המעין

תיאור הסדר כאן נוצר מהתכת מספר תיאורים של אישים שנכחו בסדר בבית הרב קוק בשנים שונות. בנו, הרב צבי יהודה תיאר את הסדר בבית הרב לטובת קובץ שעסק בתיאורי סדרים שונים, ובגלל ריבוי הסדרים שעשה הרב צבי יהודה בבית הוריו סביר שאין לראות בתיאורו ליל סדר ספציפי, אלא תיאור החוויה שעלתה לרצי"ה מכל לילות הסדר יחד[1]. במסגרת תיאורו הרצי"ה שם בפי אביו הרב קטעים שלמים מביאורו להגדה של פסח שנמצא בסידור 'עולת ראיה', שכבר הודפס בידי הרצי"ה שנים קודם לתיאורו על פי כתביו של הרב[2]. ביקורו של המושל סטורס בבית הרב בשנת תרפ"ב תואר בקצרה בפיו של 'הרב הנזיר'[3], ובכתבה בעיתון שנכתבה ע"י אי מי מהמשתתפים האחרים[4]. בערב פסח בשנת תרפ"ח התפרסם בעיתון 'דאר היום' תיאור של ליל הסדר בבית הרב קוק[5], ומדובר כמובן על תיאור מחגי הפסח שקדמו לפסח תרפ"ח. למרות שאזכור דמויות ספציפיות בתיאור זה של ליל הסדר לכאורה מקבע את תיארוך הלילה לשנת תרפ"ב, ניתן לראות בתיאור זה שיקוף של כלל לילות הסדר בבית הרב קוק בירושלים. השתדלנו לפגוע כמה שפחות בתיאור האותנטי, כדי לאפשר לקורא להרגיש כאילו הוא עצמו יושב בליל הסדר בבית הרב. ההתערבות הלשונית הייתה אפוא מזערית.

* * *

מושל ירושלים מטעם המנדט הבריטי רונלד סטורס (1881-1955) הביע את משאלתו להיות נוכח ב"סדר" של הרב קוק, וכמובן שמשום שלום מלכות נענה הרב למשאלתו. בחושבו על אירוחו באופן מתאים נזכר הרב כי שמע שסטורס מתעניין בספרות יוון העתיקה, ועל כן ביקש מ'הרב הנזיר' שב"סדר" בבית הרב קוק יהיה 'הנזיר' מלווהו ואיש שיחו של האורח, כדי להנעים לו את זמן ישיבתו על יד השולחן[6]. בטוב טעמו הוסיף הרב קוק ואמר: "מקובל לקדם איש שררה רב מעלה בפרחים, והרי אמר רבי יהודה הלוי 'ואל ישיאך חכמה יוונית אשר אין לה פרי כי אם פרחים'[7], תשמש נא אפוא השיחה עם האורח בנושאי חכמת יוון כפרחים שבהם אנו מקבלים פניו אצלנו". לרונלד סטורס מושל ירושלם התלוו מר גרייבס כתבו של ה"טיימס" במזרח הקרוב[8], בתו של שר החוץ הבריטי לורד ג'ורג' נתנאיל קרזון ובת לוויתה[9].

בקשתו של סטורס לא הייתה יוצאת דופן. ה"סדר" בבית הרב שימש מקום כינוס לאורחים חשובים, רבנים וסתם יהודים בעלי צורה מכל תפוצות הגולה שעלו לרגל לחוג בירושלים את חג הפסח ולבקר בארץ הקדושה (ולאחר שישיבת 'מרכז הרב' הוקמה, גם טובי בני ישיבתו של הרב הצטרפו ל'סדר' בביתו). ה'סדר' בבית הרב היווה אפוא מעין קיבוץ גלויות בזעיר אנפין.

הסדר התחיל, והאורחים הוזמנו אל השולחן. סטורס ישב ע"י הרב ואחריו הגברות ואחריהן מר גריבס, והם קיבלו הגדה עם תרגום אנגלי. מלבד בני הבית היו מסובים סביב השולחן רבנים, ראשי ישיבות, אורחים מחוץ לארץ ומנהיגי ציבור. הרב ישב דרך חירות בראש השולחן על כורסת ההיסב, כשראשו נטוי קצת לצד שמאל והוא נשען על גבי כרים, עטוף ב"קיטל" צחור[10] וחבוש כיפת משי לבנה, פניו נוהרים מקורת רוח ושמחת החג, מכל קמט ניבט צימאון נשמתו זורח במכאובו ובעינוגו. העיניים הגדולות, הבהירות גווניהן נשתנו כגלי ים סוער ורוגע חליפות, והן מפיקות התרוממות הרוח ורגשי קודש, מראהו "כמלאך ה' צבאות"[11]. המנורות האירו את הטרקלין, שיחקו בזכוכית הצבעונית של הצלוחיות, בכוסות הכסף, בגביע הזהב העתיק הוא כוסו של אליהו, ואור זרוע סביבותיו – נוטף כאגלי טל ממבטיו, מעפעפיו, ממצחו, מקצות זקנו ופאותיו. כל העיניים מכוונות אל ראש השולחן, מקום היסבו. לפני הקערה, ושיחה יום-טובית מתרקמת, קולחת, פורקת מתיחות, משרה אווירה ביתית משפחתית, ותוך כדי שיחה נפתחים מעיינות, רעיון רודף רעיון וכולם יוצאים וחוזרים אל חירות ישראל. הרב הסביר לאורחים כי במשך כל זמן אמירת ההגדה אי אפשר לו להסיח את דעתו ולשוחח איתם, משום שזוהי חובת הערב, ואיתם הסליחה.

'הרב הנזיר' הבין יפה את רצונו של הרב לדאוג ליחסים מתוקנים עם המושל הבריטי, שירגיש שמכבדים אותו כראוי, ובדלית ברירה מילא את בקשתו, והשתדל למלא את התפקיד שהוטל עליו כמיטב יכולתו (אף שבמהלך השיחה נתברר לו שידיעותיו של סטורס בספרות יוון היו שטחיות ביותר[12]).

מוזגים כוס ראשונה. הרב מקדש בנעימת חג, ונפשו מקופלת בקולו. הוא חוזר פעם ופעמיים על המילים "אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון", מטעימן ברטט, כשדמעת שמחת מצוה זוהרת בעיניו, "זמן חרותנו, זמן חרותנו". אחרי ששתה מהכוס וישב על מקומו חידש בהתלהבות גוברת את שיחתו, כשהדברים נוהרים מתוך מעמקיו. מוזגים כוס שנייה. הרב קורא את ההגדה בחרדת קודש, לא בהסיבה, במתינות רבה ובנעימה חגיגית, וכל המסובין קוראים אחריו בקול חרישי, הוא מטעים ומדגיש כל מילה ומשפט לפי תוכנם, וחורז ככה בנחת את פסוקי-פניני ההגדה, דורש על כל סימני הסדר, וחורז מהלכה לאגדה ומקבלה לדרוש, וכל דבריו נסובים על סגולת החירות של העם הנבחר.

סטורס ואורחיו ישבו בכובד ראש בזמן אמירת ההגדה[13], ולפרקים מסר להם הרב[14] ביאורים על שרשי המנהגים השונים ופרטים על המסורת של הסדר. האורחים ושאר הקרואים מקשיבים לדבריו ברוב קשב, קצתם מתרכזים בתוך עולמם הפנימי ורואים את עצמם כיוצאי מצרים; שהרי גם הם התקבצו ובאו מכל פזורי הגולה לעיר קודשנו לחוג בה את חג הפסח, זמן חרותנו.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כולנו אומרים כתוב זה. ואילו הרב חי את  חוויית היציאה ממצרים, חש אותה בכל גופו ונפשו. בשעת אמירת ההגדה גופו רעד, פניו דלקו, נשימתו כבדה מחיפזון, מהתרגשות ממראות פלאים שנגולו לעיניו: הוא בעצמו נמצא באותה שעה בין יוצאי מצרים, נושא בצקו בטרם יחמץ על שכמו, רואה עמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה; עד ראייה חי לנפלאות יום צאת ישראל ממצרים.

גילת הרעדה גוברת ועולה מכתוב לכתוב. הוא מחזיק את הכוס בידו הרועדת ואומר בקול טבול דמעות, בכיסופים הפורצים מכל הווייתו, ברטט כל אבריו: "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים... כן יגיענו למועדים ולרגלים... שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך... ונודה לך על גאולתנו ועל פדות נפשנו...". הוא מסיים את הכתוב וחוזר על הפסוקים, קם ממקומו ושר ובוכה: "על גאולתנו ופדות נפשנו, ברוך גואל ישראל".

אחרי המתיחות הגדולה, שמיצתה את כוחותיו, ירדה עליו מנוחה נפשית. מרגוע שלאחר סערה. הוא שב מתקופת יציאת מצרים לימי ההווה והעבר הקרוב. שוחח בנחת, בבת שחוק ענוגה. צירף קולו לשירת המסובין. האזין לדברי אורחים מארצות שונות. החליף דברים עם בני הבית. צלל לנבכי זיכרונות וסיפר על סדרי פסח אצל גדולי ישראל. הוא הירבה לספר על הסדר בבית הנציב מוולוז'ין.

בשעת הסעודה משוחח הרב עם האורחים ומטיף לפניהם דברי תורה, אגדות חז"ל ופניני רעיונותיו מענינא דלילא, על גאולת מצרים ועל הגאולה העתידה. הוא מונה לפניהם בפרוטרוט את מעלות ויתרונות הארץ, ואת ערך קדושתה הנשגבה, ומפיח בליבם רגשי הערצה, נאמנות והתמסרות נפשית להתיישב בארץ ישראל ולבנותה. המסובים האורחים בולעים כל דבריו ברגשי הערצה וברטט גיל, והם חודרים למעמקי ליבם.

חסל סדר הסעודה. פותחים את הדלת, המסובים קמים ממקומותיהם. הרב נוטל את הכוס – מצחו מתקמט, פניו מועמים, עצבות ויגון נסוכים עליהם, והוא קורא בניגון עצוב מתוך התרגשות את פסוקי "שפוך חמתך"... כאן רואים הקרואים לפניהם את גדול הדור, "מדברנא דאומתא"[15], המביע את מחאתו והתמרמרותו הנמרצת נגד רשעי אומות העולם העורכים פרעות וטביחות באומה הישראלית בארצות פזוריה... הרב משתתק רגע. המסובין תופסים שוב את מקומותיהם מסביב לשולחן. פני הרב מזהירים שוב, והוא מתחיל לקרוא את פזמוני ההגדה בקול ערב ובהטעמה לבבית מרהיבה, מלאה השתפכות הנפש, והקרואים מכוונים את ליבם וקוראים אחריו מילה במילה ברגש רב.

אחרי גמר הסעודה, בשעת הפרידה מאורחיו הבריטים, קם הרב ונשא נאום שתורגם ע"י מר יוסף הלוי מהשלטון המחוזי[16], שבא ביחד עם האורחים והיה בין המסובים אל הסדר. בנאומו ביאר הרב לאורחים כי תוכן המאורע הגדול, שהוא מיוחד בעיקרו לחרות עם ישראל ויציאתו ממצרים, הוא יחד עם זה גם המאורע היותר גדול לאנושיות הכללית[17], אשר משפע האורה שיצא לעולם ע"י הופעת עם ישראל ותורתו בעולם נפתח מעין גדול להרמת התרבות האנושית הכללית, ואשר החלק היותר נאור מהמין האנושי כבר התחיל להיות יונק ממנו, ואנו בטוחים כי ההשפעה הזאת תלך הלוך וגדול ותנצח את כל המפריעים העוצרים בעדה. ובהיות שבין כל העמים הנאורים שהכירו את ערכה הגדול של האורה הנובעת מהתנ"ך, שהיא כולה אחוזה וקשורה בשורש המקורי של המאורע הגדול אשר לערב הזה של יציאת ישראל ממצרים בגילוי שכינה, יש לעם הבריטי יחס יותר אוהד ויותר מלבב, על כן חושב אני לי לעונג גדול כי נתכבדתי שבנים חשובים מהעם הבריטי הינם מסובים על שולחני בעיר הקודש ירושלים בערב הגדול הזה. האורחים קיבלו את הנאום במחיאת כפים סוערת וממושכת. אח"כ קם מר סטורס ופתח בהכרת תודה בשמו ובשם האורחים לרב ומשפחתו על הכבוד והעונג שנחלק להם, ואמר כי המאורע הזה, לשבת אל שולחן הרב הראשי בירושלם בליל הסדר, נחשב גם אצלם למאורע היסטורי שיזכרוהו הרבה, והדברים הנשגבים ששמעו מהרב הראשי על תוכן הערב הם דברים המעירים בהם רגשי כבוד מרובים, וכולנו מתאחדים בציפייה שמציון תצא תורה וכו' להצלחת האנושיות כולה.

ככל שהתארך הסדר, כן נתרבו אנשים מכל קצות העיר שגמרו את הסדרים ובאו לראות את הרב בליל השימורים ולשמוע את דבריו. באו רבנים, תופסי תורה, סופרים ואנשי רוח, וצעירים מתנועות דתיות. שעה ארוכה הקשיבו לאמירת פרקי ההגדה, אמירה בקול שמחה מלווה בת קול ענוגה, מתוקה. הרב מנה מילים כמרגליות, השקיע בכל מילה את ניגון נפשו, והמילים היו פורחות ונמוגות בחלל האויר.

בראותו את הקהל הרב המצפה לאימרותיו, קם הרב על רגליו ודיבר לפניהם על מצה כלחם חירות, לחם מרפא לנשמה המשוחררת[18]. משתקפה אותו ההתלהבות הגדולה שם את ידיו על כתפיהם של העומדים סמוך לו, והחל לרקוד ולשיר את שירת הכבוד והגאולה העתידה: "אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב, במהרה, במהרה בימינו בקרוב. אל בנה, אל בנה, בנה ביתך בקרוב".

בתום הסדר נפרדו האורחים מהרב הראשי ומכל משפחתו בכבוד ובידידות רבה. אז פנה הרב אל 'הרב הנזיר'. הוא הבין היטב לרוחו, שלא היה נוח לו כלל לעסוק בספרות יוונית בליל השימורים, לילה שכולו קודש לד', והעניק לו פיצוי הולם, שרק הוא היה מסוגל לתיתו – בשעה מאוחרת התיישב הרב ולמד איתו קטעי זוהר מופלאים, על פסוקי שיר השירים מתוך "זוהר חדש", ובהסברתו הרחבה ובקיאותו הגדולה בכל גנזי הנסתרות האיר לפניו את כל הלילה, עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית.