המעין

האיסור ההלכתי על עבודת האדמה בירושלים / פרופ' יוסי כץ

הורדת קובץ PDF

הקדמה

הטעמים לאיסור עבודת האדמה בירושלים

נטיעות שהותרו בירושלים

תוקפו של האיסור לעבד אדמות בירושלים לאחר חורבן הבית

עמדת מייסדי שכונת מאה שערים  ותוקף האיסור בימינו

סיכום

הקדמה

בסוף הפרק השביעי של מסכת בבא קמא מונה התלמוד הבבלי עשר תקנות שנאמרו בהקשרה של ירושלים בתקופת דוד ושלמה, עת העיר נקבעה למקום בית המקדש[1]:

אין הבית חלוט בה, ואינה מביאה עגלה ערופה, ואינה נעשית עיר הנידחת, ואינה מטמאה בנגעים, ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות, ואין עושים בה אשפתות, ואין עושים בה כבשונות, ואין עושין בה גנות ופרדסות חוץ מגנות[2] וורדין שהיו מימות נביאים הראשונים, ואין מגדלים בה תרנגולין, ואין מלינין בה את המת[3].

בשינויים מסוימים מופיעים הדברים בתוספתא למסכת נגעים[4] ובאבות דרבי נתן[5]. בהקשר לאיסור לעבד קרקע בירושלים כותבת התוספתא:

ואינה ניטעת ונזרעת ונחרשת, ואין מקימין בה אשפתות, חוץ מגינת ורדים שהיה שם מימות הנביאים הראשונים.

ואילו באבות דרבי נתן נכתב באותו עניין:

ואין נוטעים בה נטיעות, ואין עושים בה גנות ופרדסין, חוץ מגינת ורדין שהיו שם מימות נביאים הראשונים.

הרמב"ם הרחיב את איסור עבודת האדמה בירושלים גם על זריעות, ואף על חרישה הנעשית ללא נטיעה או זריעה. כן אסר הרמב"ם את קיום הנטיעות בירושלים:

אין נוטעין בה גנות ופרדסים, ואינה נזרעת ואינה נחרשת, שמא תסרח. ואין מקיימים בה אילנות, חוץ מגינת ורדים שהייתה שם מימות נביאים הראשונים[6].

עולה אפוא שבזמן שבית המקדש חל איסור מוחלט על כל סוגי עבודת האדמה בירושלים, ללא קשר להיקף העבודה החקלאית והגורם המעבד – יהודי או גוי[7]. לדעת אחד המפרשים המאוחרים בשעת תיקון התקנות בימי דוד ושלמה נעקרו כל האילנות והזריעות שכבר היו, ותיקנו שלא יינטעו עוד אילנות חדשים בעיר מעתה והלאה[8].

איסור עבודת האדמה בירושלים, כמו גם שורת איסורים אחרים שהונהגו בעיר ונסקרו לעיל, מקורו בקדושתה של העיר ובכורתה בהשוואה לכל עיר אחרת בארץ ישראל ובכלל כך ערים מוקפות חומה. בירושלים נמצא בית המקדש ובמרחב העירוני שבתוך החומה ניתן היה לאכול קודשים קלים, נטע רבעי ומעשר שני. בערים אחרות בארץ ישראל הדבר לא התאפשר[9]. במאמר זה ננסה להבין את הטעמים לאיסור עבודת האדמה בירושלים, לעמוד על גדרי האיסור והיוצאים מהכלל, ולבחון את עמדת פוסקי ההלכה לדורותיהם ביחס לתקפות האיסור לאחר חורבן בית המקדש ובימינו[10].

 

הטעמים לאיסור עבודת האדמה בירושלים

שורה של טעמים מוזכרים בהלכה לאיסור עבודת האדמה בירושלים. הראשון נכתב בתלמוד עצמו, בשעה שהוא מונה את התקנות שנאמרו ביחס לירושלים. התלמוד מסתפק במילה אחת: "סירחא". רש"י גורס "סירחון", ונותן שני הסברים למושג זה: האחד – העשבים הרעים הגדלים בסמוך לנטיעות או הזריעות, שכשהם נעקרים ונזרקים הם מפיצים ריח רע. הסבר שני – הזבלים הנדרשים לטיוב הקרקע מפיצים סירחון בעיר[11]. הרדב"ז בתשובותיו מאמץ את הסברו הראשון של רש"י, וכותב כך:

ואין נוטעין בה גנות ופרדסים, ואינה נזרעת ואינה נחרשת, הטעם הוא שמא מסרח ויקוצו עולי רגלים וכל הבאים אליה [לירושלים] מכול קצווי ארץ מפני ריח רע[12].

יש מי שהסביר את רש"י כך:

לחות הזרעים והאילנות גורמת לסירחון, כי בגנות מצויין עשבים רעים הגדלין שם וזורקן בחוץ ומרבין סרחון. ועוד דרך גנות לזבלן בזבל, ובזבל איכא סרחון[13].

בעקבות הרדב"ז מפרשים מסבירים שהסירחון גורם לצער העוברים ושבים, ולא ראוי "שיצטער בה שום איש, ובפרט באי אליה עם קורבנות או להשתחוות בבית המקדש או לשאלה דברי תורה ללשכת הגזית שהם עוסקי מצוה, ומה גם כי היא נקראת 'מכלל יופי' (תהילים נ, ב) ו'משוש כל הארץ'" (תהילים מח, ב)[14]. בסופו של דבר הסירחון יגרום לכך שהיהודים ימנעו מלעלות לירושלים[15].

אולם אין בהסברו של רש"י והבאים בעקבותיו תשובה לשאלה מדוע נאסרה גם חרישה בלבד[16]. כך גם הנזקים המובאים על ידי רש"י נכונים ביחס לכל מקרה של שימוש חקלאי בקרקע במרחב העירוני, ומשום כך דומה כי היה על חז"ל ליצור סייגים על עבודת אדמה במרחב היישובי בכלל, ולא רק בירושלים. עוד יש לשאול על הסברי רש"י והבאים בעקבותיו, מדוע לא נאסרה בירושלים גם מלאכת עיבוד העורות (בורסקאות) למשל, שאף היא גורמת להפצת ריח רע[17]?

טעם שלישי לאיסור עבודת האדמה בירושלים קשור בהאהלה הנוצרת מנטיית הענפים. כתוצאה מכך במידה ומת, או חלק מגופו של מת, נמצאים מתחת לענפים, הללו מטמאים בטומאת אוהל את כל העוברים ושבים מתחת לענפים. באופן זה עבודת האדמה מגדילה את פוטנציאל הטומאה בירושלים[18]. טעם זה לאיסור עבודת האדמה בירושלים יש בו כדי להסביר את איסור הנטיעות בירושלים, אך לא את איסור עבודות האדמה האחרות – זריעה וחרישה.

טעם רביעי – עבודת האדמה מגדילה את כמות השרצים בסביבה שהנוגע בנבלתם נטמא. באופן זה גדל פוטנציאל הטומאה בירושלים[19]. עם זאת, טעם זה אין בו כדי להסביר מדוע נאסרה החרישה בירושלים.

טעם חמישי ניתן על ידי הרב יעקב עמדין – היעב"ץ, שהאיסור על עבודת האדמה בירושלים נתקן מפני כבודו וקדושתו של בית המקדש[20].

טעם שישי הועלה על ידי הרב יוסף שלום אלישיב. הוא טען כי איסור הנטיעה בירושלים יסודו בכך שחלה חובה להקפיד מאוד על יופייה של ירושלים עליה נאמר כלילת יופי (למשל תהילים נ, ב), ויופייה של ירושלים נפגם בשעה שהאילנות עומדים בשלכת ומשירים את עליהם[21]. באופן זה מבקש הרב אלישיב לתרץ את הקושיה העולה ממסכת שבת (סג, א) שם מסופר על עצי הקינמון שהיו גדלים בירושלים - והרי זה בניגוד לאיסור לנטוע נטיעות בירושלים! אולם עצים אלו, מסביר הרב, הינם עצים משובחים, והשלכת לא פוקדת אותם, ולפיכך הותרו בנטיעה בירושלים. אולם הסבר זה בעייתי, שכן ראשית איסור הנטיעה בירושלים איננו עושה אבחנה בין נטיעות נשירים לעצים שאינם נשירים, ושנית על פי הסברו של הרב אלישיב אין לאסור את הזריעה והחרישה בירושלים.

הסבר שביעי לאיסור עבודת האדמה בירושלים מובא על ידי הרב פרופסור שמואל ביאלובלוצקי. לדעתו הקצאת שטחים בירושלים לעבודת האדמה מקטינה את היקף השטחים המיועדים לבנייה בירושלים. גם כך צר הוא המקום מלהכיל את עולי הרגל המרובים המגיעים לעיר[22]. יש בהסבר זה היגיון רב, אך אין לו כל בסיס לא בתלמוד, לא בתוספתא, לא באבות דרבי נתן ולא ברמב"ם[23].

העולה מתוך ניתוח הטעמים המוצעים לאיסור עבודת האדמה בירושלים הוא, שלמרות שלדעת הפוסקים נטיעת אילנות מוסיפה בדרך כלל יופי, הנאה מרובה ואף בריאות לתושבי העיר, גוברים על כך שיקולי כבוד העיר, קדושתה, השלכות הסירחון וריבוי הטומאה[24]. אליבא דהסברו של הרב אלישיב ערך היופי הכולל של ירושלים הוא החשוב. אך יש נטיעות שאכן מעניקות יופי ויש אחרות שפוגעות בו[25].

 

נטיעות שהותרו בירושלים

נוכחנו כי כבר חז"ל החריגו את גנות הוורדים שהיו בירושלים מימות נביאים ראשונים, והתירו את נטיעתם. רש"י מסביר כי הוורדים נצרכו לעשיית הקטורת ומשום כך נטיעתם הותרה. הוורדים נקראו גם 'כיפת הירדן', שכן בית גידולן המקורי היה על שפת הירדן[26]. מלבד הוורדים הותרה גם נטיעתם של  עצי הקינמון, משום שהם נדרשו לקטורת[27], וכן בשל ריחם המיוחד. על כך נכתב במסכת שבת: "אמר רחבה אמר רבי יהודה עצי ירושלים של קינמון היו, ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחם נודף בכול ארץ ישראל"[28]. אחד מרבני דורנו מסיק מההיתר לנטוע את הוורדים והקינמון שגם כל גידול אחר שהוא לצורך הקטורת מותר לגדלו בירושלים[29]. לדעת הרב אלישיב עצי הקינמון הותרו בנטיעה בירושלים בשל עמידתם גם בשלכת ותרומתם ליופייה של העיר. נראה כי מאותו הטעם תותר הנטיעה באילנות אחרים שאינם משירים את עליהם בשלכת, וכפי שכתב הרב אלישיב "אבל באילנות משובחים כאלו [כקינמון] אינם מחסרים ביופי וליכא איסורא"[30].

על פי המשנה במסכת מעשרות[31] בגינת הוורדים היו נטועים גם תאנים. על פי אחד המפרשים המאוחרים הם נועדו להיטיב ולחזק את הוורדים הנטועים ביניהם, "וכפי שמצוי במיני פירות מסוימים שהם סגולה טובה לגידול פירות אחרים הגדלים ביניהם"[32].

עצי הוורדים, הקינמון והתאנים היו אפוא הגידולים החקלאיים היחידים שהותרו בירושלים. אולם היו שהקשו שממקורות מוקדמים עולה לכאורה שהיקף עבודת האדמה בירושלים היה נרחב הרבה יותר. כך מתנבא הנביא ישעיהו על ירושלים: "אם אתן את דגנך עוד מאכל לאויביך ואם ישתו בני נכר תירושך אשר יגעת בו" (ישעיהו סב, ט)[33]. באופן דומה ב'ברכה מעין שלוש' נכתב "ובנה ירושלים עיר הקדש במהרה בימינו והעלנו לתוכה... ונאכל מפריה ונשבע מטובה..." - אף כאן מתעוררת השאלה הרי הנטיעות נאסרו בירושלים, ולפיכך לאיזה פירות מתייחסת הברכה[34]? שאלה נוספת שעולה היא שידוע שבתקופת בית שני נטע הורדוס בירושלים הרבה גנים עד שהתעורר הצורך להזהיר את אנשי ירושלים 'אל תרבה בגנות'[35]. התשובה היא שהן בדברי הנביא והן בברכה מעין שלוש לא מדובר בפירות וירקות הגדלים בירושלים, אלא בפירות וירקות הגדלים בארץ ישראל והם מופרשים כנטע רבעי ומעשר שני ושמצוותן להיאכל בקדושה בירושלים[36]. תירוץ אחר הוא שהזריעות והנטיעות אליהם מתכוון הנביא ומתכוונת הברכה נעשו על גגות הבתים בירושלים ושעל כך לא חל איסור[37], "וידוע שבדורות הראשונים דרכם היה לזרוע על גגותיהם"[38]. לפי פירוש נוסף מדובר באילנות של זהב שנטע שלמה בבית המקדש שהוציאו פירות שנאכלו בירושלים, ולפי תירוץ חדש אחר איזכור ירושלים ב'ברכה מעין שלוש' איננו מתכוון לירושלים בלבד אלא לכל ארץ ישראל. להסבר זה ולקודמו אין הוכחה במקורות[39]. דברי המלך שלמה בקהלת "עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ פרי" (קהלת ב, ה) מיושבים בעזרת התרגום, שקובע שהם ניטעו מחוץ לחומת ירושלים[40].

 

תוקפו של האיסור לעבד אדמות בירושלים לאחר חורבן הבית 

בשאלת תוקפו של איסור עבודת האדמה בירושלים לאחר חורבן בית המקדש נחלקו הפוסקים. הרב אשתורי הפרחי פסק בספרו ההלכתי 'כפתור ופרח' כי איסור עבודת האדמה בירושלים חל גם לאחר חורבן הבית, זאת משום ששלמה המלך קידש את ירושלים לשעתה ולעתיד לבוא כפי שנפסק ברמב"ם[41], ויש למנוע סרחונה[42]. כאחת הנגזרות מכך פסק רבי אשתורי הפרחי שלאחר חורבן הבית לא יוצאים ידי מצות נטילת ארבעת המינים בלולב שצמח על דקל בירושלים והתקיים בירושלים באיסור, כי זו מצוה הבאה בעבירה[43]. רבי ישראל משקלוב פוסק אף הוא כרבי אשתורי הפרחי, כי הטעם של הסרחון "גם כן עכשיו שייך משום קדושתה... וקדושתה לעולם עומדת"[44].

רבי שמעון בן צמח דוראן, גדול רבני אלג'יריה, פוסק שקדושת ירושלים והמקדש לא בטלו אחר החורבן לעניין התקנות שנאמרו ביחס לירושלים, משום שקדושת המזבח וירושלים הם מפני השכינה והשכינה איננה בטלה. הוא מביא הוכחה לכך שקדושת המקדש והעיר עדיין קיימות בזמן הזה מן העובדה שרבים עדיין עולים לרגל לארץ ישראל ועדיין מתקיים הנס שלא אמר אדם לחברו צר לי המקום, בתי הכנסת שבירושלים מתמלאים בעת התקבץ העם ברגלים, מאות איש מתכנסים בהם ויושבים מרווחים, כי עדיין העיר בקדושתה. לכן לדעתו משום קדושת העיר חל איסור על עבודת האדמה בה גם לאחר החורבן[45].

בטור ובשולחן ערוך אין התייחסות לתקנות הנ"ל, מכאן יש להניח שלפי הטור והשולחן ערוך לאחר החורבן לא נאסרה עבודת האדמה בירושלים[46].

הרדב"ז חלק על רבי אשתורי הפרחי. הוא טען כי כיום בטלו עשרת הדברים שתוקנו לגבי ירושלים והמפורטים בתלמוד וברמב"ם, "ולא ראינו מימינו מי שנזהר באחת מהם"[47]. לדעת הרדב"ז כל שנאמר ביחס לקידוש שקידש שלמה את ירושלים לשעתה ולעתיד לבוא מתייחס רק "לדברים הנוהגים בה מן התורה, אבל מה שהוא מדרבנן לא אמרו אלא היכן דשייך טעמא דבשבילה החמירו, ואם נסתלק הטעם נסתלקה הגזרה". בעניין איסור עיבוד הקרקע בירושלים הסיבות של סירחון ושל הטומאה  אינן רלוונטיות יותר, שכן לאחר החורבן ירושלים נתונה בידי גויים ואלה ממילא יכולים לעבד קרקעות ללא כול מניעה, וגם דיני טומאה וטהרה אינם נוהגים לאחר החורבן שהרי כולנו טמאי מתים "ומה הועילו בתקנתה"[48]. ואמנם בדרך כלל גזרה שבטל טעמה לא בטלה הגזירה, אך הוא מתרץ שבעניין ירושלים לא הייתה גזירה אלא קדושה, וכשחרבה ירושלים בטלה קדושת ירושלים לעניין גזרות דרבנן[49]. גם רבי יעקב עמדין כותב בדומה לרדב"ז. לטענתו טעם איסור עיבוד האדמה בירושלים הוא מפני כבודו וקדושתו של בית המקדש, ולכן אין דין זה נוהג אלא בזמן המקדש[50].

בפועל מאות שנים בוצעה עבודת האדמה בירושלים, "ולא שמענו מי שיחוש עתה לאיסור זה, ומעשים בכל יום שנוטעים וזורעים בעיר קדשינו, אף לא נמנעו מיקירי ירושלים, חסידים ואנשי מעשה לקטוף ולהשתמש בערבות מעצים הצומחים בעיר הקדושה, ולהלכה לא מצאנו בספרי הפוסקים המאוחרים שיכריעו ביין ההרים הגדולים האלה ז"ל [רבי אשתורי הפרחי והרדב"ז] פרט לגאון יעב"ץ"[51]... הדברים אינם מדויקים, שכן נוכחנו שהתשב"ץ ופאת השולחן פסקו כדעתו של רבי אשתורי הפרחי.

בעקבות הרדב"ז פסקו מרבית פוסקי דורנו כי לאחר החורבן אין לאסור על עיבוד האדמה בירושלים[52]. "בפשטות יש לומר ועל זה אנו סומכים עתה לגדל בירושלים עצי מאכל וכן כל עץ שיהיה אף שאינו של מאכל מפני שטעמים אלו איינן שייכין בזמן הזה"[53]. כך גם פסק הרב טוקצ'ינסקי שרק הדברים התלויים בקדושת המקום נוהגין לאחר החורבן[54]. הרב טוקצ'ינסקי הוסיף "וראיתי למעשה שבחורשה אחת בפנים ירושלים גדל דקל ולקחו ממנו לולבים גם תלמידי חכמים"[55]. לעומתם רבי יצחק זאב סולוביצ'יק הרב מבריסק פסק שגם אם הטעם בטל נשארה התקנה במקומה[56], ויש שצידדו באיסור גם לאחר החורבן משום שקדושת העיר והצורך במניעת סירחונה קיימים לעולם[57].

 

עמדת מייסדי שכונת מאה שערים ותוקף האיסור בימינו

בשנת תרל"ד הוחל בבניית שכונת מאה שערים. הייתה זו השכונה החמישית שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה. ערב תחילת הבנייה חיברו מייסדי 'חברת מאה שערים' את תקנות החברה והשכונה. התקנות נועדו בעיקר להסדיר את סדרי בחירת ועד החברה והשכונה ולקבוע את תפקידיהם, כמו גם לקבוע את זכויות ואת חובות המשתכנים. מאחר ומייסדי החברה, כמו גם המשתכנים, היו שומרי תורה ומצוות, נתקנו התקנות על בסיס ההלכה[58]. אחת התקנות  מתייחסת להיבטים תיכנוניים של השכונה: "הבתים [יהיו] בנויים סביב השדה כמו תיבה מארבע רוחותיה... ובתווך יישאר מקום פנוי כר נרחב בשותפות לכל בני החברה... שמה יהיו בורות מים ושמה יהיה מקום לבית כנסת... שמה יטעו אילנות להביא רוח צח וריח טוב ליושבי הבתים"[59]. חמש עשרה שנים מאוחר יותר, בשנת תרמ"ט, כאשר השלב העיקרי בבניית השכונה הושלם, פרסמו המייסדים מערכת תקנות חדשה, ובה הם דיווחו בין השאר כי בפועל נטיעת האילנות לא התממשה "מטעם שאין עושים גנות ופרדסים בירושלים". כותבי התקנות השניות היו מודעים למחלוקת ביין הכפתור ופרח לרדב"ז, והכריעו כי לאחר החורבן "אין להורות בזה לא איסור ולא היתר", והותירו את השטחים הפתוחים ללא נטיעות. ביחס לנטיעת אילן בודד בחצר פרטית לא היה לכותבי התקנות ספק שהנטיעה מותרת[60].  נציין כי על פי עדויות מאותה תקופה בדרך כלל לא הקפידו לשמור על איסור עיבוד האדמה בירושלים[61].

בעקבות הקמת מדינת ישראל בשנת תש"ח, ובמיוחד לאחר שחרור ירושלים בשנת תשכ"ז, התעורר מחדש הדיון ההלכתי האם לחדש את האיסור לנטוע בירושלים, שכן העיר כולה בידיים יהודיות. הרב אליעזר יהודה ולדנברג פסק בספרו ציץ אליעזר "שבזמננו נמצאת ירושלים תחת רשות ישראל [ויש לאסור על עיבוד האדמה בירושלים], מכל מקום ייתכן שכל עוד שהשיקוץ [המסגדים] עומד בהר הבית ובית המקדש אינו בנוי בעוונותינו הרבים וליכא עולי רגלים, נמי ליכא עוד האי טעמא, ואינו אסור"[62]. לעומתם בשנת תשנ"ז הביע רבה של העיר העתיקה, הרב אביגדר נבנצל, את דעתו, שבימינו מאחר שירושלים נתונה בידי ישראל חל איסור על עיבוד קרקעות בה כבימי בית המקדש, ויש לפסוק כפי שפסק הרב אשתורי הפרחי[63]. נאמן לשיטתו פסק הרב נבנצל, עשור מאוחר יותר, כך:

האיסור לנטוע עצים בירושלים הוא משום הפסולת היוצאת מהעץ הגורמת ללכלוך ולריח רע, ואין זה מכבודה של ירושלים. לפיכך אין חילוק בזה בין סוגי העצים או בין עצים לשיחים  ופרחים. מעשה ובשער יפו גזמו עצים ושיחים וחודשיים לאחר מכן עדיין נותר ריח רע במקום. האזור בו נוהג האיסור הוא רק בירושלים המקודשת, וגם בזה יש החולקים[64].

הרב שמואל בן-אליהו טוען כי מכיוון ששיטות הזיבול השתנו בטל בחלקו הטעם של הסירחון, ולכן יש מקום להקל באיסור עבודת האדמה בירושלים[65]. כך גם פסק הרב שלמה זלמן אויערבך שמותר לזרוע בירושלים אפילו בעציץ שאינו נקוב[66]. הרב עובדיה יוסף פסק שמכיוון "דבזמן הזה שירושלים העתיקה חלקה נמצא ביד גויים ליכא לאיסור..."[67], וכן פסק בנו הראשל"צ הרב יצחק יוסף[68].

 

סיכום

הפגיעה באיכות הסביבה ('סירחא') בירושלים הינו הטעם שהתלמוד מציין לאיסור עבודת האדמה בעיר. מאותו טעם גם נאסרה עשיית האשפתות בירושלים. דומה כי מאחר והתלמוד מציין את טעם איכות הסביבה כסיבה לאיסור יש להקנות לטעם זה משקל גבוה בהשוואה למשקל הניתן לייתר הטעמים המוצעים לאיסור עבודת האדמה בירושלים, שהתייחסנו אליהם לעיל. אודות רגישות ההלכה לאיכות הסביבה ניתן גם ללמוד ממקורות הלכתיים רבים העוסקים בשמירת הניקיון, בנזקי עשן וריח, בנזקי רעש ובציוויים העוסקים בהרחקת מטרדים סביבתיים[69]. ייחודה של ירושלים בהקשר זה של איכות הסביבה הוא בכך שבה שוכן בית המקדש. עיבוד האדמה פוגע בכבודה של ירושלים וקדושתה, ומציב קשיים של ממש בהגעה לעיר ובשהות בה, עד כדי הימנעות מלהגיע לעיר. במציאות שכזו הערך של הגברת האפשרות לשהות בירושלים ולהגיע לבית המקדש גובר על ערך היופי הקשור בטבורו לירושלים וייחודי לה ('כלילת יופי... משוש כל הארץ'), ומועצם על ידי הצמחייה הנשתלת או ניטעת בעיר[70]. כתוצאה מכך עבודת האדמה נדחקה מהעיר. אלא שכל זה נכון בשעה שבית המקדש קיים; משחרב נחלקו הפוסקים בסוגיית עיבוד הקרקע בירושלים.

בהנחה שטעם ה'סירחא' הוא העיקרי, דומה כי בימינו, עת ניתן בשיטות עיבוד מודרניות להרחיק כל סימן ל'סירחא' - כלומר למנוע ריח רע ומפגעים אחרים בעקבות נטיעת נטיעות בירושלים - ניתן ואף מצוה לייפות את העיר גם בעזרת צמחיה מתאימה, זאת ללא תלות בזהות השלטון בעיר וללא תלות בקיומו של בית המקדש.