המעין

"ויך את המצרי" - מדרש שהובן שלא כהלכה והערה על פרשנותה של נחמה ליבוביץ' ז"ל / ד"ר יעקב אלטמן

הורדת קובץ PDF

ד"ר יעקב אלטמן

"ויך את המצרי" - מדרש שהובן שלא כהלכה

והערה על פרשנותה של נחמה ליבוביץ' ז"ל

הקדמה

הוויכוח בין הקב"ה לבין משה לקראת מותו

האם לדעת המדרש הריגת המצרי הייתה חטא?

גישת נחמה ליבוביץ' לנושא

יחסי יהודים-גויים לאור מדרש זה

דברי סיום

הקדמה

עניינו של מאמרנו הוא בחשיפת שגיאה פרשנית לקטע מרכזי במדרש פטירת משה רבנו[1], המכיל דו שיח מורכב וארוך בין משה לבין הקב"ה, ובו בכאב גדול מערער משה הן על מותו הקרוב והן על הגזירה שלא ייכנס לארץ. הפירוש השגוי של המדרש הזה, כפי שיבואר להלן, הינו יותר מליקוי פרטי - הוא בבחינת בנין אב לטעויות דומות הכרוכות בתפיסת חלק מהיהודים את עצמם ואת אומות העולם.

 

הוויכוח בין הקב"ה לבין משה לקראת מותו

בחילופי הדברים בין הקב"ה למשה רבנו במדרש הנזכר נכללו מִגוון עניינים שלא נדון בהם כאן, כמו: א. החשש מפגיעה בכבודו של יהושע. ב. המעלות הרמות והכבוד הגדול להן זכה משה בחייו. ג. החשש שישראל יטעו במשה ויעשוהו אלוה. ד. התועלת הרוחנית הגדולה הצפויה לעם ישראל אם יישאר משה עימם בארץ ישראל.

בהמשך מציג המדרש היבט נוסף:

אמר לו הקב"ה, משה בן מי אתה? א"ל, בן עמרם. א"ל, ועמרם בן מי הוא?... וקהת בן מי הוא, א"ל, בן לוי. א"ל, וכולם ממי יצאו? א"ל, מן אדה"ר. א"ל, נשאר מהם שום אדם חי? א"ל, כולם מתו. א"ל הקב"ה ואתה רוצה לחיות? א"ל, אדם הראשון גנב ואכל מה שלא רצית וקנסת עליו מיתה, ואני גנבתי כלום לפניך?[2]...

הקב"ה פורט בפני משה את שמותיהם של אבותיו ואבות אבותיו, כולם צאצאיו של אדם הראשון, שכולם מתו לבסוף. משה משיב בטענה שאורח חייו זך יותר בהשוואה להתנהלותם של כל הדמויות הללו, ולכן אינו חייב למות. וכאן בא ההמשך:

אמר לו הקב"ה, כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי? א"ל, ואתה הרגת כל בכורי מצרים, ואני אמות בשביל מצרי אחד? א"ל הקב"ה, ואתה דומה אליי, ממית ומחיה, כלום אתה יכול להחיות כמוני? ולא תזכור כמה כבדתיך, אמרת לי קומה ה' וקמתי... וגם בשבילך שיניתי מעשה שמים וארץ...

תיאורי כבודו של משה בפי הקב"ה, תופסים למעלה מ-250 מילים, והמגמה בהרחבתם לצבעיהם ולגווניהם היא להביא את משה לידי השלָמה עם מיתתו הקרבה, שהרי זכה בשפע חיים נשגבים.

עתה "חזר משה והודה על הכל, ואמר לפניו, רבש"ע, גידלתני, והרבה טובות עשית עמדי... אלא דבר אחד אני מבקש ממך, שאעבור את הירדן". משה מודה על הטובה, אך לא מודה שעשה חטא כלשהו. כאן בשלב המכריע נוקט הקב"ה קו 'בלתי קונבנציונאלי':

משה, שתי שבועות נשבעתי, אחת שלא תיכנס לארץ. ושנית שלא אכלה את ישראל. אם רצונך שאעבור על השבועה ותיכנס לארץ, גם כן אעבור על השבועה ואכלה את ישראל.

תגובתו של משה היא: "רבש"ע, בעלילה אתה בא עלי לתפוס חבל בשני ראשיו? יאבד משה ואלף כיוצא בו ולא תאבד נפש אחת מישראל". שוב, משה אינו מודה בכלום, אך מצהיר שבהינתן שתי הברירות הקשות יבחר באיבוד נפשו שלו, כדי שלא יאבדו נפשות מישראל.

אף בזה לא נסתיים העניין, ומשה מוסיף ומתמקח: "רבש"ע, מה יאמרו הבריות, רגליים שדשו ברקיע וידיים שקיבלו תורה והפה שדיבר עם ה' ימות?" אולם אלוקים לא 'משתכנע', ומשה נאלץ להכין עצמו לפטירתו הקרובה.

 

האם לדעת המדרש הריגת המצרי הייתה חטא?

הארה מרכזית ראשונה: במילים בולטות מציף מדרש זה את חטא אדם הראשון כפגם יסודי בבריאה, אשר בעקבותיו נגזר על בני האדם כולם למות. הקב"ה מציב זאת כנימוק (או כסיבה) בהא הידיעה לפטירתו הצפויה של משה. משה מבקש להפקיע את עצמו מהגזירה הכללית, בטענה שאורחות חייו נאים ומזוככים יתר על מעשיהם של אדם הראשון, אברהם, יעקב וכו'. יושם לב; הקב"ה אינו מאשים את משה בחטא, ומעיקרא משה אינו בבחינת נאשם. השאלה הנדונה בזה אינה האִם הריגת המצרי נחשבת לחטא אשר בגינו ראוי משה להיענש בקיצור ימיו וכדומה, אלא האם עומדת למשה זכות בלעדית לפוטרו מגזירת המוות הכללית הגורפת, ולהוסיף על מספר ימי חייו הטבעיים.

הארה מרכזית שנייה: השיח הנפרש בפנינו הוא לא הליך שיפוטי מקובל המכיל חילופי דברים בין שופט לנאשם - אלא דו שיח רגשני כמו בין ידידים. בורא העולם פועל לפייס את האיש שלא קם נביא כמותו, ועתה הוא מתפלל ומפציר "אעברה נא". שוב ושוב יוצאת התחינה מפי משה ומלבו הדואב, והקב"ה משיב במענה רך, כידיד נפש, כאָב לבנו, ומניח רטייה צוננת על נפשו הרותחת של משה, כדי להקל על רגעיו האחרונים טרם פרידתו מהעולם.

מספר נקודות תומכות בטענה שלא במעין הליך שיפוטי עסקינן:

א. שופט הפוסק דינו של נאשם לא יוסיף תיכף לאחר פסיקת הדין לגולל באריכות את סיפור חייו המופלאים של הנאשם, בניסיון לשכנעו שעליו להסתפק בחיים העשירים ולקבל בהכנעה את סיומם הצפוי. אולם ה' עושה זאת בפרוטרוט, עם שימוש בו' החיבור, " ולא תזכור כמה כבדתיך?".

ב. משה מתווכח למול ה' "ואתה הרגת כל בכורי מצרים"... הייתכן שמשה, הנביא הגדול, הענוותן, איש המעלה, יתפלפל כנגד אלוקים השופט, בניסיון לערער את גוף האשמה מעיקרה ומיסודה? גם סגנון הטענה אינו ראוי.

ג. שופט בבואו לפסוק לחובתו של נאשם נוהג להתנסח בתיאור ישיר ונחרץ של מעשה החטא, ולא באורח עקיף: "כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?"

ד. הנימה החברית באה לביטוי גם בנוסח הפתיחה לדו שיח:

א"ל הקב"ה, משה בן מי אתה? א"ל, בן עמרם. א"ל, ועמרם בן מי הוא?... וקהת בן מי הוא, א"ל, בן לוי. א"ל, וכולם ממי יצאו? א"ל, מן אדם הראשון. א"ל, נשאר מהם שום אדם חי?...

מילות ה' הללו נאמרו בסגנון אישי ואמפתי ומלטף, המתעניין לפני הכל בסיפור המשפחתי, וכלל לא בסגנון משפטי.

נוכל לחדד ולסכם: מדרש זה מצייר בפנינו שאין הקב"ה מעיר מצד עצמו על אודות פגם שישנו בהריגת המצרי ע"י משה, אלא מעלה עניין זה בתגובה למצוקתו של משה רבנו מול סיום חייו הקרֵב והבלתי נמנע. משה ממאן לקבל שחֵטא אדם הראשון מהווה עילה מספקת למיתתם של כל צאצאיו דור אחר דור, ובנקודה רותחת זו 'מגייס' הקב"ה את הריגת המצרי ע"י משה כאמצעי להצביע על כתם כלשהו בנשמתו של הנביא והמנהיג הגדול, במגמה להקל על משה להתפייס עם גזירת מותו שלו. נמצא שגם לדעת המדרש הנ"ל מדובר פה בחטא דק וגבולי, לא חֵטְא ממשי - כי אם הַחְטָאָה של השלמוּת האנושית העליונה.

 

גישת נחמה ליבוביץ' לנושא

הבנה אחרת ומפתיעה מצאנו בספרה של פרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל[3]. בסיימה לצטט את הפסקה במילים "כלום אתה יכול להחיות כמוני?" היא מסַכמת את הדברים כך:

ובזה נסתיים הוויכוח, והשלים משה רבנו עצמו למיתה וקיבל עליו את הדין... לפי מדרש זה, אילו הייתה במשה רק עבירה זו בלבד של הריגת הנוגש – הריגה ספונטאנית שאינה עונש בית דין – כבר היה בזה לקנוס עליו מיתה.

אך דבריה תמוהים: האם אכן מתכוון המדרש לומר שבעטיה של הריגת המצרי נקנסה מיתה על משה? לא ולא, כי הרי כפי שהתבאר לא בעונש מדובר כאן. עונש משמעו לשלול מהאדם דבר מה השייך לו בטבע, ואילו עניינו של המדרש הוא במניעת משה מלזכות בתוספת ימים פלאית אשר איש בעבר לא זכה לה. גם ראינו שמשה לא קיבל עליו את הדין - הוא הודה לה' על הטובה, אבל לא הודה בשום חטא[4]!

אפשר היה לדחוק ולומר שנחמה ז"ל, שהתאפיינה ביסודיות שלה, נעלם ממנה בפעם הזאת הביאור הנכון מפני טרדות ועומסים מגוונים, ומי לא טועה מדי פעם. אלא שבנוסף, השמיטה נחמה מהדיון שני מקורות חז"ליים המשבחים במפורש את הריגת המצרי. האחד, בסנהדרין נח, ב: "אמר רבי חנינא: גוי שהיכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי וגו'". והשני, במכילתא דרבי ישמעאל בשלח (מסכתא דשירה פרשה א):

בשלושה דברים נתן נפשו משה עליהם ונקראו על שמו. נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו... נתן נפשו על ישראל נקראו על שמו... והיכן מצינו במשה שנתן נפשו עליהם, שנאמר ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם (שמות ב, יא), וכתיב ויפן כה וכה, הא לפי שנתן נפשו עליהם נקראו על שמו. נתן נפשו על הדיינין ונקראו על שמו... שנאמר ויצא ביום השני וגו' ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו... וישמע פרעה וגו' (שמות ב, יג-יד)...

מדובר בשני מקורות יסוד של תורה שבעל פה, מקורות אותם השמיטה מהמאמר "ויגדל משה ויצא אל אחיו" שהקדישה נחמה לעניין הריגת המצרי[5]. זו השמטה בעייתית, בעיקר כאשר מאידך בחרה להתמקד ב"מדרש פטירת משה רבנו" המאוחר[6], ובפרט שבמאמרה תפסו מקום מקורות שונים, הכוללים רעיונות שאינם נוגעים בנקודה הרותחת.

עוד יושם לב למילים שבחרה (עמ' 36 שם) כהקדמה לדיון בסיפור 'ויך את המצרי':

מוזר הוא הדבר ואין מנוס ממנו: פעולת משה רבנו – אביהם של הנביאים, אשר הוא הוא שציווה לנו את התורה – פעולתו הראשונה הייתה רצח. והתחבטו בכך בעלי פשט ובעלי דרש, ראשונים ואחרונים, ולא מצאו מנוח.

את תיבת 'רצח' הדגשתי בכדי להטעים שהיא מציינת עמדה שיפוטית - לא תיאור עובדות אובייקטיבי כראוי לדברי פתיחה. אילו התנסחה נחמה "פעולת הריגה שמעוררת סימני שאלה", או "הכאה שהביאה למיתת המצרי בלא פסק דין", ניחא. אבל 'רצח' מאן דכר שמיה? ונקודה נוספת: הפרשנים הרבים ש"לא מצאו מנוח" לדבריה בעניין זה - לא מוכרים לי. יגעתי ולא מצאתים.

אשאל בזהירות, האם מגמה או עמדה כלשהי 'קלקלה את שורתה' של נחמה? לענ"ד אין זה מן הנמנע - שאם לא כן, היאך נפרנס את מילותיה בתיאור אירועי דינה בת יעקב[7], וזו לשונה: "בפרק לד מסופר על מעשה רצח (הדגשה שלי. י"א) של עיר שלמה, אנשים נשים וטף, האם יש הצדקה למעשה זה?". אבל התורה מספרת (בראשית לד, כט): וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת. הדברים מפורשים, מדובר בשבי הנשים והילדים, לא בהריגה, ובוודאי לא ברצח. רק את הזכרים הגדולים הרגו ובהם חמור ואביו, ראה פסוקים כה-כו. טעות פרשנית כה בולטת אינה מתגבשת אלא בהיסח הדעת – אך לא בהיסח הלב[8] (ועי' בהערה[9]).

יחסי יהודים-גויים לאור מדרש זה

פירושה של נחמה למדרש פטירת משה, כמתאר חטא ועונשו, נותן מקום לתפוס את המדרש כמבקש להביע אזהרה כלפינו היהודים לבל יהין מי מאתנו, גם כשהוא נתון בכאבו ובכעסו, לפגוע בגויים מבקשי רעתנו בקלות ראש ובלא בדיקה ומשפט. המסר נוגע בין היתר למדינת ישראל הנתונה במאבק לאומי עז עם הערבים – כך הובנה לעיתים נחמה עכ"פ ע"י אחרים. אני הכותב שמעתי מספר הרצאות אקטואליות בנושא היחס לגויים, ובהן בחרו המרצים המלומדים לסיים בעקבות נחמה בציטוט משפט המחץ: "כלום אמרתי לך להרוג את המצרי?" מדרש זה נתקבע בכמה מקומות כשבט מוסר וכאזהרה לישראל, כאילו החטא בהא הידיעה שביצע האיש הגדול, רבן של כל ישראל, שבגינו איבד את חייו ומעמדו, היה שנהג זלזול בחייו של המצרי המכה - ולנו כתלמידיו ההולכים בדרכו אסור לנו ליפול ולהיכשל במעשה מעין זה.

אבל על פי מה שביארנו אין כאן לא עוון ולא אשמה, אלא רק ציור של נפשו הסוערת של משה המבקש להשלים עם גורלו. קריאה זהירה של המדרש מגלָה שהמוּסר אותו מכוון המדרש להנחיל פונה דווקא אל אומות העולם, כאומר: "אל לכם לחשדנו בנטילת חיי גוי בקלות דעת, שהרי אפילו משה מנהיגנו הגדול נדרש מאת ה' קודם פטירתו לעסוק בשאלת הריגת מצרי המכֶּה יהודי!"

הבנה ברוח זו פגשנו במקור שהוא כנראה עוד קדום למדרש פטירת מרע"ה, פיוט מאת רבי פנחס הכהן. וז"ל:

לֹא אָמוּת / לָמָה אָמוּת // אֵ-ל הוֹדִיעֵנִי / עַל מַה תְּרִיבֵנִי.

אִם אָץ דַּם מִצְרִי / לִסְבֹּב וְלַהֲצֵרִי / גּוֹחִי וְיוֹצְרִי / בַּעֲבוּרוֹ אַל תַּעֲצִירִי.

כְּשַׁרְתִּי אֶת נְאָצָיו / יָדַעְתִּי כִּי אֵין צַדִּיק עוֹמֵד מֵחֲלָצָיו.

וֶהֱשִׁיבוֹ אָיוֹם / בְּעֶצֶם הַיּוֹם -

בִּין כִּי מִצְרִי לְמַפָּח / לְהַבְהַב יְסֻפַּח / וְאֵיךְ בְּחֵטְא יְטֻפַּח / וּבְרוּחַ יְנֻפַּח.

זֹאת לֹא זֹאת / לָמָּה זֹאת אֵין זֹאת // מֹשֶׁה עֲלֵה וּמוּת / כִּי גְזֵרָה הִיא שֶׁתָּמוּת[10].

בפיוט זה, משה בעצמו ומעצמו מוטרד מוסרית מהריגת המצרי, והקב"ה הוא זה שבמענהו מצדיק את המעשה.

מצירוף המקורות הללו מצטיירת סערת נפשו של משה, הבודק בחורים ובסדקים שמא יש פגם במעשיו במהלך שבילי החיים. בחששות עמומים עסקינן, המוארים ומובלטים באוֹר נשמתו של משה במאמציו להתפייס עם קצו הקרב. נמצא שהתלבטויותיו של מרע"ה מול הקב"ה מקרינות את מעלתו כזהיר בחיי אדם, יהודי או גוי, ידיד או אויב – זה עיקרו של הלקח העולה מכאן. הגע עצמך, לוּ ביקש מדרש פטירת משה להביע תוכחה למשה ולישראל, האם היה מדגיש שכּל הדין והדברים נסובו לא בשאלה האם חייב משה להיענש בשלילת דבר היקר ללבו (והשייך לו לפי דרכו של עולם), כי אם בשאלה האם זכאי משה לתוספת חיים פלאיים חרף גזירת המוות הכללית הגורפת?

 

דברי סיום

במדרש תנחומא (ואתחנן ו) ישנו תיאור דומה להפליא למדרש פטירת מרע"ה אפילו בפרטיו, אך הריגת המצרי אינה נזכרת שם כלל, לא בפי ה' ולא בפי משה[11]. והיות שמדרש תנחומא קודם כרונולוגית למדרש פטירת משה, מה מוזר הדבר שדווקא בתקופה שהאוויר רווי עלילות דם ייכתב מדרש המוכיח את היהודים ומתרה בהם באמצעות תזכורת מהריגת משה את המצרי. והאמת נראית כדברינו, שעניין המצרי צוֹרף למדרש בעומק ימי הביניים לאוזניהם של נוצרים וגויים אחרים, לבל יראו בכל אחד מאתנו מי שעלול להרוג גוי בשל פגיעה כלשהי ביהודי. יכירו וידעו האומות, שבמסורת היהודית מושרש ערכם של חיי אדם, ואפילו הוא אויב, וראיה לכך היא אי המצפון השקט של משה עליו השלום בגין הריגתו את המצרי.

מאמרנו לא עסק בשאלה האם מותר או מצוה להרוג אויב כדוגמת מצרי המכה יהודי, ואם מותר באלו נסיבות הדבר מותר. ממקורותינו ברור לגמרי שאין היתר גורף. גם לא דנּו כאן בשאלה האם הריגת המצרי בידי משה הייתה בשגגה, והאם יש בהריגתו חטא[12]. מאמר זה כולו התמקד בטעות הפרשנית הנוגעת במגמת מדרש פטירת מרע"ה, והעלינו שהתפיסה הגורסת שהמדרש מוכיח את משה ואת עמו בגין זלזולם בחיי הגוי, היא תפיסה מסולפת. אדרבה, במדרש זה מצטייר מרע"ה כאיש שתקיפותו המשתקפת בפולמוס עז מרקיע שחקים ויורד תהומות, למול אלוקיו - מתקיימת בכפיפה אחת עם רכּוּת הרגש ועדינות המצפון, ומשתלבת בזהירותו הבסיסית של משה בחיי כל אדם, ואדם המשתייך למחנה האויב בכלל זה.

בתורה ובנביאים שכיחים דברי תוכחה המופנים לעם ישראל, לחלקים ממנו או לאיש מאישיו, והיא תהילתנו. אולם ה'תוכחה' למשה ולעמו בגין הריגת המצרי המיוחסת למדרש הנ"ל לא הייתה ולא נבראה.