המעין

לשונות של שמחה / הרב יהודה לינצ'נר

הורדת קובץ PDF

הרב יהודה לינצ'נר

לשונות של שמחה

פתיחה

שמחה

גילה

ששון

פתיחה

אחת התופעות מעוררות העניין בלשון הקודש היא תופעת המילים הנרדפות. כך יש 'משפחות' של מילים שבהן דבר מה בא לידי ביטוי בכמה אופנים שונים. המעמיק בחקר המילים הנרדפות יגלה את העומק הרב הטמון בלשון הקודש. כך לכל תחושה - כמו כעס, שמחה וכדומה, יש כמה ביטויים, שמבטאים בחינות שונות ורבדים שונים בה. על חשיבות חילוקי הלשונות כבר עמדו ראשונים ואחרונים. נביא כאן כמה ציטוטים נבחרים:

כתב רבינו בחיי (דברים יא, יז):

כי יש הפרש גדול בין המילות, ויש בחילוקי הלשונות ידיעה מופלאה וחכמה מפוארה, ותן אל לבך.

הכתב והקבלה (בראשית כה, כג):

כי אין זאת מתפארת הלשון שימצאו בו תיבות נרדפות משותפי הוראה מכל צד.

וביתר תקיפות רש"ר הירש (שם):

תורת ההקבלה וכפל העניין וכו' שיטת פירוש נוחה היא, אך נראה בעינינו כי אין היא הולמת גם דיבור רציני של אדם, קל וחומר שאין היא ראויה לדבר אלוקים. רק שיכורים - ואולי ילדים - ילהגו ללא מחשבה כפל עניין במלים שונות.

במאמר זה נסקור את אחת ממשפחות המילים הרחבות ביותר בהן התברכה 'לשון הקודש' - לשונות של שמחה.

בברכת הנישואין השביעית (כתובות ח, א) אנו מונים שישה לשונות של שמחה:

"אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה וחדוה אהבה ואחוה, שלום ורעות".

בכמה מדרשים מונים חז"ל עשרה לשונות של שמחה. על ששת הלשונות המוזכרים נוספים: צהלה, עליזה, עליצה, תפארת[1].

עקב קוצר היריעה, נבאר במאמר זה רק את לשונות השמחה השכיחים והיסודיים ביותר: שמחה, גילה וששון. נבאר את המשמעות הייחודית של כל לשון, ואת השלמות שיוצרת ההרכבה של שלושת הלשונות הללו יחד. ישנן כמה גישות בביאור ההבדלים בין לשונות השמחה, וכאן נבאר את הלשונות הללו על פי משנת הגר"א[2].

 

שמחה

נפתח כמובן בלשון העיקרית - שמחה.

שורש 'שמח' רווח מאוד בתנ"ך - מאתיים שבעים ואחת פעמים – וזו הלשון העיקרית של 'שמחה', שהרי כל הלשונות נקראו בלשון חז"ל על שמה - 'לשונות של שמחה'.

רד"ק, שנותן לכל שרשי השמחה הגדרה אחידה ולא מחלק ביניהם, נותן (בשורש 'שמח') את הגדרת הבסיס של 'שמחה':

ועל דרך ההשאלה אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח [וְנֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ] (משלי יג ט), ועניינו התוספת. ובעניין הזה אמרו רבותינו ז"ל (סוכה ז, א) לטפח הגדול 'שוחק', ובהופכו אמרו טפח 'עצב'.

כלומר, מצינו השְאלה מלשון 'שמחה' ללשון תוספת וצמיחה, ההפך מ'דעיכה'. כך גם במידת האורך המכונה 'טפח' יש שתי אפשרויות מדידה; או טפח מצומצם כשהיד סגורה וקפוצה, או טפח גדול יותר כשהיד מרווחת. בלשונם של חז"ל הטפח המצומצם מכונה 'טפח עצב', בעוד שהטפח המרווח מכונה 'טפח שוחק'.

חיזוק לדבריו ניתן לראות מכך ששורש 'שמח' קרוב ל'צמח' (אותיות ש ו-צ מתחלפות), כך השמחה מבטאת התרחבות וצמיחה.

הגר"א (איוב ג, כב, משלי כג, כד, כד, יז, אסתר ח, טז, דברי הימים א טז, לא) מוסיף ומבאר שיסודה של השִׂמְחָה הוא התחדשות של טוב. כך הוא מבאר את לשון הכתוב "גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק וְיוֹלֵד חָכָם יִשְׂמַח בּוֹ" (משלי כג, כד):

ההבדל בין 'גילה' ל'שמחה' הוא כי 'גילה' בא על דבר תמידיות ו'שמחה' הוא בדבר שנתחדש. כמו: בהיוולד בן לאדם אזי בעת היוולדו ישמח אביו, ואחר כך כל ימי הבן הם גילה לאביו, וזהו שכתב יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ (תהלים צו, יא) כי בארץ לא יחודש דבר כי אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א, ט), ואין בארץ אלא מאשר נתון לה, מה שאין כן בשמים יחודש תמיד.

וכן הוא מבאר את הכתוב "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר" (אסתר ח, טז):

כי ששון הוא אחר שמחה, כמו שאמרו בגמרא (סוכה מח, ב) שמחה הוא שהולך למצוא חפץ בשמחה, וששון הוא אחר כך בשכבר החפץ בידו, וששון בלב.

דוגמא ליסוד זה: בשנה הראשונה למלכות חזקיה כשחידשו את עבודת בית המקדש והעליה לרגל לאחר שהיא הופסקה במשך שנים רבות, נאמר: "וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלִָם כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלִָם" (דברי הימים ב ל, כו). ומבאר המיוחס לרש"י (שם):

שמא עם רב יותר היו באין לרגל לירושלים בימי שלמה, אבל שמחה גדולה לא הייתה בירושלים כזאת מימות שלמה, כי ביותר שמחו על מה שאם היו כל רגל ורגל מקובצים בירושלים, לפי שלא היה להם חידוש אין להם שמחה, אבל עתה שכל ימי אחז ומלכי יהודה הרשעים לא עלו לרגל לירושלים ועתה הורשו לעלות לירושלים, שמחו שמחה גדולה.

התנועה הנפשית הראשונית היא שמחה. השמחה נובעת מתחושת התרחבות וצמיחה. מי שנמצא במצב סטטי ללא התקדמות וצמיחה לא יחוש כלל בשמחה. לכן התנאי הראשוני ליצירת תחושת השמחה הוא תוספת של דבר טוב. אך לא די בכך, הטוב המוכר והידוע לא יוצר את השמחה. רק התרחבות וצמיחה חדשים, שלא היו עד עכשיו הם היוצרים שמחה.

 

גילה

שורשי 'גל' כוללים בתוכם משמעויות רבות ומגוונות. המדקדק הנודע רבי שלמה פפנהיים (יריעות שלמה שורש 'גל') עומד על המכנה המשותף לכולם – יש בהם משהו 'עגול'. כך גל של אבנים שאסופים בצורה של חצי עיגול: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל" (בראשית לא, מו). מגל - כלי בצורת חצי עיגול המשמש לקציר חיטים: "וְתֹפֵשׂ מַגָּל בְּעֵת קָצִיר" (ירמיה נ, טז). כשה'גל' נהפך למעגל שלם יוכפל השורש, הכפילות של שורש 'גל' כשמה כן היא, הכפלה של ה'גל', חצי העיגול – גל' - מוכפל ונהפך לעיגול שלם. כך 'גליל': עַל גְּלִילֵי כֶסֶף (אסתר א, ו). או עצם הראש העגולה 'גֻּלְגֹּלֶת': עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת (שמות טז, טז). וכן 'גלגל': פָּרַשׁ וְגַלְגַּל וָרֶכֶב (יחזקאל כו, י).

שורש 'גל' אינו רק ביטוי של צורה גאומטרית, כל דבר שקורה מחמת דבר אחר מוגדר כתופעה מעגלית. ה'עיגול' מבטא את התנועה הסיבובית ואת ההשפעה הנסיבתית. כשדברים שונים מושפעים אחד מהשני יש בזה אלמנט מעגלי. מכאן הלשון 'בגלל', כמו: וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף (בראשית לט, ה), ובלשון חז"ל: "מגלגלין זכות על יד זכאי" כלומר: דבר שמחמתו - 'בגללו' – מתחולל ו'מתגלגל' דבר אחר.

הגר"א מבאר ש'גילה' היא התמידיות של השמחה. נבאר את דבריו: לאחר שהחלה התחדשות וצמיחה יש חשיבות גדולה לכך שלא תהיה השמחה 'כחלום יעוף' שמתפוגג במהירות, אלא שיהיה לה המשך וקיום. השמחה כפרץ של התחדשות וצמיחה אינה אלא תנועה פתאומית וחזקה, ואם היא לא תתניע תהליך של התקדמות לא תהיה לה כל משמעות. 

נשתמש במשל שבספר משלי: "גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק וְיוֹלֵד חָכָם יִשְׂמַח בּוֹ" - לידת הילד היא אירוע משמח ללא כל ספק, אך בזאת לא די. אם הילד לא יגדל ויתפתח נוכל רק לומר "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" (קהלת ב, ב)[3]. השמחה היא נקודת פתיחה, אך ממנה והלאה צריך החידוש להמשיך, לגדול ולהתפתח.

לפי הגדרה זו ההבחנה בין 'שמחה' ל'גילה' אינה בין סוגי שמחה שונים, אלא בין שלבים שונים בהתפתחות השמחה. בעוד ש'שמחה' היא תנועה אחת פתאומית של התחדשות, דוגמת לידה של ילד, ה'גילה' שונה לגמרי - עיקר יסודה ומהותה הוא תהליך של גדילה והתפתחות - 'אירוע מתגלגל' - 'גילה'. 

 

ששון

כל לשונות השמחה דומים במבנה שלהם - 'שמחה', 'גילה', 'דיצה', 'חדוה' וכו'. רק ה'ששון' יוצא מהכלל. למרות ששורשו (לדעת רד"ק) הוא 'שוש', הוא לא נקרא 'שישה', אלא מופיע בסיומת 'ון' – 'ששון'[4]. תופעה של תוספת ן' בסוף תיבה רווחת בלשון הקודש. כדי לעמוד עליה מעט נבאר תחילה בקצרה את משמעות האות נו"ן.

שמה של האות 'נו"ן' מלשון 'נין', כמו: אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי (בראשית כא, כג), לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ (איוב יח, יט), אָמְרוּ בְלִבָּם נִינָם יָחַד (תהלים עד, ח). 'נִין' אינו הבן של הנכד (כמו שמקובל היום לומר) אלא 'בן' כתרגומו (אונקלוס ויב"ע שם): 'בִּי וּבִבְרִי וּבְבַר בְּרִי'. אם כן מה ההבדל בין 'בן' ל'נין'? כך מגדיר זאת רש"י (ישעיה יד כב, משלי כט, כא): 'וכן כל נין שבמקרא שהנין קם תחת אביו לשלוט בנכסיו. כך מפרש גם רד"ק (ספר השרשים שרש 'נין'). לכן נדרש 'נין' (בגמרא מגילה י, ב) מלשון מלכות, ממשלה וגדולה, כמו: יִנּוֹן שְׁמוֹ (תהלים עב, יז). משמעות זו נשארת גם בשורש 'נון' בשפה הארמית: וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (בראשית מח, טז) תרגומו: "וכנוני ימא יסגון בגו בני אנשא על ארעא". וכן בגמרא דג נקרא 'נונא'. הדגים מבטאים ריבוי והמשכיות. כך אנו מאחלים בראש השנה: 'שנפרה ונרבה כדגים' (מנהג זה מופיע כבר בספרי מנהגי הראשונים עיין דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תקפג).

הרי לנו שיסודה של האות 'נו"ן' הוא המשכיות של חיים או שלטון מדור לדור ללא הפסקה^[5]. כך גם בכל מקום שבו נוספת ן' בסוף מילה משמעותה המשכיות והתמדה של המושג.

המקור הראשון לזה הוא בגמרא (פסחים קיח, ב):

אמר רבי יוחנן קשין מזונותיו של אדם כפליים כיולדה, דאילו ביולדה כתיב בְּעֶצֶב [תֵּלְדִי בָנִים (בראשית ג, טז)], ובמזונות כתיב בְּעִצָּבוֹן [תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (בראשית ג יז)][6].

נראה שאין הכוונה בלשון 'כפליים' לשיעור מסוים, אלא להגדרה הכללית של העצב. העצב של הלידה אינו תמידי, לעומת זאת, קושי הפרנסה הוא 'עִצָּבוֹן' אשר מלווה את האדם לאורך כל חייו.

תופעה זו של 'נ ההתמדה' מצויה ביותר. נביא לה כמה דוגמאות מלשון הכתוב:

וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה (שמות ג יב).

מבאר הכתב והקבלה (שם):

תַּעַבְדוּן - בנו"ן תלויה לבסוף, והוא יורה על התואר, רוצה לומר תהיו נשארים להיות עבדים לאלוקים, ואילו אמר תַּעַבְדוּ בחסרון נו"ן היה מכוונו לעשות העבודה לזמן מה... וכמו שנתקיים באמת בהר סיני בקבלת התורה להיותנו עובדי ה', ואין עבד לשני אדונים, כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים (ויקרא כה, נה) ולא עבדים לעבדים (קידושין כב, ב).

דוגמא נוספת:

וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם (שמות ג, כא).

מבאר הכתב והקבלה (שם):

תרגם יונתן בן עוזיאל: וִיהֵי אֲרוּם תַּהֲכוּן מִן תַּמָן פְּרוּקִין לָא תַהֲכוּן רֵיקָנִין, תוספות דבריו [שהוסיף על הכתוב תֵלֵכוּן - מִן תַּמָן פְּרוּקִין, מכאן לחופשי] כלולים בנו"ן התלוי בסוף התיבה, שהוא כמו תואר הקבוע במתואר, וטעמו הליכה מהם לעולם ואין בה חזרה.

הגר"א משתמש אף הוא ביסוד זה (סידור אשי ישראל, פירוש שיח יצחק, על תפילת יום הכיפורים):

אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון - עניין שינוי הלשון, שמתחילה אמר סלחן ומחלן, ואח"כ אמר אין לנו מוחל וסולח... 'סלחן' היינו בתמידות, עיין רמב"ם שכתב כן על 'ולא הביישן למד' ולא אמר 'אין בוש פנים למד', כי מאמר 'ביישן' מורה כי מידתו התמידית כן היא ולא על פי מקרה. וכן אמרו (ב"מ לג, א) 'רובץ ולא רבצן', ופירש רש"י: 'רובץ - מקרה הוא לו שרובץ תחת משאו בפעם הזאת. ולא רבצן - הרגיל בכך'. זהו: כי אתה סלחן לישראל, לא סולח בדרך מקרה - רק סלחן בתמידות.

שימוש מקורי ביסוד זה עושה הרב ראובן מרגליות (הקדמת מרגליות הים למסכת סנהדרין). בגמרא (עירובין נה, א) נאמר: רבי יוחנן אמר... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא (דברים ל, יג) לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרנים. רבי אברהם דנציגר בעל 'חיי אדם' מספר (בהקדמתו לספרו 'חכמת אדם') שיש שטענו כנגדו מגמרא זו:

והנה ידעתי כי יתלחשו עלי ויאמרו 'הגם שאול בנביאים?', הלא זה האיש ידענו בו שהיה מסוחרי ארץ פרנקפורט ולייפסיג יותר מט"ו שנים, ותורתו אימת נעשית, והתורה העידה (עירובין נה, א) 'לא מעבר לים הוא - שאינה מצויה לא בתגרנין ולא בסחרנין'!

כדי לדחות את טענת המלעיזים עליו הוא מדגיש שלא חיפש מעולם לצבור עושר וממון, והקפיד תמיד לקבוע עיתים לתורה. אך לכאורה הטענה עדיין בעינה עומדת, הרי העידה תורה שהיא לא תימצא בסחרנים! על טענה זו הוא עונה שיש הבדל בין סוחרים שעיקר מעינם ומרצם נתונים כל העת למסחר, לבין מי שעוסק במסחר למחייתו אך הוא לא משקיע בזה את כל כולו בתמידות. סוחר כזה יכול לזכות לכתרה של תורה. על זה מוסיף הרב מרגליות שהדברים מדויקים בדברי חז"ל, שקבעו כי לא תימצא התורה ב'סחרנים'. מהו ההבדל בין 'סוחר' ל'סחרן'? סוחר הוא מי שעוסק במסחר למחייתו בהתאם לצורכו, לעומת זאת, ה'סחרן' עוסק במסחר בתמידות וללא הפסקה עד שהמסחר הוא כל הוויתו. גם אם הוא אינו זקוק לממון הוא ימשיך לסחור, שהרי הוא אינו 'סוחר' בעלמא - אלא 'סחרן'. אדם כזה לא מצויה בו תורה. אבל ה'סוחר', שאמנם עוסק במסחר אך אינו 'סחרן', ודאי יכול לזכות לכתרה של תורה.

לאחר שביארנו את משמעות האות 'נו"ן' ואת משמעות 'נ ההתמדה' כתוספת בסוף תיבה[7], נבאר מהו 'ששון'.

נפתח בלשונו של הגר"א (איוב ג, כא):

ששון - יתכן בהיות הדבר עומד על גמר טובו ושלימות פעולתו, כמאמר (תפילת שחרית של שבת) 'שמחים בצאתם וששים בבואם', רוצה לומר ישמחו כאשר יצאו להאיר על הארץ, וששים בבואם היינו בהיות השמש כבר במערב אז ישישו על גמר פעולתם הטוב.

ניתן לראות את יסוד זה בגמרא (מגילה טז, ב):

ששון זו מילה, וכן הוא אומר שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ (תהלים קיט, קסב).

וכן מפרש רש"י (תהלים שם, ומקורו בגמרא מנחות מג, ב):

שהיה דוד בבית המרחץ, וראה עצמו בלא ציצית ובלא תפילין ובלא תורה, אמר 'אוי לי שאני ערום מכל מצוות'! כיון שנסתכל במילה שמח, ואמר בצאתו (מבית המרחץ): 'שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ'.

מהי ההגדרה של אדם שגופו נימול? אין כאן התחדשות, ברית המילה נערכה לפני שנים רבות. אין כאן תהליך שמתחולל, זהו מצב סטטי. אך יש כאן דבר אחר: חותם מוחלט וקבוע שאינו ניתן לשינוי, תוספת או גרעון, זהו 'ששון'.

לכן הששון בא בתוספת של 'ון' להורות על ההתמדה והקביעות. אין כאן פרץ של שמחה, צמיחה והתחדשות, גם לא התפתחות והתגלגלות. יש כאן קנין חלוט. התפקיד של השמחה והגילה הוא להגיע אל התכלית הסופית. מי שהכל אצלו 'עורבא פרח' מה הועילו מעשיו? השמחה והגילה יתפוגגו במרוצת הזמן, ומכל פרץ השמחה והתגלגלות הגילה לא יישאר מאומה. אך אם השמחה והגילה יביאוהו אל הששון, יש לו קנין בדבר, והוא נהפך לחלק בלתי נפרד מהוויתו. זהו ששון.

הרי לנו העושר הנפלא של 'לשון הקודש'. שלושת לשונות השמחה אינן 'כפל הדבר במילים שונות', ואף לא שלושה סגנונות או דרגות של שמחה. שלושת הלשונות הללו יוצרים יחד מבנה מסודר של תהליך יצירת וקניית ה'שמחה'. החל מהפרץ והצמיחה הראשוניים, עבור בהתפתחות וההתגלגלות, וכלה בקניין התמידי. כך מגיעה השמחה אל מחוז חפצה, כשהטוב והחדש נהפך לחלק מההוויה.