המעין

[1] ירושלמי ראש השנה פ"ד ה"א (דף נט ע"ב). אני מודה לפרופ' שמחה עמנואל על קריאת המאמר ועל הערותיו.

[2] לפי ההמשך בירושלמי תוקעים רק במקדש משום ששם יודעים בבירור שהוא 'אחד לחודש' וגם מתקיים שם 'והקרבתם – במקום שהקרבנות קריבין'. תקנת ר' יוחנן בן זכאי לאחר החורבן היא שיהיו תוקעין בבית הוועד, שגם שם יודעים בבירור שהוא 'באחד לחודש'.

[3] הירושלמי ובני ארץ ישראל לא הכירו גזירה זו, ובפועל במשך מאות שנים (כנראה עד הכיבוש הצלבני) נטלו לולב בארץ ישראל ביום טוב ראשון של סוכות שחל בשבת (אז הנטילה היא מדאורייתא).

[4] הביטוי 'זכרון תרועה' מתפרש לפי שיטת הבבלי לפי פשוטו, "תרועה שיש עמה זכרון" (לשון 'ונזכרתם' או 'והיו לכם לזכרון' [במד' י ט-י]) או שהוא נדרש בבבלי לעניינים שונים, כגון מקור לאמירת פסוקי זכרונות (בבלי ר"ה לב, א ובמקבילות), או מקור למספר התקיעות (שם לד, א) ועוד. על פירושיו של רש"י לביטוי 'זכרון תרועה' עיין להלן, הערה 31.

[5] הדרשה שנדחתה בבבלי אינה מוזכרת לא ברי"ף ולא בר"ח ולא ברמב"ם, ולא מצאתי אותה בספרות הגאונים ולא בספרות הראשונים באשכנז, בצרפת, בספרד ובפרובאנס, להוציא ראשונים בודדים ששיטתם תתברר להלן. על השינוי בתפילה 'יום תרועה' – 'זכרון תרועה' עיין להלן, פרקים ב-ג.

[6] ציטוטי הפיוטים וסדרם הם על פי הספר "רבי אלעזר בירבי קליר – פיוטים לראש השנה"; ביארה והוסיפה מבוא: שולמית אליצור; התקין מכתבי יד: מיכאל רנד, ירושלים תשע"ד. מספרי הפיוטים הם ע"פ סדרם בספר זה.

[7] ביאור: חק: חקק. ביום השביעי באחד לחדש: ביום השביעי (=שבת) שחל באחד לחדש (השביעי).

[8] תרועת זכרון: זכרון-תרועה שבא יחד עם 'זכור ושמור'.

[9] אות נחת: שבת, לשון מנוחה. לנצור בדיבור: לשמור כפי שנצטוו בדיבור: 'דבר אל בני ישראל בחדש השביעי באחד לחדש ... שבתון זכרון תרועה מקרא קדש' (פסוק זה נאמר מייד לאחר שורת הפיוט הזו).

[10] ובמנוחה: בשבת. וזכר תרועת ארץ: כאשר רק זכרון-תרועה מתקיים בארץ.

[11] מסיימים: מציינים את יום ר"ה. שמים: עורכים, באמירת פסוקי זכרונות ללא תקיעה.

[12] באשכנז ובצרפת לא נכתבו פיוטים לראש השנה בשבת, כי יום ראשון של ר"ה (שיכול לחול בשבת) היה "תפוס" כולו בפיוטים קדומים שהגיעו מארץ ישראל, רובם קליריים. פייטני אשכנז וצרפת כתבו פיוטים כמעט רק ליום שני של ראש השנה.

[13] ויקרא רבה כט, יב (מהדורת מרגליות, עמ' תרפג); פסיקתא דרב כהנא פיסקא כג, יב (מהדורת מנדלבוים, עמ' 345); פסיקתא רבתי פיסקא מ (מהדורת איש שלום, דף קסז ע"ב).

[14] אין שינויי נוסחאות משמעותיים בהלכה זו (לפי מהדורת היגר), וחלק ממנה מצוטט גם על ידי בעל שבלי הלקט (סדר ראש השנה, סימן רפו) והרמב"ן בחידושיו (ר"ה לב, א, ומביא דבריו גם הר"ן על הרי"ף, ר"ה ח, ב ד"ה סדר ברכות).

[15] ניסוח ההלכה בסופה 'אינו אומר יום תרועה אלא זכרון תרועה' רומז שהנוסח הקבוע של הברכה היה 'יום תרועה', והשינוי הוא לומר במקום זה בשבת 'זכרון תרועה'.

[16] נראה שנוסח התפילה הבבלי היה ידוע גם במקום חיבורה של הלכה זו במסכת סופרים. כפי שנראה להלן, גם חכמי אירופה שדנים בהלכה זו (שלא הכירו את נוסח ארץ ישראל) הבינו שהיא מתייחסת לנוסח השגור בפיהם (שבמקורו הוא נוסח בבל). על מנהגים נוספים במסכת סופרים שמקורם דווקא בנוסח בבל ראה פליישר, תפילה ומנהגי תפילה ארץ-ישראליים בתקופת הגניזה, ירושלים תשמ"ח, עמ' 120 הערה 105, ועמ' 199 ואילך. היותה של הלכה זו טבועה כולה בחותם של מנהגי בבל (כפי שיבואר להלן) יכולה אולי להסביר גם את הביטוי המיוחד 'שני ימים טובים של ראש השנה', שהוא נדיר מאוד במקורות ארץ ישראלים מאוחרים (בשאר המקומות במסכת סופרים כתוב רק 'ראש השנה').

[17] ראה פליישר, (לעיל הערה 16), עמ' 120 הערה 105 (פליישר ציין שם שהלכה זו סותרת הלכה קודמת במסכת סופרים עצמה). אפשר שכוונת ההלכה גם לחתימות המיוחדות 'מקדש ישראל ויום הזכרון' וכן 'מקדש ישראל ויום הכיפורים', במקום 'מקדש ישראל והזמנים' (שהוא הנוסח הכללי של שאר המועדים).

[18] 'זכרנו לחיים' וכו', 'מי כמוך... זוכר יצוריו' וכו', 'וכתוב לחיים' וכו', 'בספר חיים' וכו'.

[19] פליישר (לעיל, הערה 16) עמ' 121 הערה 106 (על פי קטעי גניזה). וכן מובא בשם ישיבות בבל בספר שבלי הלקט, סדר ראש השנה, סימן רפו: 'ובשם רב עמרם ורב כהן צדק גאונים זצ"ל מצאתי כך אנו רגילין בישיבה לאומרן. ולא פליג אהא דלא ישאל אדם צרכו בשלש ראשונות, דהתם צרכי יחיד הוא דלא ישאל, אבל צרכי רבים ישאל, וכן אומר רב פלטוי גאון זצ"ל'.

[20] וראה להלן אותה הלכה בשם רב שמואל בן חופני גאון (אף היא על נוסח בבל).

[21] היא ידועה לראשונה מסידור רב עמרם גאון (עיין גולדשמידט-פרנקל, מחזור לסוכות, מבוא, עמ' יא). בנוסחי הגניזה הבבליים יש גם 'זמן תרועתנו' או 'זכרון תרועתנו', בלשון קרובה עוד יותר ל'זמן חרותנו', 'זמן שמחתנו' וכד'.

[22] זו עדות על מנהג ישיבות בבל שלא נמנעו לומר אף בראש השנה 'מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון'. מאז רב האי גאון נפוץ הנוסח לומר רק 'ותתן לנו ה' אלקינו את יום הזכרון הזה' (שבלי הלקט, ר"ה סימן רפו; רא"ש ראש השנה ד, סימן יד). פרופ' שמחה עמנואל משער שהציטוט הוא מתוך הספר שערי ברכות של רב שמואל בן חפני.

[23] ראב"ן, הלכות עירובין סימן ה (מהדורת דבילצקי, ב, עמ' תי-תיא). מסורת זו מצוטטת באשכנז מימי ראב"ן ואילך (ואולי מסורת זו הגיעה במאה הי"ב לאשכנז מדרום איטליה, כגון ע"י ר' שמואל בר נטרונאי מבארי, חתנו של ראב"ן – להלן נראה שבעל שבלי הלקט מרומא לא הכיר אותה). מסורת זו מובאת גם על ידי נכדו של ראב"ן, ראבי"ה (ח"ב, ר"ה סימן תקלז). בדברים אלה יש עדות של רב שמואל בר חופני על מנהג שתי ישיבות בבל בעניין "מועדים לשמחה", אך לא על מנהג הישיבות לגבי "זכרון תרועה" בשבת. אבל דברי הרא"ש (ראש השנה ד, סימן יד, לפי נוסח הדפוס) רומזים לכאורה שגם בעניין "זכרון תרועה" היתה עדות שכך נהגו בשתי הישיבות: 'וגם רבינו שמואל בר רבי חפני כתב שמנהג בשתי ישיבות שאם חל ראש השנה בשבת אומרים מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה זכרון תרועה מקרא קודש. ואם חל להיות בחול אומרים יום תרועה מקרא קודש'. מנגד, דברי הטור (או"ח הלכות ראש השנה, סימן תקפב, מובא להלן) חוזרים לדברי ראב"ן וראבי"ה, שהעדות על מנהג הישיבות הייתה רק לגבי אמירת 'מועדים לשמחה' בראש השנה. אפשר שהדברים המיוחסים לרב שמואל בר חופני בעניין יום תרועה / זכרון תרועה מבוססים על סיום ההלכה שבמסכת סופרים. הם בוודאי מתייחסים לנוסח בבל של הסידור, ומחזקים מאוד את ההשערה שגם ההלכה שבמסכת סופרים מתייחסת לנוסח בבל. לדעת מילר (במהדורת מסכת סופרים שלו, עמ' 270 הערה 34) ההשפעה הפוכה – סיום ההלכה במסכת סופרים הוא תוספת שנכנסה בעקבות ההלכה הבבלית המצוטטת כאן בשם רב שמואל בר חופני. נראה לי שאם דעתו נכונה, היא חלה על כל ההלכה במסכת סופרים ולא רק על סיומה, שכן כולה כתובה באוריינטציה בבלית. אולי אפשר להעלות אז השערה שהתוספת נכנסה למסכת סופרים באיטליה, שם נהגו גם במקרים אחרים לשלב הלכות בבליות לתוך ספרים שמוצאם מארץ ישראל (כדוגמת המקרה של "ספר ירושלמי"). בניגוד לניסוח ההלכה במסכת סופרים ('אינו אומר יום תרועה'), ההלכה שמובאת בשם רב שמואל בר חופני אינה מניחה שהנוסח הקודם היה לומר תמיד 'יום תרועה'.

[24] אפילו על ידי חכמים האמונים על פרשנות בבלית.

[25] לעיל, הערה 5.

[26] מדרשי ארץ ישראל – ויקרא רבה, פסיקתא דרב כהנא, ומאוחר יותר אף מן הפסיקתא רבתי (ראה מראי המקום לעיל, הערה 13). אולי הכירו את הדרשה גם מן הירושלמי, בוודאי הכירו אותה מן הבבלי עצמו.

[27] נראה שלא ראו סתירה בין שני הטעמים. דרך שלישית כיצד להעמיד את הדרשה ביחס לגזירה ראה להלן.

[28] להלן נראה שגם הטור הצטרף לגישה זו, המקיימת את הדרשה.

[29] גולדשמידט, מחזור לר"ה, עמ' 97 (מתוך הפיוט 'שמו מפארים', בקרובה לשחרית של יום שני של ר"ה, ואם חל יום ראשון של ר"ה בשבת, נהוג לומר את הפיוט ביום ראשון של ר"ה). בניגוד למדרשי אגדה, שהם נחלתם של תלמידי חכמים בבית המדרש, דברי הפיוט של ר' שמעון בר יצחק, שהוא פיוט הנאמר כל שנה בכל הקהילות, היו מקובלים על כל חכמי אשכנז וצרפת. הפיוט עצמו כתוב ע"פ המדרש (אולי גם לפי דוגמת פיוט קדום). וראה להלן את דברי ר' אלעזר הרוקח ור' אברהם בר עזריאל, המסתמכים גם הם על הפיוט הזה.

[30] ביאור: חכם חניטיו: הקב"ה לימד את בניו של אברהם את המצוה לתקוע בראש השנה (=ראש חודש תשרי). טבעו אם בחול יבואכם: אם עיצומו של יום יבוא בחול.

[31] אפשר לשער שגם רש"י הושפע מן הפיוט (כמו במקרים אחרים בהם פירושיו של רש"י מושפעים מפיוטי מנהגו) כאשר ביאר את הביטוי 'זכרון תרועה'. בגמרא (ר"ה כג, ב), המביאה את הדרשה לפיה הפסוק מתפרש בעניין שבת, מפרש רש"י: 'זכרון תרועה – ולא תרועה ממש, אלא מקראות של תרועה יאמרו'. אבל גם בפירושו לתורה (ויק' כג כד, ד"ה זכרון תרועה) ממשיך רש"י בקו זה, ומפרש שהביטוי 'זכרון תרועה' אינו מדבר על זכרון של תרועה ממש: 'זכרון תרועה – זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות, לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל' (=זכרון תרועה). אמירת הפסוקים ועקידת יצחק (אותם מזכיר רש"י) מתאימים גם לשבת, כשאין תקיעה ממש. רשב"ם, לעומת זאת, פירש לפי הפשט: 'זכרון תרועה - על ידי התרועה תזכרו למקום. כדכת' והריעותם בחצוצרות וגו' ונזכרתם' וגו'. פירוש רש"י אינו סותר את הדרשה, ופירוש רשב"ם סותר אותה.

[32] ראב"ן ראש השנה, סימן תלא (מהדורת דבילצקי ב, עמ' תקנז, וראה תמיהת אבן שלמה, ר"ה, דף קעט ע"א). צירוף שתי הסיבות לדחיית התקיעה בשבת ישנו גם בדברי ר' מנחם בר שלמה מרומא, בעל מדרש 'שכל טוב' (לבראשית כב, יח): 'ואם חל יום טוב הראשון של ר"ה בשבת אין תוקעין, דא"ר זירא גזירה הוא דגזרו אנשי כנסת הגדולה ... והא דאמר ר' יצחק כל שנה שלא תקעו בה בתחילה מריעין לה בסופה, לא אמר כשחל ר"ה בשבת, דהא גזירת הכתוב שלא יתקעו, שנא' זכרון תרועה'.

[33] הכוונה לטורים שהובאו לעיל.

[34] ספר הרוקח הלכות ראש השנה סימן רא. לפי דבריו מזמור פא (שנדרש הרבה לעניין ראש השנה) מדבר בתקיעה בבית המקדש, שמתקיימת גם בשבת. גם ר' צדקיה בר אברהם מרומא מקיים את הדרשה בצד הגזירה, כהסבר לשינוי בנוסח התפילה: 'יש מן החכמים כשיבוא ראש השנה בחול אומרים... יום תרועה מקרא קודש וכשיבוא בשבת אומר... זכרון תרועה מקרא קודש. והטעם שלהן בשבת שאין תוקעין אומרים זכרון תרועה... ומפורש בפסיקתא דראש השנה: כתוב אחד אומר יום תרועה... ובגמרא דידן נמי איתא וכן מצאתי מפורש במס' סופרים... לפי שאין תקיעת שופר דוחה שבת בגבולים משום גזירה' (ספר שבלי הלקט סדר ראש השנה סימן רפו). לפי זה הדרשה בבבלי עומדת גם לאחר שנדחתה.

[35] מתוך: ספר ערוגת הבושם, מהדורת אורבך, ירושלים תשכ"ג, כרך ג עמ' 465.

[36] על ר' אליעזר מבהם, הוא ר' אליעזר בר יצחק מפראג, עיין אורבך, בעלי התוספות², עמ' 215-212. בדבריו רמוז (כמו במסכת סופרים) שהנוסח הרגיל שלו היה לומר 'יום תרועה'.

[37] ביאר אורבך (ערוגת הבשם, שם, הערה 64) ש"רש"י" = ר' שיח' (רבי שיחיה), ואלה המשך דברי ר' אליעזר מבהם המצטט את מורו ר' תם (עוד בחייו). עיקר הציטוט (שלפעמים חכמים מעדיפים מקורות אחרים על פני מה שכתוב בתלמוד) תואם את שיטת רבינו תם בספר הישר (חלק התשובות) סימן מח (מובאים להלן), והשווה גם תוספות פסחים מ, ב ד"ה אבל עושהו: 'ובכמה דברים אנו סומכין על ספרים חיצונים ומניחין גמרא שלנו... ובפרשת ויחל אנו קורין בתענית שלנו אף על גב דתנן במגילה שקורין בתענית בקללות וברכות ואנן סומכין על מס' סופרים' (וכן בתוספות ברכות יח, א ד"ה למחר באין).

[38] כוונתו לומר שלפעמים בוחרים לנהוג שלא על פי התלמוד אלא על פי 'מדרש', והכוונה גם לירושלמי ולמסכתות קטנות (כגון מסכת סופרים).

[39] ירושלמי ראש השנה פ"ד ה"א (דף נט ע"ב).

[40] כאמור לעיל, נוסח התפילה של קהילות ארץ ישראל (וקהילות שונות הסמוכות לה) לא כלל לא 'יום תרועה' ולא 'זכרון תרועה'. נוסחי התפילה של רוב ארצות הגולה יורשים מנוסח בבל (ויש אומרים שהוא נוסח שנהג בתקופה קדומה גם בארץ ישראל). למיפוי מנהגי ארצות הגולה ראה מאמרו של הרב אהרן גבאי 'מיפוי נוסחי התפילה' ('המעין' סב [ד], תמוז תשפ"ב, עמ' 184-156). לגבי המנהגים שיוזכרו להלן בדקתי בין 8-3 כתבי יד מכל מנהג (רוב כתבי היד הם מהמאה הי"ד-ט"ו, וקשה לקבוע בהם מוקדם ומאוחר). לגבי אשכנז וצרפת: אבי מורי פרופ' יונה פרנקל ז"ל בדק קרוב ל-110 כתבי יד של מנהג אשכנז המערבי, 17 כתבי יד של מנהג אשכנז המזרחי (=מנהג פולין) ו-35 כתבי יד של מנהג צרפת. כתבי היד של אשכנז וצרפת מפולחים גם לפי כתבי יד "מוקדמים" (מאה י"ב-י"ג), כתבי יד שאינם מוקדמים ואינם מאוחרים (מאה י"ד) וכתבי יד "מאוחרים" (מאה ט"ו ודפוסים ראשונים), אך יש לא מעט כתבי יד שעדיין אינם מתוארכים. לא תמיד זהה נוסח הקטע 'ותתן לנו' (שהוא ענייננו כאן) שבכתבי היד בתפילת ערבית, בקידוש לליל ר"ה, בשחרית ובמוסף. יש למשל שהתיקון המבדיל בין 'יום תרועה' בחול ובין 'זכרון תרועה' בשבת נמצא רק בחלק מתפילות היום. בכתבי יד רבים אחרים כל הקטע 'ותתן לנו' מופיע רק בפעם הראשונה, בליל ר"ה. על החילוק המאוחר לומר דווקא בלילה ובקידוש תמיד 'זכרון תרועה' (כי אין תוקעים בלילה) ראה תרומת הדשן סי' קמה, אך אין למנהג זה עדות בכתבי היד.

[41] וכן מעידים: בצרפת – המחכים (ד"ה ראש השנה, עמ' 37); בפרובאנס – מנהג מרשלייה, תפילת ראש השנה (מהדורת י' גרטנר, 'קובץ על יד' [כד], ירושלים תשנ"ח, עמ' 122); ארחות חיים (דין סדר תפלת ראש השנה סימן ב, דפוס ירושלים תשט"ז, עמ' רב ע"א). ארחות חיים אפילו לא מזכיר את דעת מסכת סופרים בעניין שינוי נוסח התפילה בשבת (אף על פי שהוא מזכיר את מסכת סופרים באותו סעיף לעניין אמירת 'יום מקרא קדש'), ונראה שסבר שדעת מסכת סופרים בעניין 'יום תרועה' אינה הלכה למעשה.

[42] הדעת נותנת שגם בספרד אמרו בעבר רק 'זכרון תרועה', בהתאם לסדר רב עמרם גאון ולמנהגי פרובאנס, וכך יוצא גם מדברי הטור (להלן), וכן הוא גם בנוסח הספרדי הקדום שבכתב יד אוקספורד של ספר אהבה של הרמב"ם (לפני שהגיהו אותו מספרו של הרמב"ם). אבודרהם אינו מתייחס בתפילת ר"ה לא ל'יום תרועה' ולא ל'זכרון תרועה', וסביר לפי זה שלא היה אצלו כל הבדל בין חול לשבת. בביאורו לברכות ההפטרה הוא מגלה דעתו שיש לומר (אפילו בחול) 'זכרון תרועה' (סדר שחרית של שבת ופירושה, אבודרהם השלם, עמ' קעד). בדפוס ספרדי קדום (נאפולי ר"ן) הנוסח הוא 'יום זכרון תרועה'. בספרד הקדומה לא הכירו את מסכת סופרים, וקרוב לוודאי גם לא את המסורת הכוללת את דברי רב שמואל בר חופני.

[43] למרות הדומיננטיות של המנהג הנפוץ באשכנז ובצרפת לומר תמיד 'זכרון תרועה' (וכך יוצא גם מדברי ר' אפרים מבונא, להלן), יש באשכנז קבוצה לא מבוטלת של כ-35 כתבי יד שיש בהם רק 'יום תרועה' (אפילו בשבת). לכאורה היה אפשר לומר שמדובר בהשפעה איטלקית, אך אף אחד מכתבי יד המתוארכים שבהם אינו קדום, ולא מוכרת הגירה מאוחרת (במאות השלוש עשרה והארבע עשרה) מאיטליה לאשכנז. אפשר בקושי לומר שמדובר בכתבי יד של קהילות שעברו לומר 'יום תרועה' בחול, וסמכו על החזנים שיְשַׁנּוּ בע"פ ל'זכרון תרועה' בשבת (וכך אמנם אפשר להסביר את העובדה שדפוסי אשכנז ופולין הראשונים גורסים רק 'יום תרועה'). אבל בגלל ריבוי כתבי היד הגורסים רק 'יום תרועה' סביר שלפנינו מנהג עתיק, שנהג בחלק מקהילות אשכנז. אפשר שמנהג זה היה שייך דווקא לאזור מזרח גרמניה או בוהמיה, ומקורו באיטליה או באזור ביזנטיון, ואכן ראינו שגם דברי ר' אליעזר מביהם (לעיל) רומזים שהנוסח הקבוע היה 'יום תרועה' (בדומה לצורת ניסוח ההלכה במסכת סופרים). סביר גם שלאזור זה לא מתייחס ר' אפרים מבונא בדבריו שיובאו להלן. מאזור מזרח גרמניה אין לנו כתבי יד רבים, וגם אם המנהג אינו כלול לפנינו בכתבי היד שמתוארכים כקדומים, אפשר שבעתיד יתוארכו כתבי יד נוספים מאזור זה כקדומים.

[44] אפשר שהמעבר ברומא עצמה היה יחסית קדום, כי ר' צדקיה הרופא, בספרו 'שבלי הלקט' (סדר ראש השנה סימן רפו, לעיל) אינו מזכיר את האפשרות לומר תמיד 'יום תרועה', אך ראיתי את הנוסח 'יום תרועה' (כנוסח יחיד) לפחות בשבעה מבין מקורות מנהג איטליה שבדקתי. ר' צדקיה מזכיר את מסכת סופרים אך לא את דברי רב שמואל בר חופני, ונראה שלא הכיר אותם (הנוסח לומר תמיד 'זכרון תרועה', שנמצא בדפוס ראשון [רמ"ו] של מחזור רומא, הוא כנראה טעות, שתוקנה בדפוסים הבאים).

[45] המנהג להבדיל בין שבת לחול ישנו לפנינו ב-32 כתבי יד אשכנזיים, ועוד 14 כתבי יד שהמנהג רשום בהם ביד שנייה, כאשר היד הראשונה כללה רק 'זכרון תרועה' או רק 'יום תרועה'.

[46] נוסח זה מתאים למסורת הפרשנות הבבלית הקלאסית, ש'זכרון תרועה' אינו רומז כלל לשבת.

[47] ניתן לשער שהנוסח 'זכרון תרועה' הוא הנוסח הבבלי הקדום יותר, זאת בגלל תפוצתו (בייחוד בארצות המזרח ששמרו על נוסחי בבל העתיקים) ובגלל העובדה שהוא מתבסס על הפסוק 'זכרון תרועה מקרא קדש' (ויק' כג, כד, ועיין לעיל גוונים בנוסח זה).

[48] נראה שאין בידינו עדות שהלכה זו התקבלה בישיבות בבל ממש.

[49] כ"י המבורג 152, דף 105 ע"א (על כתב היד ותקופת עריכתו עיין במאמר 'מצבת רבי ברוך, אבי מהר"ם מרוטנבורג', 'המעין' ס, ג [ניסן תש"פ], עמ' 82, 91-86). הקטע (והמשכו) התפרסם גם ע"י הרב שלמה שפיצר, 'הלכות ומנהגים בענייני ראש השנה לרבינו אפרים מבונא', צפונות ט, [תשנ"א] י-יב. כמו ר' אפרים מבונא, גם ר' אלעזר מוורמייזא, בספרו הרוקח (סימן רד) מעיד: 'ר"ה בלילה מקדש בפ"ה אשר בחר בנו את יום הזכרון הזה זכרון תרועה' (בלא כל התייחסות לשבת). אמנם ראינו לעיל שהוא מזכיר את המדרש ש'זכרון תרועה' רומז לשבת (שאין תוקעים בו), אך לא בהקשר של שינוי נוסח התפילה.

[50] הכוונה לשינויים בפיוטי יום ראשון של ר"ה שחל בשבת, ראה גולדשמידט, מחזור לר"ה, מבוא עמ' מא; ושם, עמ' 66, 72, 94. וראה למשל שינויי מהר"ם מרוטנבורג בפיוטי ר"ה בשבת המפורטים בתשב"ץ, סימן קיט.

[51] זו עדות שהיו באשכנז קהילות שנהגו כבר בסוף המאה הי"ב לשנות את הנוסח בין חול לשבת בתפילה וכן בקידוש של ליל ר"ה. ונראה מדברי ר' אפרים שרבים נהגו לשנות את נוסח הפיוטים בשבת (כגון לשנות 'תקיעה' ל-'זכרון תקיעה'), ולפי המשך דבריו נהגו כן בייחוד במקום שבפיוט משולבת המילה 'היום'.

[52] מנהג התפילה של יהודי אנגליה לפני הגירוש (בשנת 1290) היה ענף של מנהג צרפת.

[53] בהמשך הדברים דוחה ר' אפרים מבונא את ההסתמכות על הפסוק בפרשת החצוצרות 'והיו לכם לזכרון' להקשר של 'זכרון תרועה' שהוא של שופר. ונראה שלדעתו היה ראוי להחליף ולומר בשבת 'זכרון תרועה' גם בתפילה ובקידוש.

[54] פירוש הסידור לראב"ן, כ"י פרנקפורט 227 (נדפס בגנוזות ג, עמ' קיב): 'ותתן לנו... את יום הזכרון הזה לשון המקרא נקט: זכרון תרועה מקרא קדש' (וכן הוא בכ"י המבורג 153, דף 18 ע"א). ובכ"י מינכן 393 (נדפס בסידור רבינו שלמה ב"ר שמשון מגרמייזא, עמ' רי): 'זכרון תרועה – אנו נזכרים לפניו, שנ' והרעותם בחצוצרות ונזכרתם. פי' אחר. ותתן... לשון המקרא זכרון תרועה מקרא קדש'. וכן בפירושי סידור התפילה לרוקח (עמ' תרנ): 'זכרון תרועה באהבה מקרא קדש – דכתיב זכרון תרועה (יהיה לכם וכתיב) [שלוש מילים אלה נראות מיותרות] מקרא קדש יהיה לכם, כי בתרועתם נזכרים לטובה לפני שומר הברית והחסד, ועולה ידשנה לפניו וקרן איל נאחז בכסא'. פירושי ראב"ן לסידור מתייחסים לנוסח 'זכרון תרועה' כנוסח יחיד, אף על פי שבספרו ההלכתי כלל ראב"ן (לעיל) גם את המסורת על דברי ר' שמואל בר חופני, לפיה יש להבדיל בין 'יום תרועה' בחול ובין 'זכרון תרועה' בשבת, ואפשר שמסורת זו הגיעה אליו מאוחר.

[55] ספר הישר, חלק התשובות, סימן מח (בעניין האם יש לעשות אירוסין ונישואין על כוס אחד):

[56] כוונתו לקריאת 'ויחל' בתעניות רגילות (מסכת סופרים יז, ה; ולא ברכות וקללות, כמו במשנה מגילה ג, ו ובבבלי מגילה לא, ב; ועיין תוספות שם, ד"ה ראש חודש אב); לקריאת מפטיר בספר שני (מסכת סופרים יז, ז) ולנוסח ברכות ההפטרה (שם יג, ז-יד).

[57] לפי דבריו אמנם יש במסכת סופרים ענייני ברכות והלכות שאינם הלכה למעשה (וכך יש גם במשנה זרעים ובתוספתא ואפילו בבבלי), אך עדיין יש להקפיד על הלכות אחרות במסכת סופרים שאין לבטלן.

[58] בכורות ל, ב: 'גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים'. ונראה שרבינו תם מפרש זאת על מסכת סופרים, אולי מפני שבה מפורטים דקדוקי סופרים בענייני כתיבת ספר תורה.

[59] הכוונה למקבילות שיש בין מסכת סופרים לירושלמי ולבבלי (ואולי כוונתו דווקא לחלקה האחרון של המסכת).

[60] כל עוד אינה סותרת את המנהג הרגיל.

[61] הכוונה בעיקר למנהגים הבאים: הרחבת סדר קידוש לבנה מעבר לברכה שבתלמוד (מסכת סופרים יט, י); ברכה על קריאת ארבע מגילות (מלבד אסתר, שם, יד, א, עיין כ"י המבורג 152, דף 89 ע"ב); הבדלה (כאמור) בין יום תרועה / זכרון תרועה (שם, יט, ו); אמירת 'הנרות הללו' (שם, כ, ד, מנהג זה התחיל בצרפת בעקבות מסכת סופרים ונפוץ באשכנז ע"י תלמידי מהר"ם מרוטנבורג); תענית בכורות (שם, כא, ג) וכנראה גם ענייני שיר של יום (שם יח, ב ואילך, יא), פסוקים שנאמרים בהוצאת ספר תורה (שם יד, ה ואילך), ועוד. המשותף לכל המנהגים האלה הוא שבספרות הראשונים הקדומה (וכן בכתבי יד של סידורים קדומים) של אשכנז וצרפת שישנם לפנינו הם עדיין חסרים, ורק יותר מאוחר הם מתחילים להופיע, לעיתים בציון מפורש שהמנהג הוא על פי מסכת סופרים. בסוף ספר האגודה יש פרק מיוחד על מסכת סופרים (שם מוזכר גם החילוק 'יום תרועה' / 'זכרון תרועה'), מן הסתם מפני חשיבותה כמקור הלכתי בעיני המחבר.

[62] טור אורח חיים, הלכות ראש השנה, סימן תקפב.

[63] על תשובות רב פלטוי ורב האי המוזכרות בדברי הטור עיין אוצר הגאונים לעירובין דף מ, א (חלק התשובות), סימנים סח, עב. לפי עדויות כי"י מאשכנז (לעיל) המילים 'וכן נוהגין באשכנז' מכוונות למנהג נפוץ, אך בוודאי לא למנהג כללי.

[64] שם, סימנים ח(א), ז.

[65] ראה דברי הבית יוסף שם, סימן ח(א). לפי דבריו, את המילים 'זכרון תרועה' בסוף דברי רב האי אפשר לפרש (על פי תרומת הדשן) שתחולתם רק לגבי ליל ראש השנה (לעיל, סוף הערה 40).

[66] בעל הטורים לויקרא כג, כד.

[67] הרעיון שהפסוק 'תקעו שופר בציון' מדבר על ראש השנה בירושלים (שהיא 'בית הוועד') מקורו בפסיקתא רבתי, פיסקא מא (מהדורת איש שלום, דף קעב ע"ב). מדרש זה הוזכר גם בשם הפסיקתא בתוספות הרא"ש, ר"ה כה, א.

[68] שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפב סעיף ז. נראה שפסק זה של השולחן ערוך הוא שגרם לשינוי מנהגי הספרדים, שכן דפוסי השולחן ערוך הפיצו פסק הלכה זה במהירות. בנוסף על המקורות שהזכרנו, סביר שר' יוסף קארו הכיר את המנהג להבדיל בין שבת לחול גם מקהילות טורקיה ויוון.