המעין

הרב יצחק הוטנר זצ"ל ומלחמת יום הכיפורים / הרב אוריאל בנר

הורדת קובץ PDF

הרב אוריאל בנר

הרב יצחק הוטנר זצ"ל ומלחמת יום הכיפורים

המלחמה בשיחותיו של הרב הוטנר בחג הסוכות תשל"ד

חג הסוכות תשל"ד עמד בצילה של מלחמת יום הכיפורים, שהתחילה ימים ספורים לפניו. מטבעם של דברים, היו שמחת החג והדאגה מהמצב הקשה של כוחות צה"ל שלובים זה בזה[1]. הרב יצחק הוטנר זצ"ל דיבר כדרכו בכל ימי החג בענייני החג, והתייחס בדבריו כמה וכמה פעמים למצב[2], ובתוך כך אף ליחס הראוי בין השמחה לדאגה. ננסה ללמוד מהדברים שאמר בחג הזה כיצד חווה, הרגיש והבין את הדברים[3]. נפתח ב'פחד יצחק' על סוכות מאמר קז[4]שנאמר ביום הראשון של החג:

'אני אמרתי בחופזי כל האדם כוזב'. כל ספר תהילים מלא ממהלך של ישועה היוצאת מתוך הצרה, מעבר מצרה לישועה, מחושך לאור, ונושא את דיבוריו על ישועה הנצמחת דווקא מתוך הצרה, שלולא אותה צרה לא הייתה זכיה להטבה כזאת. ונראה שכן נאות לדברי דוד שהוא המשיח. כשם שיש אצלנו אמונה פשוטה בביאת המשיח, כך יש אמונה פשוטה שמשיח בא דרך חבלי משיח. היינו על המשקל של 'עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע', דווקא מתוך גודל הצרה, ממנה נצמחת הישועה.

וממשיך שם להראות כלל זה בחיי דוד עצמו.

בלילה השלישי של החג [סימן קי] דיבר על הפסוק 'וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב', והביא את דברי רש"י בדברים [לג, כח]: "כל יחיד ויחיד איש תחת גפנו ותחת תאנתו מפוזרין ואין צריכים להתאסף ולישב יחד מפני האויב", והרחיב בעניין זה, ושמא גם זה קשור למאורעות.

ביום השלישי [מאמר קיא] מצויה התייחסות עקרונית ומשמעותית מאוד למצב המורכב:

נענה עכשיו ברבים על שאלתו של חכם אחד, היום לאחר התפילה, למה לא אמרנו תהילים היום בבית המדרש. התשובה: לא שאנו מפחדים מאמירת תהילים, הלוא בהגיע לנו הידיעה הראשונה על המאורע ביום כיפור[5] אמרנו תהילים באמצע תפילת מוסף. אלא שהיום לא נהגנו כך. והטעם הוא לאור השאלה שבה פנו כמה אנשים, לפני פרוס החג, אם יש עניין למעט השנה בשמחת החג. התשובה הייתה שלילית. הנה בקהל המתאסף בבית המדרש ישנם כאלה שאי אפשר להם לומר תהילים בחג בלי שיצא מזה גירעון בשמחת יו"ט, ובלי שיקופח מזה עונג דשבת. וזה בניגוד למכוון. ולומר תהילים שלא על חשבון השמחה - לאו כל מוחא סביל דא [ובמוצאי שבת קודש אמר 'עכשיו אין לחשוש לזה', ופתחו באמירת 'יענך השם ביום צרה', ולאחריו ניגון שמחה].

והוסיף להסביר:

להוראה זו שלא למעט בשמחת החג נתכוונו גם חכמים אחרים שנשאלו. היו כאלה שנימקו דבריהם במה שזכות שמחת יו"ט תסייע, ויש שאמרו שהשמחה תמתיק את הדינים. מבין שניהם יצאה ההתנגדות לפגיעה בשמחת יו"ט[6].

האריך לספר על גדול ומנהיג אחד זצ"ל שבראש השנה באמצע שנות החורבן, לאחר שנתפזרה עדתו, ונשאר במרתף עם מנין יהודים - ענה ובירך 'לשנה טובה... לאלתר לחיים' באותו מבט פנים ומנוחת הנפש כמו שהיה עונה ואומר לעדתו בת עשרות אלפים בשנים כתיקונן[7].

ב'רשימות לב' נוספו מספר פרטים בעניין זה[8]:

אמר מרן זצוק"ל דכמה שאלות קיבל... ולפני החג דיבר עם ר' יעקב קמנצקי זצ"ל בעניין בנוגע להמצב עת צרה שנמצאים בה, שאין חלילה למעט בשום אופן משמחת החג מחמתה. וגדול אחד מליטא אמר שבזכות שמחת יו"ט תבוא הצלה. וגדול אחד חסידי אמר שהשמחה תמתיק הדינים. וביוה"כ אמרנו תהלים באמצע התפילה, ומה דלא אמרנו תהילים בשעת תפילת יו"ט היה מחמת הבעלי בתים המתפללים איתנו שלא יבינו שאין באמירתנו של תהלים שום סתירה לשמחת החג, אבל עכשיו בעת מסיבת החג של בני תורה שיש בראשם מקום להניח שני תפלין נאמר תהלים[9].

ואמר מרן זצוק"ל דשמע מעד נאמן דכשהתחילו אותם ימח שמם לצור על ווארשא התפלל הרבי מגור בליל ר"ה עם מנין מצומצם, לאחר התפילה קיבל המתפללים לברכת השנה באותו זיו הפנים שהיה לו לפני שנה כשזכה לברך אלפי ישראל, ואנו אין לנו השגה בניסיון כזאת בשמחת יו"ט.

בלילה השישי [מאמר קטו] נגע הרב הוטנר שוב באיזון הנדרש בין שני הצדדים הנוכחים באותם ימים[10]:

הנני בזה לחזור מה שהראה לי היום בבוקר חכם אחד, שמאוד הנאני בזה. הייתי מוטל במבוכה היום, באיזון שבין אימת המצב ובין שמחת יו"ט, והנפש מתנדנדת בין שתיהן, ומבקשת למצוא לכל אחד מקומו הראוי. ומה הועיל לו באותה מבוכה? ניגש אלי אותו חכם והראה לי את התרגום על הכתוב 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך' - 'חדי זבולון במפקך לאגחא-קרבא על בעלי דבבך ויששכר במהכך למעבד זמני מועדיא בירושלים' - בשעה שזבולון יוצא למלחמותיו ישמח יששכר במועדיו. לא באנו לפרש מה הכריח אונקלוס לכך, ולמה נטה מפשט הכתוב, רק לציין באנו.

כדברי התרגום כתב ר"א אבן עזרא[11]: "שמח זבולן בצאתך - למלחמה, וכן זבולן עם חרף נפשו למות (שופ' ה, יח)"[12]. וכתב החתם סופר [תורת משה], בלא איזכור לתרגום:

שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך עמים הר יקראו וגו'. י"ל דהנה מצינו בשמואל ושאול כשהיו יוצאין למלחמה קודם היציאה היו מקריבין קרבן להגן עליהם (שמ"א יג), אבל אין זה בטחון כ"כ דמצוה רק בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלא (סוטה כא, א), אבל זבולון בשעת מלחמה היה לו מצוה זכות התורה של יששכר והיה לו לבטחון רב. וזה שאמר שמח זבולן בצאתך למלחמה כי יששכר באהלך, אבל עמים, היינו שאר השבטים, הר יקראו לזבוח שם ואינו בעידנא, אבל בזבולן אותו עת עצמו יש להם חלק התורה והתפילה שיהיו מתפללין עליהם.

עוד דיבר ביום הראשון [מאמר קיב] על הפסוק בדברים [לג, כז] "מְעֹנָה֙ אֱלֹ֣והֵי קֶ֔דֶם וּמִתַּ֖חַת זְרֹעֹ֣ת עוֹלָ֑ם וַיְגָ֧רֶשׁ מִפָּנֶ֛יךָ אוֹיֵ֖ב וַיֹּ֥אמֶר הַשְׁמֵֽד". והעלה את שאלת הקשר בין שני חלקי הפסוק, לפי דברי רש"י במקום:

מענה אלהי קדם - למעון הם השחקים, לאלהי קדם, שקדם לכל אלהים ובירר לו שחקים לשבתו ומעונתו, ומתחת מעונתו כל בעלי זרוע שוכנים: זרעת עולם - סיחון ועוג ומלכי כנען שהיו תוקפו וגבורתו של עולם, לפיכך על כרחם יחרדו ויזועו וכחם חלש מפניו. לעולם אימת הגבוה על הנמוך, והוא שהכח והגבורה שלו בעזרך, ויגרש מפניך אויב ואמר לך השמד אותם.

וכך אמר:

ביאור הקשר בין חלקי הכתוב 'מעונה אלוקי קדם' וכו' 'ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד'. לפי רש"י מהו ההמשך בין שני חלקי פסוק אלו? נראה לומר שהכוונה בכאן לטענת אומות העולם 'לסטים אתם'. בלי היסוד של 'בשביל ישראל נברא העולם', מוצדקת היא טענתם. לזה מתייחס תואר 'אלוקי קדם', ראשוניות המחשבה והבריאה הייתה לישראל. רק על יסוד זה באה לנו הבטחת השמדת האויב.

בלילה הרביעי של החג [מאמר קיד] עסק בפסוק נוסף בפרשת 'וזאת הברכה' [על דברים אלו לא צוין בפירוש שהם קשורים למצב]:

בתחילת ברכותיו של משה נאמר 'וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן'... שעיר ופארן היינו עשו וישמעאל... נדבר עכשיו על שני חידושים המיחדים את תקופתנו. הראשון הוא שבזמנים קודמים היו הרדיפות על ישראל של עשו לחוד ושל ישמעאל לחוד, אולם תקופתנו נתייחדה בצירוף של עשו וישמעאל יחד ברדיפותיהם על ישראל.

צירוף עשו וישמעאל בהקשר זה יכול להיות מכוון הן לתמיכתה של ברית המועצות במצרים, והן ליחסה של ארצות הברית, שלא סייעה לישראל בתחילת המלחמה[13].

במאמר קטז עסק רבנו במצות הקהל שזמנה בסוכות שאחרי שמיטה, כמו שהיה באותה עת:

ישנה בתורה מצות הקהל פעם אחת בשבע שנים... הרמב"ם כתב קריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת... מעמד זה של יהושע [בסוף הספר] נחצב מפרשת הקהל שבתורה... ומזה למד הרמב"ם שמצות הקהל היא לחזק ידיהם בדת האמת, שאם לא - לא היה עניין ששוב יחזרו ויסדרו מעין דאורייתא של הקהל בתקופה מאוחרת יותר. נביאים ידעו מה נחשב לשינוי מצב בחיי כנסת ישראל, ואלו הם המקרים המחייבים חידוש הברית, הכניסה לארץ ישראל בימי יהושע, והביאה לארץ בימי נחמיה נידונו כך, וחידוש הברית צורתו מעין הקהל...

ומכאן לעניינא דיומא: כשישראל עומד בזמנים אלו בעת צרה גדולה כזו, יש בזה גם כן שינוי מצב, וצריכים לחדש את המלוכה. איננו יכולים לעשות הקהל'ס, אבל כן אפשר לעשות 'הדר קבלוה'. הזמן גרמא שלנו הוא חידוש המלוכה.

בדברים אלו נותן הרב הוטנר משמעות רחבה למלחמה ולמשמעותה כחלק מ"שינוי מצב". הדברים מעוררים למחשבה, כאשר אנו מסתכלים חמישים שנה לאחור, ומתבוננים בשינויים העצומים, רובם לטובה, שעברו על עם ישראל מאז. ואכמ"ל.