המעין

[1] ראה הרב חיים צבי רוזנברג, "קוים מתולדותיו", בשמן רענן, חלק א, ירושלים תש"ן, עמ' ג-לד.

[2] כמה מן השיחות הועלו על הכתב על ידי הרב שלמה אבינר ונדפסו בספר שיחות הרב צבי יהודה על המועדים, חלק ב, ירושלים תשס"ז, עמ' 122-234. זכורה במיוחד השיחה אותה נתן הרצי"ה ביום העצמאות תשכ"ז, כאשר זעק: "איפה חברון שלנו – האנו שוכחים אותה?! איפה שכם שלנו – האנו שוכחים אותה?! איפה יריחו שלנו – האנו שוכחים אותה?! איפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, כל ארבע אמות של ארץ ד'?" (שם, עמ' 145). שלושה שבועות לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים, וצה"ל שחרר את שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. ויהי הדבר לפלא. ראה על כך בספרי, עין בעין – משנתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, אלון שבות תש"ף, עמ' 292-293.

[3] אני מודה לר' אוהד לנדאו על שמסר לי את השיחה, אותה קיבל מאת סבו, הרב פרופ' מיכאל צבי נהוראי ז"ל. אני מודה לר' משה נחמני שסייע לי בפיענוח כתב היד. הוספתי סימני פיסוק, מראי מקומות והרחבות בהערות שוליים, כדי להקל על הקורא את הבנת הדברים.

[4] ראה שיחות הרב צבי יהודה על התורה, דברים, ירושלים תשס"ה, עמ' 313: "המדינה בעצמה היא קודש קודשים, כי לא אנו עשינו את המדינה, אלא היא עובדה אלוהית שאין לשנותה"; שיחות הרב צבי יהודה על המועדים, חלק ב, עמ' 139: "הקמת המדינה זוהי התגלות מלכות שמים"; שיחות הרב צבי יהודה על עם ישראל, ירושלים תשע"ה, עמ' 124: "המדינה היא כולה, ככלל, קודש. אין ביסודה שום פגם, להיפך, היא כשלעצמה בעצם הגילוי שבה, גילוי שכינתי, שמיימי, נעלה"; להלכות צבור, ירושלים תשמ"ז, עמ' רמד: "מדינת ישראל היא עניין אלוהי"; שם, עמ' רמח: "מדינת ישראל קדושה, רבש"ע מתגלה בתוכנו".

[5] הראי"ה כותב כי בניגוד לתופעה הלאומית כמות שהיא אצל אומות העולם, המתרכזת אך ורק באומה עצמה וממילא עלולה ליהפך ל"חרבה ומדבר" עבור האומות האחרות (אורות, ירושלים תשמ"ה, עמ' סה), בישראל, לעומת זאת, היא מביאה ברכה גדולה (שם), מפני שהיא מבוססת על תביעה מוסרית עמוקה (שם, עמ' קנח-קנט): הרי כל תכליתה של הלאומיות הישראלית אינה עבור עצמה, אלא מטרתה להביא ברכה לכל המציאות כולה (עולת ראי"ה, חלק א, ירושלים תשמ"ה, עמ' שפו-שפז), "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג; כח, יד). זוהי "האומה שהאוניברסאליות הגמורה טמונה בעומק נשמתה" (אורות, עמ' קנב). ראה גם לקמן הערה 23. גם הרצי"ה עומד על ההבדל שבין התופעה הלאומית כמות שהיא אצל אומות העולם, לבין התופעה הלאומית כמות שהיא בעם ישראל: אצל אומות העולם הלאומיות הולידה שנאת הבריות והביאה למלחמות עקובות מדם, מה שאין כן בעם ישראל, שכל עניינם הוא להיות דבקים באלוהים, והלא כבר נאמר כי "טוֹב ד' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט). ראה מתוך התורה הגואלת, חלק ג, ירושלים תשמ"ז, עמ' קנד; שם, חלק ד, ירושלים תשנ"א, עמ' צח. כבר במאמרו המוקדם 'על הפרק' משנת תרע"ג (1913) כותב הרצי"ה כי "אין לעם הישראלי פוליטיקה תגרנית רגילה שתוכה איגואיסמוס קיבוצי גס, יסודותיה שנאת הבריות כללית וחומרניות שפלה, וכליה תותחים ורובים וכל כלי משחית", אלא זכות הקיום של הפוליטיקה הישראלית הוא "היסוד האידיאלי", שמטרתו לרומם את "העולם כולו" על ידי מהפכות גדולות, רוחניות וגם פוליטיות (לנתיבות ישראל, חלק א, בית אל תשס"ג, עמ' כז). במכתב לרב דוד כהן 'הנזיר' כותב הרצי"ה כי בלאומיות הישראלית אין את אותו "הצמצום" הקיים בשאר הלאומים, "כי עבודותינו הלאומיות ותחייתנו הממשית לא תפרדנה בעיקרן וביסודן אף רגע מהאידיאלים האלוהיים המקיפים את כל האנושיות" (דודי לצבי, ירושלים תשס"ה, עמ' כב; צמח צבי, ירושלים תשנ"א, עמ' ק). "אין לנו לאומיות שוביניית גרידא כשאר אומות העולם", כותב הרצי"ה, "לאומיותנו הלא היא תמיד גם קוסמופוליטית, תמיד גם אנושית כללית וגם עולמית כללית" (לנתיבות ישראל, חלק א, עמ' כא). ראה גם שיחות הרב צבי יהודה על ספר אורות – ארץ ישראל והמלחמה, ירושלים תשס"ו, עמ' 160: "באמת לאומיותנו היא לאומיות קוסמופוליטית!... אנחנו דואגים עבור כל העולם, עבור הגויים כולם, עכשיו ובעתיד, דואגים להתפתחות העולם... [אמנם] מילים אלו של לאומיות קוסמופוליטית נראות פרדוכס וסתירה, סתם מילים, אך באמת אנחנו מדברים על לאומיות קוסמופוליטית במובן גדול, מרחבי, כלל-אנושי, כלל-עולמי, - ולא מצומצם. אדם גדול הוא גדול במחשבה, גדול באידיאליזם, ואילו אדם קטן הוא אגואיסטי, קטנוני ומצומצם. ככל שאדם גדול, פחות הוא מצומצם, יש לו אינטרסים בשביל הציבור או בשביל האנושות. כך אצל אדם פרטי גדול, וכך אצל עם גדול. אנחנו נקראים בתורה: 'גוֹי גָּדוֹל' (דברים ד, ז-ח). בתור עם אנחנו גדולים, נשמת עמנו היא בגדלות. אצל עם גדול השאיפה אינה רק לאומית פרטית - אלא לאומית מקפת עולם. ישנה לאומיות, אך דווקא מתוך כל התוקף וכל הגבורה וכל הגאווה של לאומיותנו - יש התעניינות בכל הגויים. זה מובנה של לאומיות קוסמופוליטית: לאומיות עִם התעניינות ושייכות לקידוש השם של בורא עולם לכל העמים כולם. אנחנו מעוניינים בהתפתחות המוסרית התרבותית האנושית של האנושות כולה, של הגויים כולם". לכן, אמר, צודקים האנשים הדורשים מרחב ליברלי-הומני-קוסמופוליטי ומדגישים שכל אדם נברא "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים", אבל, יחד עם זה, חזר על דבריו של רבי חיים בן עטר (אור החיים על ספר שמות יט, ז): "אשרי עולם שאומה זו בתוכו" (ראה שיחות הרב צבי יהודה על התורה, שמות, ירושלים תשנ"ח, עמ' 360). מאחר וישראל הם מרכז החיים והאושר של העולם כולו (שיחות הרב צבי יהודה, גליון 60, עמ' 2; שיחות הרב צבי יהודה על ארץ ישראל, ירושלים תשס"ה, עמ' 205), מובן הדבר כי גאולת ישראל עתידה להביא גאולה לאנושות כולה, ולכן הרעיון המשיחי הוא רעיון ישראלי-אוניברסלי כאחד (במעגלי חוג הראי"ה, ירושלים תש"ה, עמ' מד). ממילא, ישוב ארץ ישראל מבסס את אושר האנושות כולה (לנתיבות ישראל, חלק א, עמ' כח), ושיבת ישראל לארצם היא התחלת גאולת העולם כולו (שיחות הרב צבי יהודה, גליון 56, עמ' 5), ובלשונו: "שובו של ישראל לחיות בארצו במלוא חירותו, שובו של ישראל לחייו הטבעיים, משכלל את הבריאה כולה. חירותו של ישראל... הלב שבאומות מחזירה לעולם את דופק החיים האמיתיים" (תיקונים והשלמות לספר במערכה הצבורית, הרב זאב נוימן [עורך], ירושלים תש"ן, עמ' 56). "הגאולה שלנו הלא סוף סוף אינה רק פילנתרופיה, תהיה זאת אישית, חברותית או לאומית, כלכלית או רוחנית, אינה רק בזה שדורנו ודורותינו אחרינו יגאלו מהגלות החומרית או הרוחנית שלהם... גאולת ישראל מחוברת היא עם התפתחות הצדק, המוסריות והאידיאליות, והגברת שלטונם בעולם כולו, עם גאולת השכינה, גאולת עולמים ויוצר העולמים כביכול, גואלנו משעבוד מלכויות" וכו' (לנתיבות ישראל, חלק א, עמ' כה).

[6] זהו "יסוד ראשון", כלשונו של ר' נתן, אחרת לא נדע כיצד להתייחס למדינה אותה הקימו יהודים שפרקו מעליהם עול תורה ומצוות. את צדדי הספק בנושא זה ראה במאמרו של הראי"ה "על במותינו חללים", מאמרי הראי"ה, ירושלים תשד"ם, עמ' 89-93. בקונטרס 'אור לישרים', וורשא תר"ס, עמ' 35, הועלה הרעיון לאסור את העלייה לארץ ישראל: "הלא רואים אנחנו מאמר חז"ל שביטלו כמה דברים טובים משום תקנת המינים", כמו למשל ביטול קריאת עשרת הדברות "מפני תרעומת המינין" (ברכות יב, א), איסור עשיית במות "ואף על פי שהייתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חוק לעבודה זרה" (רש"י בפירושו לדברים טז, כב). בתגובה לכך כתב הראי"ה, גנזי ראי"ה, ירושלים תש"ן, עמ' 79: "ומה שהם טוענים שראוי לבטל עיקר ישוב ארץ ישראל מפני תרעומות המינים שאומרים אין תורה אלא זו, רבותי, אל תמהרו לבטל מצוה גדולה בשביל שהחזיקו בה גם כופרים, ואם באתם לדקדק כל כך עליכם תחילה לבטל כל המצוות שבין אדם לחברו מפני שיש כופרים המדקדקים בהם". הרצי"ה דן בסוגיה זו באיגרת אותה שלח לרב דוד סופר, ונדפסה תחת הכותרת "תשובה ובירור דברים", סיני מז (תש"ך), עמ' תא-תח. בין היתר כותב שם הרצי"ה כי "הסיוע לכל עבודת האומה והארץ הלא הוא מצד כלליות כנסת ישראל וגודל ערך מעשה ד' אשר עלינו בימינו אלה... אין לנו לחשוב שאנו מסייעים למעשה פושעים ורשעים, אלא שאנחנו באים מעצמנו, מפנימיות היהדות ועוז האמונה הקדושה וכלליות כנסת ישראל, לבנות את בנין בית ישראל, וליישב ולהקים את ארץ החיים, ארץ ד' אשר נתן לאבותינו ובחר בזרעם אחריהם גוי צדיק שומר אמונים ונוחלי מורשה" וכו'. ראה גם מה שכתב הרב ישכר שלמה טייכטל, אם הבנים שמחה, ירושלים תשמ"ג, עמ' קמד: "אין לנו להתחכם ולומר כי בוני הארץ אינם נראים לנו, ואיננו רוצים להשתתף עמהם, כי המה עוברים על רצונו יתברך. תדע, כי זה הוא מסימת עינים של הס"ם, ר"ל, לעכב עלינו מלעשות הבנין בהסכמת כולנו, או להיות בכלל מרובים העושים את המצוה, כי אינו דומה מועטים העושים את המצוה למרובים העושים את המצוה. כי עלינו לעשות את שלנו, שלא להתרשל בזה, ולהשתתף עם כל הבונים אותה, והי"ת יעשה את שלו לקיים 'וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד' (זכריה ג, ט)".

[7] סנהדרין מד, א.

[8] קידושין לו, א: "'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם' (דברים יד, א) - בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים, שנאמר 'בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה' (ירמיה ד, כב), ואומר 'בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם' (דברים לב, כ), ואומר 'זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים' (ישעיה א, ד), ואומר 'וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי' (הושע ב, א). מאי ואומר? וכי תימא סכלי הוא דמקרי בני, כי לית בהו הימנותייהו לא מיקרו בני - תא שמע: ואומר 'בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם'; וכי תימא כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו בנים, כי פלחו לעבודה זרה לא מיקרו בנים - תא שמע: ואומר 'זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים'; וכי תימא בנים משחיתים הוא דמיקרו, בני מעלייא לא מיקרו - תא שמע: ואומר 'וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי'". וראה שו"ת הרשב"א, חלק א, סי' קצד: "ואף על גב דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, הכא רבי מאיר קראי קדייק"; ובסליחת "ישראל עמך תחינה עורכים" לריב"ם: "יְתֵרָה חִבָּתָם לְפָנֶיךָ אֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים, בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ קְרוּאִים לְךָ בָּנִים, רַחֲמֶיךָ יְקַדְּמוּנוּ אֱלֹהֵי עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, טֶרֶם יִשְׁטְפוּנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים".

[9] הכוונה לדברים שכתב הרב יהונתן וואלינער, מרגניתא טבא, אות יז, נדפס בסוף ספר אהבת חסד לרב ישראל מאיר הכהן מראדין [החפץ חיים], ירושלים תש"פ, עמ' רפג: "להשתדל בטובת חברו, ולרדוף אחר השלום, ולהיזהר מלאו ד'לא תשנא' (ויקרא יט, יז), ואף ברשע גמור יש איסור לדעת מהר"מ מלובלין (שו"ת סי' יג) לשנאתו כל זמן שלא הוכיחו, ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח". וראה אגרות הראי"ה, חלק א, ירושלים תשמ"ה, עמ' שה: "כל השנאות כולן וחומרי דיניהן הינם נאמרים רק במי שכבר ברי לנו, שקיימנו בו מצות תוכחה. וכאשר אין לנו בדור הזה ולא בכמה דורות שלפנינו, ע"פ עדות ר' עקיבא, מי שיודע להוכיח (ערכין טז, ב), על-כן נפל פותא בבירא, וכל הלכות הנוטות לרוגז ושנאת-אחים נעשות הן כפרשת בן סורר ומורה, עיר הנדחת ובית המנוגע למ"ד לא היו ולא עתידין להיות, ונכתבו משום דרוש וקבל שכר". הרצי"ה היה חוזר על הדברים הללו שוב ושוב - ראה למשל אור לנתיבתי, ירושלים תשמ"ט, עמ' שג-שז; שיחות הרב צבי יהודה על המועדים, חלק ב, ירושלים תשס"ז, עמ' 51-56.

[10] ראה ישעיה מד, ז. הרצי"ה מסביר ביטוי זה בספר מתוך התורה הגואלת, חלק ג, ירושלים תשמ"ז, עמ' רכז: "על ידי האומה שלנו מאיר אור ה' בעולם". ראה גם פעמים – שיחות הרב צבי יהודה על התורה ועל המועדים, ירושלים תשס"ז, עמ' מב.

[11] בראשית יב, א.

[12] מהר"ל, נצח ישראל, בני ברק תש"מ, פרק יא, עמ' סח: "...למעלת עניין הנכבד הזה יש להאריך בזה, כי בדבר זה יוודע מעלת ישראל, ויתבאר לך כי לא עזב השם יתברך את ישראל בגלותם. וכאשר מצאנו כי הדברים הטבעיים אשר הם בעולם כולם יש להם קיום, לא ישתנו. ולא יצויר שיהיה לדבר שהוא יותר במעלה מן הטבע, ובלתי נכנס תחת הטבע, כמו שהוא דביקות ישראל בו יתברך, אשר הדביקות הזה בלתי טבעי. ואם באולי יאמר שמצאנו שהדביקות הזה היה לו תוספת וחסרון לפי המעשים, וכך אפשר שיוסר הדביקות לגמרי, בודאי דבר זה אפשר לומר אצל נח ואדם, שלפי שלא היה הדביקות רק פרטי לנח בלבד, כאשר ישתנו הפרטים - ישתנה הדביקות גם כן. אבל האבות שלא היה הבטחתם פרטי, רק כללי, 'לך ולזרעך אתן את הארץ' (ע"פ בראשית יב, ז; כו, ג), ודבר זה נקרא דביקות כללי, דהיינו כלל האומה, ואין שינוי בכללי רק השינוי הוא בפרט. ולפיכך אף על גב שיתוסף ויגרע הדביקות לפי המקבלים, מכל מקום נמצא עצם הדביקות הכללי עומד. לכך דביקות הזה אין לו שינוי אף בגלות, כי לא שייך השתנות על ידי חטא - כי אם שיגיע לפרטים השינוי, אבל לא יגיע שינוי לכללים. ולהורות לך כי לא היה התחלת הדביקות מצד הפרט, רק הדביקות הזה דביקות כללי, לא דביקות פרטי, לכך כאשר בחר השם יתברך מתחילה באברהם והוציאו מאור כשדים לתת לו הארץ, כתיב 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ' (בראשית יב, א). והקשה הר"ם ז"ל, שתימה הוא שלא זכר הכתוב קודם זה שהיה אברהם צדיק, ולכך נגלה עליו השכינה ואמר לו 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ' וגו', כי בלא זה לא נגלה עליו השכינה ואמר לו 'לך מארצך', לכך ראוי היה לכתוב קודם צדקת אברהם. וכמו שתמצא בנח 'וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'' (בראשית ו, ח), ואחר כך כתיב 'אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ' וגו' (שם, ט), הזכיר קודם צדקת נח קודם שהזכיר שדיבר השם יתברך עמו. אבל לפי הדברים אשר אמרנו לך לא יקשה כלל, כי אצל נח לא היה רק בחירה פרטי, והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא, והכל הוא לפי מעשה צדקות שלו. אבל באברהם לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית שהם זרעו... ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל, ולא בחטא, כי המעשה הוא לפרט. אף כי בודאי זכות אבות מועיל, מכל מקום עיקר הבחירה - בחירה כללית בו ובזרעו... אבל עיקר הבחירה שבחר השם יתברך באברהם לא היה בחירה פרטית, רק שבחר בו ובזרעו אחריו בחירה כללית, ולא היה בחירה פרטית. שהבחירה הפרטית הוא לפי המקבל, ואם נשתנה המקבל - ישתנה הדבר. ולכך יתורץ השאלה, שלא הזכיר הכתוב צדקת אברהם קודם שנגלה עליו השכינה ואמר לו 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ' וגו', שאם כך היה משמע שלכך נגלה עליו הקב"ה ואמר לו 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ' בשביל זכותו שהזכיר, ואם כן היה זאת האהבה תלויה בדבר, וכל אהבה התלויה בדבר - בטל דבר בטל האהבה (אבות פ"ה מט"ז). לפיכך אל בחירה הפרטית יש שינוי, ולא אל הבחירה כללית. וכיון שלא נזכר צדקת אברהם קודם שאמר לו 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ', לא היה זה בשביל צדקת אברהם עד שתאמר אם בטל דבר בטל האהבה, כי זכות אבות אפשר שיהיה תמה, ואם כן תהיה הבחירה הזאת שבחר באברהם בטל. ולכך לא הזכיר זכותו, לומר כי הבחירה הזאת לא תליא בזכות כלל, ולכך אי אפשר שיהיה דבר זה בטל". הרצי"ה חזר על דברי המהר"ל הללו פעמים רבות, ראה למשל שיחות הרב צבי יהודה על התורה, בראשית, ירושלים תשנ"ג, עמ' 126, 164, 369; ובעוד מקומות.

[13] קביעה זו נובעת מהבנת מושג הברית כדבר נצחי שלא ישתנה לעולם. ראה עולת ראי"ה, חלק א, ירושלים תשמ"ה, עמ' צז: "הברית היא מיוסדת על תוכן קיים, שאיננו נופל תחת שום שינוי"; שם, חלק ב, עמ' רב: "...הברית, המושג העצמי של התוכן אשר לנצח, העומד למעלה מכל מושג מוסבר באיזה הגיון מוגבל". ראה הרב יוסף קלנר, מילון הראי"ה, ירושלים תשפ"א, חלק א, עמ' כז; חלק ב, עמ' ל.

[14] ראה אורות, עמ' קלו: "הִתְחַלְנוּ לְהַגִּיד אֵיזֶה דָּבָר גָּדוֹל, בֵּינֵינוּ לְבֵין-עַצְמֵנוּ וּבְאָזְנֵי הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְלֹא גְּמַרְנוּהוּ עֲדַיִן. הִנְנוּ עוֹמְדִים בְּאֶמְצַע נְאוּמֵנוּ, וּלְהַפְסִיק לֹא נִרְצֶה וְלֹא נוּכַל... לָרֶדֶת מֵעַל בָּמַת הַהִיסְטוֹרְיָה אֶפְשָׁר רַק לְעַם אֲשֶׁר גָּמַר אֶת אֲשֶׁר הֵחֵל, לְחִזָּיוֹן רוּחָנִי אֲשֶׁר הוֹצִיא אֶת כָּל הַכָּמוּס עִמּוֹ לְאוֹר-עוֹלָם. לְהַתְחִיל וְלֹא לִגְמר זֶהוּ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג לְגַמְרֵי בַּמְּצִיאוּת".

[15] ראה שמות רבה ב, ה: "'וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל' (שמות ג, ב)... ולמה הראה לו הקב"ה למשה בעניין הזה? לפי שהיה מחשב בלבו ואומר שמא יהיו המצריים מכלין את ישראל, לפיכך הראהו הקב"ה אש בוערת ואיננו אוכל, אמר לו: כשם שהסנה בוער באש ואיננו אוכל, כך המצריים אינן יכולין לכלות את ישראל"; פרקי דרבי אליעזר, פרק לט: "למה הראה הקב"ה למשה מתוך הסנה? אלא האש אלו ישראל שנמשלו כאש שנאמר 'וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה' (עובדיה א, יח), והסנה אלו אומות העולם שנמשלו כקוצים ודרדרים, אמר לו: כך יהיו ישראל בתוך העמים, אלא אש של ישראל אוכלת העמים שנמשלו כקוצים וכחרולים, ואין אומות העולם מכבין שלהבתן של ישראל שהן מדברי תורה, לעתיד לבוא אשן של ישראל אוכלת העמים שנמשלו כקוצים, שנאמר 'וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד' (ישעיה לג, יב)".

[16] ראה ויקרא רבה לו, ב: "מה גפן זו בתחילה היא נרפסת ברגל ואחר כך עולה לשולחן מלכים, כך ישראל נראין כאילו מאוסין בעולם הזה, דכתיב 'הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל עַמִּי נְגִינָתָם כָּל הַיּוֹם' (איכה ג, יד), אבל לעתיד לבוא ונתנך ה' עליון, דכתיב 'וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ' (ישעיה מט, כג)".

[17] גר"א, ליקוטים בסוף פירושו לספרא דצניעותא: "כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו עטרת ראשנו, ונשארנו רק אנחנו הוא גוף שלה בלא נפש. ויציאה לחוץ לארץ הוא הקבר, ורימה מסובבת עלינו, ואין בידינו להציל מן הגוים האוכלים בשרנו, ומכל מקום היו חבורות וישיבות גדולות, עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור. ומכל מקום היו עדיין העצמות קיימות, שהן התלמידי חכמים שבישראל מעמידי הגוף, עד שנרקבו העצמות ולא נשאר אלא תרווד רקב מאיתנו ונעשה עפר, 'שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ' (תהלים מד, כו). ואנחנו מקוין עתה לתחיית המתים, 'הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי' (ישעיה נב, ב), ויערה רוח ממרום עלינו (ע"פ ישעיה לב, טו)". על דברי הגר"א הללו חזר הרצי"ה פעמים רבות, ראה למשל מתוך התורה הגואלת, חלק א, ירושלים תשמ"ג, עמ' ס, עו, פ; פעמים, עמ' קמג; ובעוד מקומות.

[18] הראי"ה, אורות, "למהלך האידיאות בישראל", עמ' קח.

[19] שם, עמ' קב, כותב שבבסיס כל חברה ישנן שתי אידיאות: האידיאה האלוהית, כלומר הנטייה האנושית אל הנשגב, אל מה שהוא מעבר לקיום הטבעי, והאידיאה הלאומית, כלומר הצורך של הפרטים לחיות במסגרת חברתית. לבירור מושגים אלו ראה הרב שלמה אבינר, שיעורים בספר אורות, חגי שטמלר (עורך), חלק ח, ירושלים תשע"ג, עמ' 58-68; הרב יוסף קלנר, מילון הראי"ה, חלק א, עמ' יא; חלק ב, עמ' שכה-שכו. על נסיבות כתיבתו של מאמר זה ראה חגי שטמלר, "'למהלך האידיאות בישראל' כתגובה ל'חכמת ישראל'", מדעי היהדות 55 (תשפ"א), עמ' 183-208.

[20] הראי"ה, אורות, "למהלך האידיאות בישראל", עמ' קח: "הַגָּלוּת - הַחֻרְבָּן הַפְּנִימִי וְהַפִּזּוּר הַחִיצוֹנִי - הִכְּתָה לִרְסִיסִים וַתְּאַבֵּד עַד הַיְסוֹד אֶת הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַחֲרֵבָה אֲשֶׁר זָנְתָה מֵעַל אֱלֹהֶיהָ, אֲשֶׁר בְּהִנָּתְקָהּ מִשּׁרֶשׁ חַיֶּיהָ נִטְמְאָה וְנִתְקַלְקְלָה מֵרוּחַ הַטֻּמְאָה שֶׁל הַקוּלְטוּרָה הָאֱלִילִית וְכָל כְּשָׁפֶיהָ. גְּאוֹן יִשְׂרָאֵל וְתִפְאַרְתּוֹ נָפְלוּ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ... בְּאֵין מָקוֹם לְהַשְׁפָּעָתָהּ שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית עַל הַלְּאֻמִּית... הִתְכַּנְּסָה הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בְּכָל יְמֵי הַגָּלוּת בַּקֵּן הַקָּטָן וְהַדַּל, בְּמִקְדָּשׁ-מְעַט שֶׁבְּבָתֵּי-כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי-מִדְרָשׁוֹת, בְּחַיֵּי הַבַּיִת וְהַמִּשְׁפָּחָה הַטְּהוֹרִים, בְּרִשְׁמֵי-שְׁמִירַת דָּת וְתוֹרָה... בְּוַדַּאי אִי-אֶפְשָׁר הָיָה לְהִגָּלוֹת בְּאֻמָּה שְׁבוּרָה וּרְצוּצָה, בַּעֲצָמוֹת בּוֹדְדוֹת וּמְנֻפָּצוֹת, בְּעַם מְפֻזָּר בַּגּוֹלָה וְנָתוּן לִמְשִׁסָּה וְלִשְׁנִינָה, אוֹתוֹ עֹז-הָרוֹמְמוּת שֶׁל חֶזְיוֹן הִתְאַחֲדוּת שְׁתֵּי הָאִידֵאוֹת הַמַּתְאִימוֹת, כְּחָסְנָן וְתִפְאַרְתָּן בִּימֵי קֶדֶם... בִּהְיוֹת הָעָם יוֹשֵׁב לָבֶטַח בְּאַרְצוֹ". ראה הרב שלמה אבינר, שיעורים בספר אורות, חלק ח, עמ' 108-114.

[21] הראי"ה, אורות, "למהלך האידיאות בישראל", עמ' קיב, מזהה את האידיאה האלוהית בישראל עם "הַשְּׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה". לבירור המושג שכינה ראה הרב יוסף קלנר, מילון הראי"ה, חלק ב, עמ' רלד-רלו.

[22] ראה מהר"ל, נתיבות עולם, בני ברק תש"מ, חלק א, נתיב העבודה, פרק ז, עמ' צח: "כי הוא יתברך מלך על עם, לא על יחיד בלבד".

[23] הראי"ה, אורות, "למהלך האידיאות בישראל", עמ' קד, כותב כי מטרתו של עם ישראל היא "לְהוֹצִיא אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת מִתַּחַת סֵבֶל נוֹרָא שֶׁל צָרוֹת רוּחָנִיּוֹת וְחָמְרִיּוֹת, וּלְהָבִיאֶנָּה לְחַיֵּי חֹפֶשׁ מְלֵאֵי הוֹד וָעֵדֶן" וכו'. "לְמִלּוּאָהּ שֶׁל שְׁאִיפָה זוֹ", על מנת להוציא אל הפועל את המטרה הנשגבה הזו, "צָרִיךְ דַּוְקָא שֶׁצִּבּוּר זֶה יִהְיֶה בַּעַל מְדִינָה פּוֹלִיטִית וְסוֹצְיָאלִית וְכִסֵּא מַמְלָכָה לְאֻמִּית, בְּרוּם הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית", כלומר שומה עלינו להקים מדינה שתהיה מתוקנת ומשוכללת במלוא מובן המילה, "בְּרוּם הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית", וכמובן "הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַמֻּחְלֶטֶת מוֹשֶׁלֶת שָׁמָּה וּמְחַיָּה אֶת הָעָם וְאֶת הָאָרֶץ בִּמְאוֹר-חַיֶּיהָ". ראה גם אגרות הראי"ה, חלק א, ירושלים תשמ"ה, עמ' קפב: "ואתה אדוני אתכבד להודיעך, כי זה לי זמן הגון אשר בחנתי דרכי, ואדע נאמנה שכל תקות ישוב א"י, וכל תקות הצמחת קרן ישועה לישראל מציון, תלויה היא בנקודה אדירה זאת, שיאספו אלינו כוחות טובים לעסוק בבנין הרוחני והחומרי של ארץ ישראל, ודוקא ע"פ יסודות הקולטורא ההולכת בצעדי-און בא"י כבכל העולם כולו". כלומר, כל תקוות הגאולה שלנו תלויה בזה שנעסוק לא רק בבניין הרוחני אלא גם בבניין החומרי של מדינת ישראל, "ודוקא על פי יסודות הקולטורא" והתרבות העולמיים! ראה גם לקמן הערה 32. מתוך כך אפשר להבין את דברי הראי"ה, מאמרי הראי"ה, עמ' 504, המותח ביקורת נוקבת על הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' (אז"ר), שביקש מן הספרות הישראלית לעסוק אך ורק בקודש. "יותר מדאי אדוני מחקת את הסאה [=צמצמת] בדרישתך מאת ספרותנו שתהיה מוקדשת רק לשאלות נצחיות. קשה היה לי להאמין שדברים כאלה, הנטולים מן החיים, יצאו מפי איש משכיל היודע את העולם ואת החיים שכמותך. אבל מצאתי את הסיבה של מחיקה זו ב'טומאה הרצוצה' של הגלות שעודנה מפרכסת בתוך נשמתך... כל אלה הרעיונות וכיוצא בהם פרי הגלות המה, תולדות של הטומאה הרצוצה, שארסה מחלחל בקרבנו מאז גלינו מארצנו ונשברנו מהיות גוי חי שוכן בארצו, ונשינו טובה. שכחנו שהשאלות הזמניות הינם צורכי ציבור גדולים ואדירים, וצורכי ציבור הינם תמיד עומדים במדרגה אחת עם לימוד התורה, שגם היא נבראת בשביל ישראל (ראה ירושלמי ברכות פ"ה ה"א: 'העוסק בצרכי ציבור כעוסק בדברי תורה'). ושאלות ציבוריות אי אפשר לפתור בלי השתתפות הספרות" וכו'.

[24] אורות, מאמר "למהלך האידיאות בישראל", עמ' קט: "הַקֶּרַע שֶׁבֵּינָהּ [בין האידיאה האלוהית] וּבֵין הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית... אִי-אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְאַחֶה כִּי-אִם בִּמְקוֹם הָאַחְדוּת הַטִּבְעִית שֶׁלָּהֶן, – בְּיִשְׂרָאֵל, בִּתְחִיָּתוֹ הַשְּׁלֵמָה וְהַגְּמוּרָה בְּאַרְצוֹ, בְּשׁוּב מַמְלֶכֶת שַׁדַּי לְאֵיתָנָהּ". ראה הרב שלמה אבינר, שיעורים בספר אורות, חלק ח, עמ' 120.

[25] ראה ירמיה י, י: "וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם".

[26] התורה שמה דגש על החיים. ראה למשל דברים ל, טו-כ: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם: הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם". המילה 'חיים' מופיעה בפסוקים אלו שש פעמים! הנחת היסוד בעולם העתיק הייתה שדבקות באלוהים תיתכן אך ורק לאחר המוות. ראה למשל שמות כ, טו-טז: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק, וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת"; דברים ה, כ-כב: "וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי, וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ, כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי"; שופטים, ו, כב-כג: "וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ ה' אלהים כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים, וַיֹּאמֶר לוֹ ה' שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת"; שם יג, כב-כג: "וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ, וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת". את הנחת היסוד הזו ואת הטעות הטמונה בה מסביר הנצי"ב בפירוש העמק דבר, דברים ה, כא: "באשר תכלית דבר נפלא הלז, שיהיו הכל זוכים לנבואה, היה בשביל שיראו ויאמינו שני דברים הנראים לנמנע בשכל אנושי שהיו שניהם גם יחד אמיתיים, היינו אם כח אלהים הוא בלי תכלית וגבול - מן הנמנע שיהיה דבק עם האדם נוצר מאדמה, ואם כן או שיש גבול ח"ו למעלה, או שזה שקר שהקב"ה מנבא את האדם. אבל חקירה זו אינו אלא שכל אנושי, והאמת אינו כן, שאע"ג שהקב"ה הוא בלתי תכלית - מכל מקום יכול לצמצם כוחו כביכול ולדבר עם האדם. ובזה המעמד הראנו ה' שני הדברים, היינו כבודו וגודלו שהוא נפלא בלי תכלית, וגם שמענו קולו. הרי שני הפכים גם יחד". במעמד הר סיני בני ישראל נוכחו לדעת כי "הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי" (דברים ה, כא). עם ישראל הוא הדָבֵק בעולם הזה בחיי חיותו, "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי" (דברים ה, כג). בהקשר הזה היה הרצי"ה נוהג לומר על הפסוק "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד): "חַיִּים" - בעודכם חיים בעולם הזה, "כֻּלְּכֶם" - ולא רק יחידים, "הַיּוֹם" - ולא רק בימות קדם. ראה שיחות הרב צבי יהודה על ספר אורות, עמ' 188, המביא דרשה זו בשמו של הרב חיים אריה לייב מיעדוואבנע בספרו שער בת רבים, דף ז ע"א.

[27] אמנם ראה ילקוט שמעוני, שמות, פרק יב, רמז רי: "כל מקום שגלו ישראל כביכול שכינה גלתה עמהם". אבל, מדגיש הרצי"ה, מאחר ובגלות עם ישראל אינו קיים במובן הלאומי אלא רק במובן הפרטי, ממילא השכינה מופיעה בצורה פרטית ולא כללית (מתוך התורה הגואלת, חלק ג, עמ' רכד). וראה הרב ישעיה הלוי הורביץ, שני לוחות הברית (של"ה), תולדות אדם, שער הגדול, כז: "ויש מאמרים עוד בזוהר ובמדרשים אשר אין להם מספר, וכן האריכו המקובלים בספריהם, כי בהיות כנסת ישראל שלמטה בארץ הטהורה נוהגים כשורה לעשות כמשפט וכתורה, הייתה השכינה ברוח הקודש ביניהם נאה והדורה, ועל כל כבוד חופה ועטרה, שנאמר 'מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ' (ישעיה יב, ה), 'ה' מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ' (תהלים צז, א), שהרמז לארץ החיים. ובהפך זהו 'כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ' (משלי כז, ח), ויוצאת מביתה וממלונה, כעניין שנאמר 'מְשַׁדֶּד אָב יַבְרִיחַ אֵם' (משלי יט, כו), וכתיב 'לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן' (ירמיה יד, ח). וכמו שהאריכו רז"ל בעניין שכינה בגלות" וכו'.

[28] כתובות קי, ב: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר 'לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים' (ויקרא כה, לח)". לשון הגמרא "דומה כמי" קשה, וכפי שכותב הרב פנחס הלוי איש הורביץ, ספר הפלאה עמ"ס כתובות, ירושלים תשנ"ב, עמ' תנא: "שמעתי להקשות, דלשון 'דומה' משמע שבאמת אין לו, אלא דומה כמי שיש לו, והדר קאמר 'וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו', משמע שבאמת יש לו, אם כן העלה חו"ל יותר במעלה חס ושלום?". והוא מתרץ: "דודאי לא יעלה על הדעת שלא יהי' קבלת אלקות בכל המצות שבתורה כ"א במצות דירת ארץ ישראל... אם כן, כל המקבל עול תורה ועול מצוות הוא אשר יש לו אלוקה, וכן להיפך בפורק מעליו עול תורה ועול מצות, אלא שאמר במעלות א"י דכל הדר בו אפילו במצוה זו לבד כבר דומה למי שיש לו אלוקה... וכל הדר בחו"ל אפילו מקבל עליו עול תורה ועול מצוות ובאמת יש לו אלוקה, מ"מ כיון שדר בחו"ל הוא דומה כמי שאין לו אלוקה" וכו', ראה שם בהמשך דבריו. הרב ישכר שלמה טייכטל, אם הבנים שמחה, עמ' קיב, דורש את המילה "דומה", ומכוחה מלמד זכות על מיישבי הארץ: "וכבר אמרו 'כל הדר בא"י דומה שיש לו אלוה', היינו אפילו אינו יודע ומבין לבקש בפיו את אלוקיו, אבל נפשו בקרבו מרגיש הצורך לזה. ועל זה רמזו בתיבת 'דומה' שאמרו, היינו אף שלפי הנהגתו אינו כן. ועל כן, כיון שמבקשים את ארץ ישראל הוי בכלל גם כן 'וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם' (הושע ג, ה)".

[29] הראי"ה קוק, סידור עולת ראי"ה, חלק ב, עמ' רסז: "...ואם תאמרו: למה היה לו להשי"ת לחרוד עלינו כל החרדה הזאת דוקא להוציאנו ממצרים, היה לו לכבוש לפנינו ארץ מצרים, והיא תהיה נחלתנו? על זה אמר כי מצרים ארץ הטמאה אינה מסוגלת לנו בני ישראל, ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, אך עשאם שם לגוי מושל, כי אז הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, שאם היה מוציא את אבותינו מתחת יד פרעה אך לא הוציאם ממצרים, אז היינו גם כן משועבדים לפרעה במצרים, יען שמצרים אינה ראויה לנו, שהיא ארץ טמאה ובה התגברות הקליפות, ובודאי היה פרעה מתחזק עלינו. לכן הוציאנו השי"ת דוקא ממצרים, כדי להיות ראויים לקבלת התורה ולכל הקדושות... ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, היה מקום להשתקע בטומאה, ח"ו, של הארץ הטמאה, והייתה יכולה להיקבע טומאת השיעבוד לפרעה במצרים. ויוציאנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה". ראה שיחות הרב צבי יהודה על התורה, ויקרא, ירושלים תשנ"ט, עמ' 133, הדורש את לשון הכתוב בבראשית יב, א-ב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", ומתוך כך – "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל". בהקשר הזה היה הרצי"ה נוהג להזכיר את דברי הזוהר, חלק ג צג, ב: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א יז, כא) - "ודאי בארץ הם גוי אחד, עמה אקרון אחד, ולא אינון בלחודייהו". ראה למשל שיחות הרב צבי יהודה על התורה, בראשית, עמ' 207, 412; פעמים, עמ' שעח.

[30] כלומר, מאחר ורק בארץ ישראל אנו יכולים להוציא אל הפועל את התרבות הישראלית המיוחדת לנו, המהווה חיבור של האידיאה האלוהית עם האידיאה הלאומית, ממילא אם הקב"ה לא היה מוציא את בני ישראל מארץ מצרים הרי שלא היינו יכולים להופיע בעולם עם החיבור הזה שבין שתי האידיאות.

[31] כנבואתו של ישעיהו מב, ו: "וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם"; שם מט, ו: "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ".

[32] ראה מה שכותב הראי"ה במאמר "תעודת ישראל ולאומיותו", בתוך אוצרות הראי"ה, הרב משה צוריאל (עורך), חלק ב, ראשון לציון תשס"ב, עמ' 41: "אין ספק שאי אפשר לנו למלאות את תעודתנו הכללית כי אם בהיותנו בתור עם יושב בארץ ישראל על אדמת הקדש, אשר רק שם אפשר לרוח עמנו להתפתח ולהיות לאור עולם". וראה לעיל הערה 23 על כך שהגשמת היעוד של עם ישראל הינה דרך מדינת ישראל המוארת מן האידיאה האלוהית. כיצד, מתוך כך, תשפיע מדינת ישראל על אומות העולם? כותב הראי"ה, אורות, "למהלך האידיאות בישראל", עמ' קה: "וּפְעֻלָּה זוֹ תָּבִיא לִידֵי הַהַכָּרָה הַבְּטוּחָה, שֶׁהַחַיִּים הַמְּדִינִיִּים, אֲפִלּוּ הַסוֹצְיָאלִיִּים בַּמּוּבָן הַיּוֹתֵר רָחָב, יְקַבְּלוּ רַק אָז אֶת אֵיתָנִיּוּתָם וְאֶת עֶרְכָּם הָאֲמִתִּי, דַּוְקָא בִּהְיוֹתָם יוֹנְקִים מִטַּל-הַחַיִּים הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַמֻּחְלֶטֶת".

[33] ראה הראי"ה, עין אי"ה עמ"ס שבת, חלק א, ירושלים תשנ"ד, עמ' 4: "...תורת חיים, כלומר שצריך שתהיה התורה מתייחסת אל החיים המעשיים בתור מאירה לנתיבות החיים, ולא רק להכירה בתור חכמה נאצלת לבדה". ראה עוד הרב יוסף קלנר, מילון הראי"ה, חלק א, עמ' קסט.