המעין

מָרְדְּכַי או מָרְדֳּכַי? / הרב ד"ר יהונתן וורמסר

הורדת קובץ PDF

פתיחה

צורת השם "מרדכי"

כיצד יש להגות את השם?

לסיום

נספח: ניקוד "מרדכי" לפי "דקדוקי הטעמים"

פתיחה

הקריאה הרווחת של השם "מרדכי" בפי רוב עדות ישראל וגם בשימושו היום־יומי כשם פרטי היא כידוע "מרדְכי", בשווא בדל"ת. אך בספרים מוגהים על פי כתבי יד שיצאו לאור בדור האחרון, כגון בתנ"ך קורן ובמהדורות התנ"ך שהוציא לאור הרב ברויאר, אנו מוצאים בדרך כלל ניקוד אחר, בחטף־קמץ בדל"ת: "מרדֳכי". בעקבות ספרים אלו אף ישנם בעלי קריאה שקוראים במגילת אסתר גם את הדל"ת ב־O, כעין "מורדוֹכי", גם אם אינם בני עדה שהמסורת שבידה מורה לקרוא כך, ורבים אחרים נבוכים ומתלבטים בדרך קריאתו של שם זה.

הדברים המובאים להלן מטרתם לסייע למעיינים להגיע לידי הכרעה. תחילה יוצגו הנתונים לגבי צורתו של השם כפי שהם עולים ממקורות שונים, ולאחר מכן אביע את דעתי הענייה באשר להכרעה הראויה בין שתי האפשרויות.

 

צורת השם "מרדכי"

העיון במקורות מעלה שהצורה "מרדֳכי" היא צורה עתיקה המתועדת במקורות מהימנים. היא הצורה המופיעה בכתבי היד הנחשבים לבני הסמכא הגדולים ביותר לגבי נוסח המקרא, דהיינו כתבי היד שיצאו מחוגם של בעלי המסורה שחיו בטבריה לפני כאלף שנים; כך נוקד תמיד בכתב היד הידוע ביותר מחוג זה, "כתר ארם צובא"[1], וכן בכתבי יד אחרים הקרובים אליו, כגון כתב היד של המקרא השמור בלנינגרד וכתבי יד טברניים אחרים.

לעניין בירור הנוסח די לנו אומנם בעדותם כבדת המשקל של כתבי יד אלו, אך לא זו אף זו, גם מן ההיבט האטימולוגי־היסטורי, לצורה זו שורשים היורדים עד תקופות קדומות ביותר. המקור הקדום ביותר הידוע לי הוא תרגום השבעים, שכידוע נוצר לפי המסורת בידי שבעים מזקני ישראל, שם הוא מופיע בצורה Mardochaios. גם בתעתיק ליוונית הידוע בשם "המשושה" (הֶקְסַפְּלָה) ובתרגום ללטינית "הוולגטה"[2], שנכתבו בארץ ישראל במאות הראשונות למניינם, צורת השם היא כעין זו, ב־o לאחר ה־d. אף ששני מקורות אלו נכתבו בידי נוצרים, ניתן לקבל את עדותם כמשׂיחים לפי תומם, שכן סביר להניח שזו צורת השם שכותבי הטקסט שמעו מן היהודים שחיו בסביבתם. עוד מצטרפת לכאן ההנחה הסבירה שזהו שם לועזי במקורו, ואכן שם זה מוכר ממקורות בבליים בצורה קרובה מאוד לצורה זו – "מַרְדּוּכַי"[3]. מכל המקורות האלה אפשר להסיק שקריאת הדל"ת בתנועת O משמרת הגייה הקרובה לצורתו המקורית של השם.

עם זאת, המסורת הגורסת "מרדְכי" בשווא בדל"ת אף היא מסורת קדומה. המקורות הקדומים ביותר הידועים לי שיש בהם כנראה עדות על קריאה זו הם כתבי יד של המקרא המנוקדים בניקוד בבלי[4]. בכתב יד השמור בברלין[5] שזמן כתיבתו המשוער הוא בין המאות ח-י למניינם, מופיע השם "מרדכי" ללא סימן ניקוד בדל"ת, ומשמעות הדבר היא שהוא נהגָה בשווא[6]. כך עולה גם מניקודם של כתבי יד קדומים אחרים המנוקדים בניקוד בבלי[7].

הניקוד בשווא רווח גם בכתבי יד מאירופה, ובעיקר בכתבי היד הספרדיים, וכמו שמביא במנחת שי (אסתר ב, ה):

ברוב ספרי הדפוס כולם [=כל השמות 'מרדכי'] בשוא ה־ד', ובכמה ספרים כתובי יד כולם בחטף קמץ. ובמקרא כתוב יד מצאתי כתוב בגיליון בזה הלשון: בספרי צרפת ואשכנז, כשיש "היהודי" אחר "מרדכי" נקוד כן "מרדְכי היהודי". ובספרי ספרד אין הפרש, כי כולם מרדְכי.

לפי עדות זו, שהיא לכל הפחות בת כ־500 שנה, בספרי המקרא הספרדיים שלט המנהג לנקד בשווא. ואכן זה הרושם העולה מכמה כתבי יד ספרדיים מן המאה ה־13, המנקדים בשווא[8]. לעומתם, לפי הדברים האלה, בספרי אשכנז וצרפת המצב אינו חד־משמעי.

אך דומה שהעדות החזקה ביותר לצורה "מרדְכי" היא העדות שבעל פה. הקריאה בשווא היא הקריאה הנקוטה ללא עוררין כמעט בכל עדות ישראל כולן, ממזרח וממערב, אשכנזים כספרדים[9]. עצם קיומה של מסורת בתפוצה כה רחבה מעיד בבירור על קדמותה ועל יציבותה.

ככל הידוע לי, יש רק שתי מסורות קריאה היוצאות מכלל זה: האחת, מסורת הקריאה של רוב קהילות תימן, הגורסת "מרדֳכי" (להוציא מסורת דרום תימן, הקוראת "מרדְכי"). אולם ספק אם יש בה עדות עצמאית ובלתי תלויה, כי ייתכן מאוד שקריאת "מרדכי" בחטף־קמץ משקפת למעשה את צורת השם במסורת הטברנית, שבני תימן קיבלו אותה עליהם, ולאו דווקא מסורת תימנית עתיקה[10]. המסורת השנייה הנוטה מדרכן של רוב העדות היא מסורת ג'רבה, שגורסת אמנם "מרדְכי", אך בשתי היקרויות של השם בפרק ד במגילה – "ויאמר מרדכי", "ויגידו למרדכי" – היא קוראת "מרדֳכי"[11]. אין כמובן בשתי מסורות אלו בכדי להמעיט מחוזקה של המסורת הרווחת הקוראת תמיד בשווא בדל"ת.

נסכם את האמור עד כה: הצורה "מרדֳכי" היא הצורה שנהגה במסורת טבריה ובכתבי היד שיצאו מחוגה, וגם יש לשער שהיא קרובה יותר לצורתו הקדומה של השם; לעומתה, הצורה "מרדְכי", אף שתיעודה בא רק במקורות מאוחרים יותר, גם עתיקה היא, והיא השלטת כמעט בכל מסורות הקריאה של עדות ישראל.  

 

כיצד יש להגות את השם?

עד עתה הובאו העובדות האובייקטיביות כמות שהן. השאלה העומדת בפנינו היא האם יש ללכת אחר המסורת שבעל פה השלטת כיום, שעל פיה יש לקרוא "מרדְכי" (חוץ מבני אותן קהילות שמסורת בידן לקרוא "מרדֳכי"), או שמא יש לקבוע את אופן הקריאה על פי שיקולים אחרים, שעל פיהם יש עדיפות לצורה "מרדֳכי". שיקולים אלו הם בעיקרם שניים:

א. חכמי טבריה נודעו בזמנם ובדורות שלאחריהם כבני סמכא שאין למעלה מהם בענייני נוסח המקרא וקריאתו, וביסודו של דבר הם שהעמידו את נוסח המקרא ואת ניקודו המקובלים כיום בכל קהילות ישראל. מכיוון שכך, יש לכאורה לנהוג בקריאה לפי עדות הניקוד שבספרי טבריה הקדומים שיצאו מחוגם של חכמים אלו, הגורסים כולם "מרדֳכי".

ב. יש כאמור ראיות להגיית השם בתנועת O לאחר הדל"ת בתקופות קדומות מאוד, וגם השיקול האטימולוגי, כלומר השיקול הנובע ממקורו המשוער של השם, תומך בכך. לכן יש להניח שקריאה זו קרובה יותר לצורתו המקורית של השם, וכך ראוי לכאורה שנקרא גם בדורנו.

נתייחס להלן לכל אחד משני השיקולים, ונפתח בשיקול הראשון. אומנם נכון הוא שנוסח בעלי המסורה הטברנים הוא הנוסח המקובל והמוסמך, ולכן ראויים המקורות הטברניים להכריע על פיהם ספקות בנוסח. אך יש מקום להבחין בין הנוסח הכתוב לבין נוסח הקריאה בעל פה; שכן הנוסח הכתוב הטברני הוא שהתקבל כנוסח המוסמך, ואילו בדרך הקריאה אין הדבר כן, שהרי מזה מאות בשנים אין אדם הקורא במקרא לפי מנהג חכמי טבריה לכל פרטיו. קריאתם של בעלי המסורה הטברנים שוחזרה על פי מחקרים רבים שפורסמו בשנים האחרונות[12], וברור הדבר שאין בנמצא מנהג ממנהגי הקריאה של עדות ישראל שמתאים לקריאה הטברנית. למשל, מוסכם בין החוקרים שקריאת סימן הניקוד סגול במסורת טבריה הייתה בין תנועת a לתנועת e, כעין הגייתה של האות a באנגלית במילים כגון chat, back . הגייה כעין זו של הסגול כמעט אינה קיימת כיום ורק בקהילות תימן יש כיוצא בה, אך אצלם אין הבדל בין קריאת הסגול לקריאת הפתח, ואילו במסורת טבריה ברור שהיו אלו שתי תנועות שונות זו מזו. וכן הוא גם בקריאתן של מילים ספציפיות: ידוע שחכם המסורה המפורסם, אהרון בן אשר, קרא את המילה "שְׁתַּיִם" בתוספת אל"ף לפניה, כאילו כתוב "אֶשְׁתַּיִם", ועם זאת אין מי שמעלה על דעתו לקרוא כך כיום. עובדה זו הייתה ידועה גם לחכמי דקדוק קדמונים[13], וגם ביניהם, ככל הידוע לי, לא מצינו מי שהורה לקרוא כך הלכה למעשה רק משום שזה היה מנהגם של בעלי המסורה[14]. נמצא שהקריאות הנהוגות כיום בפי כול הן על פי מסורות הקריאה הקיימות כיום, ומי שינסה לחקות בקריאת התורה ובתפילה בציבור את הקריאה הטברנית המשוחזרת לא יהיה אלא מן המתמיהים. אין סברה אפוא להחליף את צורתה של מילה כפי שהיא נוהגת בקריאה כיום בצורה שנהגה במסורת טבריה[15]. ולענייננו: מאחר שהצורה הנוהגת בפועל היא מרדְכי (והדברים אמורים כמובן בעדות שכך הוא מנהגן), אין מקום לשנותה ל"מרדֳכי" רק משום שסביר להניח שכך היא נהגתה בפי חכמי טבריה.

בעניין זה יש מי שיטען, שכאן מדובר בעניין התלוי בניקוד, והניקוד נכלל בכללו של הנוסח המקובל והמחייב של בעלי המסורה. כלומר, שיש לנו לקרוא על פי הניקוד המסור בידינו על פי ספרי טבריה המדויקים, והמסורת שבעל פה כוחה יפה רק במימושו של כל סימן מסימני הניקוד באופן מסוים, אך לא בשינוי מן הניקוד הקיים לניקוד אחר. ולכן, מאחר שעל פי ספרי טבריה המדויקים הניקוד הוא "מרדֳכי", ומסורת ההגייה מורה לקרוא חטף־קמץ בתנועת o, יש לקרוא כעין "מורדוֹכי". כנגד גישה זו יש להעיר, שבעניין סימון החטפים מצאנו כבר בזמנים קדמונים הבדלים גדולים בין ספרים, וביד כל סופר וסופר הייתה נתונה הזכות להחליט בכל מקום שבו בא שווא נע, אם לסמן חטף או סימן שווא רגיל (ראה בנספח למאמר). ולכן, לכל הפחות בנוגע לסימון החטפים, סימון הניקוד שיקף את הכרעתו האישית של הסופר שכתב את הטקסט, ואין מקום לראות בעצם סימונו של חטף כלשהו במקום שווא פסיקה אבסולוטית מחייבת.

ועתה לשיקול השני. הדברים נוגעים בשאלה עקרונית וכוללת יותר, והיא: האם עלינו לנסות לחקור ולהתחקות אחר צורת הקריאה הקדומה והמקורית, ואם נמצא מהי קריאה זו, האם עלינו לשנות את קריאתנו ולקרוא על פיה? במקום אחר כבר הצעתי התייחסות עקרונית לשאלה זו באשר למערכת ההגייה בכללותה[16], וטענתי ששִחזור חד־משמעי של הקריאה ה"מקורית" במלואה אינו מעשי, ולמעשה גם עצם המושג "קריאה מקורית" או "הגייה מקורית" אינו קיים, מכיוון שבזמנים קדמונים נהג מגוון של צורות קריאה ולא רק קריאה אחת. ולכן, ההנהגה הטובה ביותר בזה היא המשך המציאות הרווחת, שבה כל אדם נוהג כמנהג קהילתו ועדתו.

אך לכאורה יש מקום לחלק בין מערכת ההגייה בכללותה, כלומר הדרך שבה אדם הוגה את העיצורים ואת התנועות בקריאתו ובתפילתו, ובין עניינים נקודתיים ותיבות ספציפיות, שבהם אפשר אולי להגיע לידי בירור ודאי, ואם יעלה בידינו בירור כזה אולי נכון יהיה לשנות את קריאתנו על פיו. ואכן מצינו שבנוגע לתפילה חכמים ופוסקים קדמונים הורו במקרים רבים על נכונות צורה מסוימת במילים ממילותיה על פי שיקול דעתם, ולא הלכו תמיד רק אחר הקריאה הנהוגה[17]. היתר מפורש לעשות זאת אנו מוצאים אצל החיד"א, שכתב כי "המשנים תיבה או תיבות בתפילה וטוענים מצד הדקדוק או מצד ייפוי הלשון – הרשות בידם"[18].

אך יש לחלק בעניין הזה בין נוסח התפילה לבין נוסח המקרא. דברים ברורים בעניין הזה כתב אחד מגדולי המצדדים בהכנסת תיקונים מסוימים בנוסח התפילה בדורנו, הרב מאיר מאזוז שליט"א. בהקדמה לספרו "ארים נסי" הוא דן בהגהות בספרי התורה שבעל פה, ומסקנתו היא כי "שָם מותר להציע הגהות ותיקונים אם ע"פ השוואות או ע"פ כ"י או ע"פ ההכרח והשכל הישר". מה שאין כן בנוסח המקרא: "אולם בתנ"ך אסור להגיה מדעתנו בשום אופן, ואפילו כשההגהה נראית קרובה מאוד"[19]. ובהמשך דבריו הוא מאריך לטעון בתוקף שגם כנגד נוסח כתר ארם צובה, במקומות ששונה הוא מן הנוסח המקובל בספרים כיום – יש לקיים את הנוסח המקובל (חוץ ממקומות שבהם מסתבר שנשמטו סימני ניקוד או טעמים בנוסח המקובל, אז יש להשלים את החסר על פי ה"כתר"[20]).

הרב מאזוז לא ראה צורך לבאר את הסיבה להבחנה הזאת, ונראה בפשטות שהנחייתו זו באה בעיקר מצד הזהירות היתרה המתבקשת בכל הנוגע לנוסח המקרא, ואליה מצטרפת העובדה שנוסח המקרא נשמר בקפידה רבה לאורך הדורות, לעומת שימור נוסח התורה שבעל פה ונוסח התפילה, שרמת ההקפדה בהם הייתה פחותה במידה רבה, ולכן נוסחם כפי שהוא בידינו אינו מגיע לדרגת המהימנות של נוסח המקרא. ואומנם אין הרב מאזוז מדבר במפורש על נוסח הקריאה, אך מדבריו נלמד על הזהירות הרבָה שיש לנקוט בנוגע לנוסח המקרא הקיים, שוודאי דרושה גם בקריאה.

על כך אוסיף עוד, שגם אילו היינו אומרים שמותר להגיה את הנוסח הכתוב או את קריאתו על פי סברות דקדוקיות או פילולוגיות־היסטוריות למיניהן, הרי שלמעשה אין כדאי לנהוג כן. שהרי מטרתה של כל הגהה מסוג זה היא לתקן את הנוסח כדי להגיע לנוסח המקורי, כפי שיצא מיד משה רבנו בתורה או מיד המחבר בספרי התנ"ך האחרים; ומאחר שכמעט לעולם לא יהיו בידינו ראיות או שיקולים שיביאו אותנו לידי ודאות מוחלטת, ניאלץ כמעט תמיד לנסות להקיש על הנוסח הקדום מעדויות המאוחרות לו בדורות רבים. ומכיוון שכך, כל שיעלה בידינו בדרך זו הוא אנדרלמוסיה בנוסח הקיים, בלי שנגיע לידי רמה סבירה של ודאות בנוסח מתוקן כלשהו. ולכן, כגישה עקרונית, לכל הפחות כאשר יש בידינו מסורת נוסח חזקה, ותיקה ויציבה, הדרך הנכונה היא קידוש המסורת הקיימת ושימורה, בלי לנסות לתקנה או לשנותה, לא בכתיב ולא בקרי. וכך אפוא יש לנהוג לפי דעתי גם בקריאת השם "מרדְכי", שהמסורת הקוראת אותו בשווא בדל"ת ותיקה ויציבה היא. וגם במקרים אחרים, כאשר אין המסורת ברורה די הצורך, יש להכריע על פי עדויות ספרים ומסורות, ולא על פי שיקולים דקדוקיים או פילולוגיים[21]. זו דעתי, אך כמובן ינהג כל אחד על פי דעתו ודעת רבותיו.

אולם, כנגד זאת אפשר לומר כך: אומנם אין לשנות את נוסח הקריאה שלנו רק על פי הקריאה שנהגה בטבריה בקרב בעלי המסורה, וגם אמת הוא שאין ללכת אחר חקירות פילולוגיות־היסטוריות נגד המסורת המקובלת בידינו. אך כאשר זה וגם זה מצטרפים יחד ומורים על צורה מסוימת – יש לצרף את השיקולים הפילולוגיים אל העדות המעולה של נוסח טבריה ולהעדיף את העולה מהם; ולענייננו – לבכר את הצורה "מרדֳכי".

למרות זאת, לטעמי, ההנהגה הראויה היא הנהגה על פי המסורת, כלומר הקריאה "מרדְכי". בהקשר הזה אזכיר את אחת הפסיקות הידועות בעניין זה – פסיקת החיד"א בשו"ת "יוסף אומץ" (סימן י). הוא נשאל על סיומות כינויי הזכר כגון "נעריצך ונקדישך", "ביתך", "היכלך", שהמנהג המקובל בקהילות איטליה היה לקרוא בשווא בכ"ף – "נעריצָךְ ונקדישָךְ", "ביתָךְ", "היכלָךְ". והיו כמה חזנים ששינו את הקריאה הנהוגה וקראו בקמץ – "נעריצךָ ונקדישךָ", "ביתךָ", "היכלךָ" – "כי גמרו אומר כי כן ראוי על פי חכמת הדקדוק", ונשאלה השאלה האם לנהוג כמותם. על כך הוא השיב בשלילה מוחלטת:

ואני אענה, דהגם דזמנין דמשכחת גורעין או מוסיפין או משנין איזה תיבה או תיבות [...] מ"מ נדון שלנו, שרוצים לשנות התיבות התדיריות והמורגלות בפי כל המון ישראל אנשים ונשים וטף, ולשנות נקודתן שינוי מורגש, וכל העם מקצה יחדיו ירננו אבתרייהו, ונעשה הדבר חוכא ואיטלולא, והם משתררים גם השתרר, ופערו פיהם שכל ישראל המה וחכמיהם ורבניהם טעו במדבר לא ידעו לקרות התיבות. הא ודאי אינהו הוא דקטעו בנקודות הקצף, עושי חדשות ומזלזלים לאלפי רבבות ישראל, ויש לבטל דעתם [...] על כן כל דבר שהוא מורגל בפי הציבור ראוי לסמוך עליו כאילו הם דברי נביא, דודאי סירכייהו נקטי.

לדברי החיד"א, אין ראוי לשנות מסורת חזקה ויציבה בפי "כל ישראל", מאחר ששינוי כזה מתפרש כזלזול בציבור ובמנהיגיו הרוחניים. ובכלל דבריו ודאי גם טמון השיקול "שלא להוציא לעז על דורות הראשונים", ולהימנע משינוי שיטיל דופי כלשהו במנהגם של הדורות הקודמים.

מלבד זאת, יש במקרה שנדון בדברי החיד"א גם כדי להמחיש את הבעייתיות שבהליכה אחר שיקול הדעת הפילולוגי. שהרי אותם שביקשו לשנות את הקריאה היו בטוחים שרק הסיומת בקמץ בכ"ף כגון "ביתךָ" היא התואמת את "הראוי על פי חכמת הדקדוק", אך כיום ידוע שבפיהם של חז"ל ועל פי הדקדוק שנהג בתקופתם נהגה דווקא הסיומת "-ךְ" (לזָכָר), וכך הם ייסדו בנוסח התפילה כולו. נמצא שאין הצדקה פילולוגית לתיקון שרצו לתקן אותם המתקנים בזמנו של החיד"א.

גם בנידון דידן, אף אם נכריע בוודאות גמורה שהצורה "מרדֳכי" היא הקרובה יותר למקור – עדיין רחוקים אנו מידיעה מוצקה באשר לצורת השם. שהרי לפי העדויות הקדומות שהבאנו לעיל, התנועה במ"ם איננה תנועת O אלא תנועתa, ולפיהן היינו צריכים לומר "מַרְדֳּכַי" בפתח, ואולי בכלל "מַרְדּוּכַי", בשורוק בדל"ת, כעדות המקורות הבבליים. שינויים כאלה בקריאה, המבוססים רק על עדויות פילולוגיות־היסטוריות, ודאי לא יעלו על הדעת. נמצא שיצאנו משערי מסורת הקריאה הרווחת, ואל צורתו המקורית של השם לא הגענו. אם כן אפוא מוטב לנו שנמשיך לחסות בצילה של המסורת שעליה אנחנו אֲמונים, ונקרא "מרדְכי".

 

לסיום

לאמיתו של דבר אין הקריאה על פי מסורת צריכה לחיזוק ולראיה. שכן מסורת היא הבסיס לכל קריאה באשר היא, ובלעדיה לא תיכון כל אחידות והסכמה בכל טקסט שהוא. והמסורת היא היסוד הבלעדי לכל קריאה במקרא שאנו קוראים בזמננו. כך נהג רוב רובו של עם ישראל לאורך כל הדורות – קרא במקרא ובתפילה לפי המסורת, כל עדה וכל קהילה כמסורתה, בלי לשאול אם יש קריאה "נכונה יותר". ובקריאה שמטרתה לצאת ידי חובת המצוה, אם עלינו להכריע בין חיפוש אחר האמת הפילולוגית מחד גיסא ושמירת מסורת אבותינו מאידך גיסא – פשוט בעיניי שהאחרונה חשובה יותר.

 

נספח: ניקוד "מרדכי" לפי "דקדוקי הטעמים"

עדות קדומה הנוגעת לענייננו ישנה בחיבור שנכתב בחוגם של בעלי המסורה הטברנים – ספר "דקדוקי הטעמים" המיוחס לאהרן בן אשר, החכם המפורסם ביותר מבין חכמי המסורה. בשער יט בספר אנו קוראים כך:

יש סופרים, דבר אמת מורים, ונסחי ישרים, במקומות רבים, חטף קמץ קורים, כגון "ונפתֳחה את אמתחתינו" (בר' מג, כא), "שמֳעה תפלתי" (תה' לט, יג), "ואשמֳעה אחד קדוש" (דנ' ח, יג) [...] וכמוהם רבים. יש סופרים אחרים, אין קמץ מורים, ונסחי ישרים; כגון: "ונפתְחה", "שמְעה", "ואשמְעה", "ונקרְאה" וחבירו[22], "ונזרְעה", "כתְנות", "מרדְכי", וכמוהם רבים. ואין לדבר הזה שורש כי אם ברצון הסופרים.

לפנינו אפוא עדות קדומה על חילופי מנהגים בין סופרי ספרי המקרא שהיו מוכרים לבעלי המסורה: בקבוצת מילים זו, ש"מרדכי" בכללה, היו סופרים שניקדו בחטף קמץ, והיו שניקדו בשווא רגיל. ואומנם יש לדייק ולומר שמדובר על מנהגים שונים בניקוד המילה, אך ספק אם הם באים לידי ביטוי בהגייה שלה. ונסביר את הדברים.

ממקורות שונים עולה שמנהגם של בעלי המסורה הטברנים בהגיית השווא הנע היה שונה מהנהוג כיום ברוב עדות ישראל[23]: השווא הנע נהגה בדרך כלל כמו פתח (למשל המילה "גְּדוֹלִים" נהגתה גַּדוֹלִים), לפני י' הוא בוטא בתנועת חיריק (למשל "וְיֵדְעוּ" נהגתה וִיֵדְעוּ) ולפני אות גרונית הוא נהגה בתנועת האות הגרונית (למשל "מְאֹד" נהגתה מוֹאוֹד, "גְּאֻלָּה" - גֻּאֻלָּה). כדי להורות לקורא את דרך הקריאה של השווא, לפעמים סימנו הסופרים את סימני החטף, המיועדים בדרך כלל לאותיות הגרוניות, גם באותיות שאינן גרוניות. למשל, הרי"ש ב"מִגְרֲשֵׁי" (דה"א ה, טז) מנוקדת בחטף פתח בכתבי יד קדומים, אף על פי שהרי"ש איננה אות גרונית, משום שכך הורו הסופרים הטברנים שהשווא הנע שברי"ש נהגה כמו פתח; בדומה לכך, השם "קֳהָת" נוקד כך, בחטף־קמץ בקו"ף, כדי לסמן שהשווא בקו"ף נהגה כמו קמץ (שהרי הה"א אות גרונית, והשווא הנע שלפניה מקבל את תנועתה). בעניין הזה לא הייתה אחידות בין סופרי כתבי היד[24]: היו שהִרבו בסימון חטפים במקום שווא רגיל, כמו למשל בכתר ארם צובה, והיו שהעדיפו בדרך כלל את סימון השווא. אך כל ההבדל היה בדרך הניקוד ולא בהגייה, שכן הגיית השווא הנע הייתה אחידה, על הדרך שתיארנו לעיל, בין שסומן שווא רגיל ובין שנוסף לצד השווא סימן של פתח, קמץ או סגול, כלומר חטף, כדי להקל על הקורא להגות את השווא כראוי. ועל עניין זה נסבה הפסקה המצוטטת למעלה, המתארת את ההבדלים בין סופרים שונים בניקוד החטפים בכמה מילים. לכן מסתבר שברוב המילים הנזכרות בקטע נהגה השווא בקירוב לתנועת O בפי כל הסופרים שאליהם מתייחס הקטע, בין שניקדוה בחטף קמץ בין שניקדוה בשווא רגיל, מכיוון שמדובר בשווא שלאחריו אות גרונית, והוא נהגה בתנועת הגרונית הסמוכה (קמץ); למשל "נפתחה" נהגתה כעין "נִפְתּוֹחָה", הן בפי מי שניקד "נִפְתֳּחָה" הן בפי המנקד "נִפְתְּחָה", כלומר התי"ו נהגתה בתנועת הקמץ, שבפי חכמי טבריה הייתה קרובה לתנועת החולם שלנו[25].

ואומנם לשון הקטע אינה חד־משמעית, ואפשר להבין ממנה שלא רק בניקוד הדברים אמורים, אלא אולי גם באופן הקריאה יש הבדל בין הסופרים. ובמיוחד יש להסתפק בשתי המילים האחרונות שנזכרו בקטע – "כתנות" ו"מרדכי": לפי הסופרים המנקדים בחטף־פתח הקריאה היא בוודאי בתנועה מעין O – "כָּתוֹנוֹת", "מָרְדּוֹכַי"; אך לפי הניקוד בשווא פשוט, השווא הנע צריך היה לכאורה להיות נהגה כשווא נע רגיל במסורת הטברנית, כלומר כמו פתח – "כָּתַנוֹת", "מָרְדַּכַי", מאחר שאין אות גרונית לאחר השווא שבמילים אלו[26]. לא ברור אפוא אם הסופרים שניקדו בשווא פשוט אכן ייצגו מסורת הגייה שונה, והרי לנו עדות קדומה נוספת לקריאת הדל"ת ב"מרדכי" בשווא נע רגיל, או שקריאת הדל"ת בתנועה כעין O הייתה בבחינת מסורת ברורה לכול, ורק בכתיבה היו סופרים שכתבו "מָרְדְּכַי", בסומכם על המסורת שבעל־פה, שבעזרתה יֵדע הקורא שמדובר בשווא חריג שיש לקרוא כעין O, כשווא שאחריו אות גרונית המנוקדת בקמץ. וצריך עיון.