 

 

פסוק ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:

פרק א

(א) וּמִנַּיִן לִשְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי הֵן כְּכָל הַשָּׁנָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת.

 

(א) וּמִנַּיִן לִשְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי הֵן כְּכָל הַשָּׁנָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת". בשלושים הימים שלפני ראש השנה של שביעית חל איסור לנטוע (שביעית פ"ב מ"ו). המדרש לומד דין זה, ששלושים הימים שלפני ראש השנה נחשבים כשנה הבאה, מהאות ו' של "ובשנה", הבאה לרבות (זית רענן; גר"א).

פירוש אחר: המדרש עוסק בדין ההפוך, שהנוטע ביום השלושים שלפני ראש השנה מותר, מפני שנטיעתו כבר נקלטה בקרקע (ראב"ד), או מפני שהקדמת שלושים יום לפני ראש השנה מחשיבה את נטיעתו כאילו מלאה לה שנה בראש השנה[9].

לדרך זו, הדרשה מ"ואספת... ובשנה השביעית", שיש בשביעית איסוף של פירות השישית, כדרשה לעיל לגבי אורז ודוחן (ראב"ד). ביאור נוסף לדרשה, על פי דרך זו: המילה "ובשנה" מלמדת שהולכים לפי מניין שנות העולם, ולא מניין שנות העץ; ולא כדין עבד עברי למשל, שנאמר בו "ובשביעית יצא לחפשי" (שמות כא,ב), והמניין נקבע לפי יום קנייתו לעבד. הדין ששלושים יום נחשבים כשנה נלמד ממקור אחר (מלבי"ם, על פי הגמ' בראש השנה י ע"ב).

 

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ - מִיכָּן אָמְרוּ: בְּנוֹת שׁוּחַ - שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן שְׁנִיָּה, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַפָּרְסָיוֹת - שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים. אָמְרוּ לוֹ: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִבְנוֹת שׁוּחַ.

 

"שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" – מילים אלו מלמדות על שביתה נוספת, אף בשנה אחרת (קרבן אהרן). מִיכָּן אָמְרוּ (שביעית פ"ה מ"א): בְּנוֹת שׁוּחַ – בגמרא (ברכות מ ע"ב) נאמר שהן "תאיני חיוורתא", ודעת רוב המפרשים שהכוונה לסוג של תאנים[10].

שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן שְׁנִיָּה – דיני קדושת שביעית אינם חלים על הפירות הנאכלים בשמיטה, אלא על הפירות הנאכלים בשנה השניה למחזור הבא של השמיטה, מפני שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, הבשלתם של פירות אלו נמשכת שלוש שנים, ופרי שחנט והחל להיווצר בשביעית – מבשיל ונאכל בתשיעית. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַפָּרְסָיוֹת – לדעת רוב המפרשים, מדובר בסוג של תאנים או תמרים[11]. שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית – קדושת שביעית חלה על הפירות הנאכלים בשנה הראשונה אחרי השמיטה, מפני שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים, הבשלתם נמשכת שנתיים. אָמְרוּ לוֹ: לֹא אָמְרוּ דין מיוחד באילן כלשהו, שבכל שנת השמיטה פירותיו נחשבים כפירות שישית ורק לאחר השמיטה פירותיו נחשבים כפירות שביעית, אֶלָּא בִבְנוֹת שׁוּחַ בלבד.

בתוספתא (שביעית פ"ד ה"א) נאמר, שחכמים הביאו דוגמא מהפרסאות בטבריה, המבשילות בתוך שנה, ואילו ר' יהודה הביא דוגמא מציפורי, שם הבשילו שנה אחר כך. כנראה נחלקו איזו דוגמא משקפת את רוב פירותיו של אילן זה (חסדי דוד).

 

(ב) שַׁבָּת לַה' - כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבָּת בְּרֵאשִׁית "שַׁבָּת לַה'", כָּךְ נֶאֱמַר בַּשְּׁבִיעִית "שַׁבָּת לַה'". שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר - כָּל מְלָאכָה שֶׁבְּשָׂדְךָ, וְכָל מְלָאכָה שֶׁבְּכַרְמְךָ.

 

(ב) "שַׁבָּת לַה'" - כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבָּת בְּרֵאשִׁית, היום השביעי, "שַׁבָּת לַה'" (שמות כ,ט), כָּךְ נֶאֱמַר בשנה השְּׁבִיעִית "שַׁבָּת לַה'", שתהיה השביתה לשם ה' (רש"י), ולא לשם השבחת הקרקע (חזקוני). וכשם שהשבת רומזת על בריאת העולם כך גם השמיטה, ובאה להשריש את הידיעה שהארץ לה' (עיין רמב"ן ורבנו בחיי). יש שנתנו להשוואה זו בין השמיטה לשבת מובן הלכתי: התורה החשיבה את השביעית כשבת, ויש ללמוד מכאן עד כמה יש להקפיד בהלכותיה (ראב"ד). פירוש אחר: כשם שהשבת חלה גם ללא ספירת הימים על ידי בית דין, כך גם השמיטה, ובניגוד ליובל, ראה להלן פרק ב,ד (משך חכמה).

"שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" – הקדמת המילים "שדך" ו"כרמך" ל"לא תזרע" ו"לא תזמור" מלמדת שאין אלו אלא דוגמאות, לאסור כָּל מְלָאכָה שֶׁבְּשָׂדְךָ, וְכָל מְלָאכָה שֶׁבְּכַרְמְךָ, כפי שנדרש לעיל (פרשתא א פיסקה ד).

 

 

פסוק ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:

 

(ג) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר - מִיכָּן סָמְכוּ חֲכָמִים עַל הַסְּפִיחִים, שֶׁיְּהוּ אֲסוּרִים בַּשְּׁבִיעִית. וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר - מִן הַשָּׁמוּר בָּאָרֶץ אֵין אַתָּה בּוֹצֵר, אֲבָל אַתָּה בּוֹצֵר מִן הַמֻּפְקָר. "לֹא תִבְצֹר" - לֹא תִבְצֹר כְּדֶרֶךְ הַבּוֹצְרִים. מִיכָּן אָמְרוּ: תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית אֵין קוֹצִים אוֹתָן בַּמֻּקְצֶה, אֲבָל קוֹצֶה אוֹתָן בְּחֻרְבָּה; אֵין דוֹרְכִים עֲנָבִים בַּגַּת, אֲבָל דוֹרְכִים בָּעֲרֵבָה; אֵין עוֹשִׂים זֵיתִים בַּבַּד וּבַקּוֹטְבִי, אֲבָל כּוֹתֵשׁ וּמַכְנִיס לַבְּדִידָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף טוֹחֵן הוּא בַּבַּד וּמַכְנִיס לַבְּדִידָה.

 

(ג) "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר" – "ספיח" מלשון "נספח", הזרע שצמח בשביעית מאליו. מצד אחד נאמר עליו "לא תקצור", ומצד שני "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". מכאן, שאין כוונת הכתוב לאסור קצירה לגמרי, אלא שלא יקצור כדרך הקוצרים, שקוצרים כמות גדולה ואוגרים במחסן, אלא יקצור בכמות הדרושה לאכילת בני ביתו לימים ספורים, וכפי שנאמר בהמשך המדרש על "לא תבצור". מכל מקום, חכמים גזרו שלא לאכול כלל מן הספיחים שצמחו בשביעית, ומִיכָּן, מפסוק זה, סָמְכוּ חֲכָמִים, הביאו אסמכתא לגזרתם (קרבן אהרן), עַל הַסְּפִיחִים, שֶׁיְּהוּ אֲסוּרִים בַּשְּׁבִיעִית. "וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר" – "נזיר" הוא הפורש מן היין, ו"ענבי נזירך" – הענבים שפרשת מלגדלם ולעבדם. אף על פי כן, אם הם "נזירך", שמורים ונחשבים כשלך, אזי "לא תבצור" (רמב"ן): מִן הַשָּׁמוּר בָּאָרֶץ אֵין אַתָּה בּוֹצֵר, אֲבָל אַתָּה בּוֹצֵר מִן הַמֻּפְקָר – הפקר אותם, ואחר כך תוכל לאוכלם (רש"י ורמב"ן, וראה בשולי הביאור). "לֹא תִבְצֹר" - לֹא תִבְצֹר כְּדֶרֶךְ הַבּוֹצְרִים. מִיכָּן אָמְרוּ (שביעית פ"ח מ"ו): תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית שרצה לייבשן ולעשותן גרוגרות, אֵין קוֹצִים אוֹתָן, חותכים את עוקציהן ושוטחים אותן לייבוש בַּמֻּקְצֶה, שטח קרקע או מחצלת המיועדים לכך, אֲבָל קוֹצֶה אוֹתָן בְּחֻרְבָּה, מקום חרב ויבש הפנוי לכך (ראב"ד; פירוש המשנה לרמב"ם בשביעית ובנדרים פ"ח מ"ד). פירוש אחר: 'מוקצה' הוא 'מקצוע', סכין המיוחדת לחיתוך התאנים, ולעומתה 'חורבה' או 'חַרבה' היא סכין הדומה לחרב (ר"ש בשביעית; רמב"ן); אֵין דוֹרְכִים עֲנָבִים לעשות מהם יין, בַּגַּת, במקום הרגיל המיועד לכך, אֲבָל דוֹרְכִים בָּעֲרֵבָה, כמין גיגית, כדרך העניים (רמב"ן); אֵין עוֹשִׂים זֵיתִים שמן בַּבַּד, בית הבד, וּבַקּוֹטְבִי, מסחטה קטנה יותר (פירוש המשנה לרמב"ם בשביעית שם), אֲבָל כּוֹתֵשׁ באבן וכדומה, ולא באבני ריחיים גדולות כרגיל בבית הבד, וּמַכְנִיס לַבְּדִידָה, כלי קיבול קטן מן הקוטבי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף טוֹחֵן הוּא בַּבַּד כדרכו וּמַכְנִיס לַבְּדִידָה.

בעניין "מן השמור בארץ אין אתה בוצר" הבאנו את שיטת רש"י והרמב"ן, לפיה שמירת הפירות איננה אוסרת אותם, אלא נאמרה כאן הוראה לכתחילה, שיש להפקיר ולאכול. רבנו תם (תוס' יבמות קכב ע"א ד"ה עזיקה) חולק בדבר, וסובר שפירות שנשמרו שלא כדין – אסור לאוכלם.

דעת הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל ד,כב-כג; ספר המצוות ל"ת רכג) שאיסור הבצירה בדרך הרגילה הוא מדאורייתא. אולם הרמב"ן סובר, שעיקר האיסור לבצור "כדרך הבוצרים" מתבטא בכמות, שאין לאגור את הפירות ולגוזלם מן העניים, אך השינוי באופן הטיפול בפירות הוא סייג מדרבנן.

 

(ד) שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ - כֵּיוָן שֶׁיָּצָאת שְׁבִיעִית, אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרוֹתֶיהָ שְׁמִטָּה - מֻתָּר אַתְּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּגוּפוֹ שֶׁל אִילָן; אֲבָל פֵּרוֹתָיו אֲסוּרִים עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט.

 

(ד) "שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" – בפסוק הקודם נאמר: "שבת שבתון יהיה לארץ", ובאו מילים אלה כאן ללמד, שיש "שנת שבתון" המחושבת באופן שונה, גם לאחר השמיטה, אלא שאינה "שבת" מכל מלאכה (מלבי"ם): כֵּיוָן שֶׁיָּצָאת השנה השְׁבִיעִית, אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרוֹתֶיהָ קדושים בקדושת שְׁמִטָּה - מֻתָּר אַתְּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּגוּפוֹ שֶׁל אִילָן, שכן עבודת הקרקע אסורה רק בשנת השמיטה עצמה. אֲבָל גם פֵּרוֹתָיו של אילן זה, שעבודתו מותרת, אֲסוּרִים אם חנטו עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט של השנה השמינית. טעמו של דבר, שגידולם נובע מגשמי שנת השמיטה, והרי הם נחשבים כפירותיה.

כדברי המדרש, שט"ו בשבט קובע אף לשמיטה, משתמע גם בתוספתא (שביעית פ"ד הי"ג), אולם משמע בגמרא (סוכה לט ע"ב) שפירות שחנטו לאחר ראש השנה של שביעית דינם כפירות שביעית. ענין זה שנוי במחלוקת הפוסקים (עי' במיוחס לר"ש; ר"ח ר"ה טו, ב; רמב"ם הל' שמיטה ויובל ד, ט ורדב"ז שם), והגר"א אף מגיה במדרש, ומשמיט את המילים "עד ט"ו בשבט".