המעין

גיור קטנים מבתים חילוניים: בירור המציאות ההיסטורית סביב להוראות - רבי משה פיינשטיין זצ"ל / הרב ארי יצחק שבט

הורדת קובץ PDF

הרב ארי יצחק שבט

גיור קטנים מבתים חילוניים: בירור המציאות ההיסטורית סביב להוראות רבי משה פיינשטיין זצ"ל

מבוא

גיור קטנים

התשובה משנת תשל"ד לקהילת אינדיאנפוליס ורקעה

התשובה משנת תשל"ו לקהילת בֶּרקלי ורקעה

סיכום

מבוא

שיטתם של מו"ר הגר"מ פיינשטיין זצ"ל וסיעתו בנושא גיור קטנים חילונים הגדֵלים בבית שאינו שומר תורה ומצוות, מהווה ציר חשוב בדיון בשאלה האקטואלית מה ניתן לעשות עם ילדי העולים לארץ מרוסיה ואוקראינה (ולעתיד גם מארה"ב, אירופה ודרום אמריקה) שאינם יהודים[1]. אם קיים לבעיה זו פתרון הלכתי חייבים לבחון אותו בכובד ראש, וארבע התשובות של רבנו הגרמ"פ שעוסקות בנושא עשויות להוות פתח לפתרון המתבקש. אולם חשוב להכיר את המציאות עליה מדובר בתשובות אלו כדי להבין את כוונתו, כי אפילו רבנים החיים באמריקה של היום, וכל שכן דיינים ופוסקים בארץ ישראל, אינם מכירים את מצב היהדות שהיה קיים בקהילות הקטנות בארה"ב (בהן גדלתי) לפני כחמישים שנה, שלשאלות רבניהן השיב רמ"פ[2].

כדי להבין את הרקע העובדתי של שני האירועים שאליהם מתייחסות התשובות המרכזיות האלו, קיימתי יותר מעשרים ראיונות ובירורים עם אנשים שהיו מעורבים באותם אירועים. חלק מהם כבר נפטרו בינתיים בשיבה טובה, ורוב האחרים שייבדלו לחיים ארוכים הם כבר מעל לגיל 80, כך שהצורך לברר ולפרסם את המציאות בנידון הוא בבחינת "מצוה עוברת". חשוב להדגיש שלמרות שעברו כחמישים שנה מאז שקרו האירועים שעליהם נסובות התשובות הנ"ל, לא מצאתי סתירות משמעותיות בין עדויות המרואיינים שהשיחו לפי תומם, כך שאפשר לומר שהעובדות המציאותיות נתבררו עד תומן.

 

גיור קטנים

גיור קטנים חל מתוקף זכייה של בית הדין המגייר לטובת הילד, וכדברי רב הונא (כתובות יא, א): "גר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד. מאי קמ"ל? דזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו". דין זה הובא להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך[3]. גדול אינו יכול להתגייר בלי קבלת תורה ומצוות, אך בדומה לעבד כנעני שמגיירים אותו בלי שיקבל עליו עול מצוות מרצונו[4] - כך גם מגיירים קטן[5], שהרי אין לו דעת. קיימת מחלוקת פוסקים ידועה בשאלה אם להיות יהודי שאיננו מקפיד על שמירת המצוות נחשב זכות לקטן או חובה[6]. לפני חמישים שנה לא רק שהתיר רמ"פ לשתי קהילות בארה"ב לגייר קטנים - אלא אף המליץ, ולפעמים גם יזם, גיורי קטנים מבתים חילוניים, מתוך שיקולים הלכתיים וציבוריים. כאן ננסה לברר את הרקע העובדתי של הפסיקות האלו.

 

התשובה משנת תשל"ד לקהילת אינדיאנפוליס ורקעה

שו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סי' כו סע' ג, תשובה מי"א באב תשל"ד.

ובדבר שבבית הספר היומי[7] שנתייסד ע"י בני תורה ויראי השי"ת, והמנהל והמורים כולם יראים ושלמים, ונודעו שהרבה תלמידים הם מנכריות שנתגיירו אצל הרעפארמער ואצל הקאנסערוואטיוון, שאינו כלום... ואם בשביל זה יתבטל כל בית הספר, וילכו בשביל זה גם ילדי ישראל הכשרים לבתי ספר של המדינה שילמדו שם ענייני כפירה, הלא יותר טוב שלא יעזבו משרתם, שלא יתבטל בית הספר...

אבל הא אפשר לתקן, דאת הקטנים יגיירו כי הם אינם צריכים קבלת מצוות, ויגיירום על דעת בית דין, והוא זכות להם כי מכיון שלומדים בבי"ס דתי אצל מורים יראי שמים הרי מצוי שיתגדלו להיות שומרי תורה, שלכן אף שהוא ספק הוא זכות ודאי. וגם אף אם לא יתגדלו להיות שומרי תורה מסתבר שהוא זכות, דרשעי ישראל שיש להם קדושת ישראל, ומצוותן שעושין הוא מצוה והעבירות הוא להם כשגגה, הוא ג"כ זכות מלהיות נכרים. וזה אני חושב שיסכימו הבעלי בתים[8].

וגם הגדולים מבני י"ג נמי, אם יאמרו להם שצריכין להתגייר, וכן הגדולות מבנות י"ב, ודאי יתרצו. ובזה צריך להשתדל, וכמובן להסביר הדבר באופן טוב ובנחת, שודאי ישמעו לזה[9].

רמ"פ קובע שהיות וזכות היא להיות יהודי, שבכך תהיה לו "קדושת ישראל"[10], וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא[11], בית הדין יכול לגייר ילד שאינו בן דעת מדין "זכין לאדם שלא בפניו" אף שספק אם ישמור מצוות, וכל שכן כשאביו מביאו ויוזם את הגיור[12] שזהו בדרך כלל המצב אצל העולים שרוצים לגיירם. ועל אף שיש מקום לומר שזאת לא זכות עבורו להיות יהודי, כי בתור גוי אינו נענש על חילול שבת ואכילת נבלות וטריפות וכד' ובתור יהודי זו עבירה[13], משיב הרמ"פ ש"העבירות הוא להם כשגגה" ולא כמזיד, ובכל מקרה עדיף להיות יהודי חילוני עם קדושת ישראל מאשר להישאר גוי[14].

אחד מהשיקולים להקל שהזכיר רמ"פ בהיתר לגייר אותם קטנים הוא שהילדים לומדים בבי"ס אורתודוקסי "שנתייסד ע"י בני תורה ויראי השי"ת והמנהל והמורים כולם יראים ושלמים", וממילא "הרי מצוי שיתגדלו להיות שומרי תורה". חשוב להכיר את המציאות שהייתה קיימת באותו בי"ס ובאותה קהילה באותה תקופה[15]. מדובר בבית ספר יהודי שהוקם רק שלוש שנים לפני קבלת תשובת הרמ"פ, ביוזמת רב הקהילה והאחים הארט ומארק הסטֶן, שני ניצולי שואה צעירים ונמרצים שבהגיעם לארה"ב בנו את עצמם מחדש מבחינה כלכלית[16] ודתית, ולימים אף נקרא ביה"ס היהודי על שמם: Hasten Hebrew Academy of Indianapolis. המצב הדתי של הקהילה והרקע להקמת ביה"ס מתועדים בספרו האוטוביוגרפי של הארט הסטן. לדבריו באותה תקופה יהודים דתיים היו בדרך כלל זקנים שנפטרו זה אחר זה, עובדה שהביאה במשך הזמן אף לסגירת החנות היחידה לבשר כשר שהייתה בעיר. לשתי המשפחות הסטן היו ילדים בגיל בית הספר, אך הקהילה היהודית הייתה מתבוללת ביותר. בשבתות הגיעו לתפילות רק קומץ זקנים, והתפילות לא התקיימו בבית הכנסת אלא בבית מדרש קטן שהיה בבניין.

הרב החדש הנמרץ של ביכ"נ "בני תורה" האורתודוקסי, הרב רונלד גריי, מוסמך מישיבה אוניברסיטה בן 26, הגיע בקיץ שלפני שנה"ל תשל"א לאינדיאנפוליס. מיד עם הגעתו רצה להקים בית ספר יהודי בעיר, אך על אף חשיבות המשימה היא נראתה לו כחלום שצריך לקרוא נס כדי שיתגשם. הוא יצר קשר עם ארגון "תורה ומסורה", והם אישרו לו שאכן אינדיאנפוליס היא העיר היחידה בארה"ב שיש שם למעלה מ-7,500 יהודים ושאין בה דרישה להקמת בי"ס יהודי, ואף קיימת בה התנגדות להקמתו[17].

נוסף למציאת תקציב להקמת בי"ס יהודי, הבעיה המרכזית הייתה למצוא מספיק הורים יהודים שחשובה להם העברת המסורת היהודית לילדיהם. לכן הוחלט שביה"ס היהודי שיוקם יהיה פתוח לכל מגוון האוכלוסייה היהודית שבעיר, ובכוונה נכללו בוועדת ההנהלה גם נציגים של היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים המקומיים, ואף פעילים מרכזיים מהזרם הריקונסטרוקטיבי הקיצוני. מטעם זה אף הזמינו את כל ה"רבנים" מכל הזרמים להשתתף בישיבות הנהלת ביה"ס. הוחלט גם שלא לקיים את הלימודים במבנה של ביכ"נ האורתודוקסי, כדי למשוך ילדים גם מהזרמים האחרים.

למרות כל המאמצים האלו וקבלת ילדים מהזרמים השונים, היו בביה"ס בשנים הראשונות בממוצע חמישה [!] ילדים (בנים ובנות ביחד) בכל כיתה עד כיתה ג' (בגלל המספר הזעום נאלצו לעיתים לצרף חלק מהכיתות יחד), עם תכנון להוסיף כיתה נוספת בכל שנה עד לפתיחת כיתה ח'. ביה"ס אמנם גדל לאיטו, אך בשנת תשל"ד, שנת השאלה שבנדון, למדו בו עדיין רק 56 ילדים מכיתות הגן ועד לכיתה ו', ממוצע של 8 ילדים בשנתון. יצוין שבשנות השמונים ביה"ס הכפיל את עצמו הודות להרשמה מאסיבית של ילדי מהגרים יהודים מרוסיה, אך עם כל החשיבות שבדבר בוודאי שהם לא הוסיפו לאחוזים של הדתיים בבית הספר.

צוות המורים ללימודי קודש היו שליחים ישראלים שהיו שומרי מצוות או לפחות הגיעו מרקע דתי, רובם מעדות המזרח. בכל כיתה היו רק ילד או שניים שומרי שבת[18], בערך 20% מהתלמידים. על אף השאיפות הגדולות היה ידוע מראש שרוב הסיכויים שהרוב הגדול של התלמידים לא יהיו בעתיד שומרי תורה ומצוות. לפי מנהל ביה"ס באותה תקופה[19] כרבע מהילדים בביה"ס היו גויים מבחינה הלכתית, בדרך כלל מפני שאמותיהם עברו גיור ריפורמי או קונסרבטיבי. תוספת משמעותית לאתגר החינוכי הייתה שלא היה בעיר תיכון יהודי, וכמעט כל הילדים היהודים המשיכו ללמוד ארבע שנים בביה"ס התיכון הממלכתי (North Central Public High School). אמנם עסקני החינוך היהודי השקיעו מאמצים רבים כדי שתהיה המשכיות לחינוך היהודי, והם פתחו 'מדרשה' לאחר הלימודים עבור תלמידי התיכון היהודים, שהוסיפה להם בשעות הערב שש שעות שבועיות של תורה ויהדות. היוזמה הייתה חשובה, אך מכל תלמידי התיכון המקיף יחד רק כתריסר תלמידים, פחות מחצי מבוגרי ביה"ס היהודי, השתתפו בלימודי ה'מדרשה'. עסקני החינוך ראו כהצלחה גדולה שרוב בוגרי ביה"ס היהודי התחתנו עם יהודים, ובערך עשרה אחוז מהם (רובם מהמשפחות הדתיות, אבל גם מהמשפחות האחרות ואף חלק מהמתגיירים) נהיו למבוגרים שומרי שבת, וכמה מהם גם זכו ללמוד בישיבות ואף להפוך לרבנים חשובים. בקיצור, על אף שרבים מתלמידי ביה"ס היהודי התחזקו במידה זו או אחרת ברמת הקשר שלהם לתורה, רוב גדול מילדי ביה"ס המדובר באינדיאנפוליס בכל התקופה המדוברת לא היו דתיים, והיה ברור שרוב הסיכויים שגם הגרים שבתוכם לא יהיו שומרי תומ"צ.

ר"מ פרידמן, שהיה רב של ביכ"נ קטן בעיר, ומי שבפועל שאל וקיבל את התשובה מרמ"פ[20], חידש לי שלא שאל כלל את רמ"פ על הנושא של גיורי קטן. השאלה הייתה האם בכלל ניתן לקיים בי"ס יהודי במתכונת הנוכחית שבו המנהל והמורים מלמדים תורה בין השאר גם לגוים ואף מתפרנסים מכך, בנוסף לבעיה שהילדים הגוים יגדלו בחברה היהודית ואף עלולים להתחתן עם יהודים.

יצוין גם שבאותו דור בארה"ב אנשים היו פחות ניידים מהמקובל היום. אדם, מהגר או בנם ונכדם של מהגרים, שגר במקום מסוים ומצא שם את פרנסתו, לא מיהר לעבור למקום אחר גם אם היו לו קשיים מסוגים שונים במקום שבו הוא גר. גם העניין שה"עסק המשפחתי" יעבור מדור לדור היה נטוע בלבבות, כך שלעיתים קרובות ילדי הקהילה גדלו ונשארו ואף התחתנו בתוך הקהילה. כך למשל כשביה"ס באינדיאנפוליס חגג את יובל ה-50 להקמתו התברר שרבים מהפעילים בקהילה ובביה"ס היו הילדים והנכדים של מייסדיו שגדלו שם[21]. עובדה זו מחזקת את האינטרס החשוב שהילדים הגוים, שהיו במידה מסוימת חלק מהקהילה, יתגיירו.

רמ"פ היה אופטימי בתשובתו כשכתב ש"מצוי" שהילדים המתגיירים יגדלו להיות שומרי מצוות. אכן היו תלמידים שבאו מבתים לא דתיים והתחזקו, אך בפועל הרוב הגדול של הילדים, והגרים ביניהם, לא גדלו להיות שומרי תורה. אין ספק שרמ"פ הכיר את המציאות הזו, ובכל זאת הסכים לגייר אותם ילדים, ואף יזם[22], משיקולים ציבוריים, לגייר את הילדים הלא-יהודים שגדלו בבתים חילוניים[23]. רמ"פ רצה לדאוג לכך שיהיו מספיק ילדים כדי לקיים את ביה"ס היהודי, וכך המנהל לא יעזוב את תפקידו, כל האבות וילדיהם שקשורים לקהילה היהודית ירגישו כחלק מהקהילה, וגם יימנעו נישואי תערובת והתבוללות בכך שיהיו לצעירים היהודים בני זוג בגילם עימם יוכלו להתחתן.

 

התשובה משנת תשל"ו לקהילת בֶּרקלי ורקעה

כעבור שנתיים אירע מקרה דומה בבֶּרקלי שבקליפורניה, עליו דיווח נכדו ועוזרו של הרמ"פ, הרב מרדכי טנדלר (מסורת משה ד, עמ' רפח-רפט, סעיפים רסא ו-רסד. יודגש שהתשובה אינה כתובה במילים של רמ"פ).

סיפר לי רבינו שהשיב כמה שאלות בענייני גירות לאיזה רב בקליפורניה[24], והיסוד העיקרי שלימד אותו רבינו הוא שהיהדות אינה מעוניינת בכלל לקרב גרים. ובאופן שהם ילדים שהם גדלים במשפחות לא דתיות, שיש ספק גדול האם הם יהיו שומרי תומ"צ, במקרה כזה בודאי שאין לנו הרצון בדרך כלל לגיירם, ואף שגם במקרה זה חלה הגירות שהיא ע"י הבי"ד בדיעבד כי עדיין זה זכות בשבילם...

אבל במציאות שיש הרבה אנשים מן הסוג [ה]זה באותה הקהילה, זאת אומרת שיש הרבה יהודים שנשאו נשים נכריות, וחושב הרב [המקומי] שע"י מה שיגייר את הילדים זה יקרב את אביהם לדת... להרבה אנשים יש עניין של הוראת שעה, ויש להקל, זאת אומרת שאז יש להנהיג לגייר את הילדים בתקוה שזה יגרום קירוב לאבות, דזה עניין של הצלת קהילה מהתבוללות, ויש להתנהג אז בדרך אחרת.

בהמשך שם מובאת הבהרה נוספת לדעתו של הרמ"פ[25]:

ואמר לי רבינו, כשכתב הערותיו על שבת (דברות משה, שבת סי' סד, הערה יא, עמ' תקכא), מצא ראיה לשיטתו שיש לגייר ילדים על דעת בי"ד גם בשביל משפחות לא דתיות, שעדיין זכות היא לתינוק להיות יהודי אף שיעבור על רוב המצוות, דקודם כל הרי מה שיעבור יהיה בתורת תינוק שנשבה[26], ולכשידע מיהדותו או שיפטור לגמרי מחטאות לשיטה אחת, או שיביא רק חטאת אחת על כל שגגה ושגגה. ושנית, כשיש לו קדושת ישראל זה גם כן מעלה, וגם ע"י גרותו מה שיקיים מהמצוות יקבל על זה שכר כישראל, דבשבת דף עב בעניין גר שנתגייר בין הגויים גורס הרמב"ם כך: "תינוק שנשבה או שנתגייר בין הגויים...". וקשה לפרש שמדובר במקרה שקודם נתגייר ואח"כ לא הניחו לצאת, דא"כ הרי [הוא] כתינוק שנשבה, וגם לא מסתבר לומר שדוקא מיירי במקרה שקודם חשבו שיכולים להוציאו ולפיכך גיירו אותו ואח"כ סירבו, דא"כ ג"כ סוף סוף נחשב כמקרה של תינוק שנשבה... אלא מסתבר שזה ראיה שיש לגיירו אפילו כשיודעים שיתגדל בין הגויים[27], ורק יש חשבון שצריך להיזהר בעבודה זרה[28].

אף בבֶּרקלי, כמו באינדיאנפוליס, מכל העדויות של האנשים שהיו במקום באותה תקופה עולה שאנשי הקהילה ואוכלוסיית ילדי בית הספר רובם לא היו שומרי שבת[29].

הרב ד"ר יוסף לייבוביץ, מוסמך צעיר מישיבה אוניברסיטה ורב הקהילה בברקלי, זכר שהשאלה העיקרית ששאל את רמ"פ הייתה לגבי עצם קיומו של בי"ס יהודי שבו אחוז ניכר של הילדים הינו גוי על פי ההלכה. גם הוא וגם הרב מרדכי טנדלר לא זכרו אם הרעיון לגייר את הקטנים עלה ע"י השואל או שהועלה ע"י הרמ"פ, בניגוד למקרה באינדיאנפוליס שבו בוודאות היה זה הרעיון של רמ"פ.

הרב יוסף לייבוביץ העיד שהיה מדובר בקהילה יחסית "נודדת" (transient), מפני שהיא הייתה מבוססת בחלקה הגדול על אקדמאים וסטודנטים שהיו קשורים לאוניברסיטת ברקלי או עבדו בסביבה. האיזור בתקופה המדוברת היה מבין המרכזים של תנועת ה"היפּיס", והאוירה הייתה של פתיחוּת לרעיונות חדשים ("תרבות-נגד""counterculture" ,), וזה כלל במידה מסוימת גם פתיחות ליהדות[30]. רק משפחה אחת בקהילת ברקלי הייתה משפחה דתית במקור, אך כתוצאה מפעילותו הנמרצת רבים התקרבו לקהילה שלו, ביניהם גם אבות שהיו נשואים לנשים לא יהודיות (לפעמים הן אף לא עברו גיור ריפורמי) ובכל זאת התעניינו באפשרות לגייר את ילדיהם הקטנים. הרב לייבוביץ עם שני רבנים נוספים מסן פרנסיסקו הסמוכה, הרב מלקולם ספּאריר ז"ל ויבלח"א הרב יעקב טראוב, הרכיבו את הבי"ד האיזורי של צפון קליפורניה, ונענו לפניות רבות של הורים לגיורי קטנים[31].

ביה"ס הקהילתי בברקלי Hillel Academy of the East Bay התחיל לפעול בערך בשנה"ל תשל"ג, בשנה השלישית של הרב לייבוביץ בקהילה, בניהולו של הרב יהודה פליישמן. בעת השאלה בשנת תשל"ו למדו כשישה ילדים בכל מחזור (בנים ובנות), ולפעמים חיברו 2-3 כיתות יחד, ולפעמים כלל לא הייתה כיתה ח', תלוי לפי מספר התלמידים. הכיוון החינוכי של ביה"ס היה דתי, ורוב המורים ללימודי קודש היו דתיים, אך בכיתות הנמוכות לפעמים המורות היו ישראליות מסורתיות. במשך השנים מספר משפחות הקהילה הוכפל, והמשפחות היו בשלבי התחזקות בדרגות שונות. אחוז הילדים שומרי השבת היה קטן, רק כ-20%. היו מקרים של ילדים שהתגיירו ונהיו שומרי שבת. ביה"ד גייר גם גרים קטנים שבסוף אפילו לא נשלחו לבי"ס היהודי. על אף שרוב הילדים לא יצאו שומרי שבת, אין ספק שהתחברותם לקהילה היהודית תרמה לכך שהם התקרבו במידה זו או אחרת ליהדות.

כמו באינדיאנפוליס גם בברקלי לא היה בי"ס תיכון יהודי בעיר, וכמעט כל המשפחות גם הדתיות שלחו את ילדיהם לתיכון הציבורי Berkeley Public High School[32]. אמנם הקימו מסגרת של לימודי יהדות שפעלה פעמיים בשבוע, אך היה קשה לצפות שרוב בוגרי היסודי ישתתפו בה. רבים מהמשפחות גם עזבו את הקהילה ועברו למקומות אחרים. בסופו של דבר, כצפוי, על אף שילדים רבים התקרבו ליהדות במידה זו או אחרת, יחסִית מעט מהילדים נהיו שומרי שבת, כפי שהיה צפוי מראש.

הרב לייבוביץ הדגיש, כפי שגם מוזכר בספרו של ר"מ טנדלר, שההיתר של גיור הקטנים של רמ"פ נפסק לקהילה המדוברת לפי מצבה אז, כשנלקח בחשבון גם הצורך לקרב את האבות לקהילה היהודית. כלומר שרמ"פ הקיל לגייר קטנים במצב הזה כי היה צורך ציבורי גדול למנוע התבוללות, ואי אפשר ללמוד מכאן היתר גורף לכל קהילה.

מציאות כזו או דומה לה הייתה קיימת כמעט בכל הקהילות הקטנות בארה"ב, ואין ספק שרמ"פ היה מודע לה. לא יתכן שבחידוש כה גדול ומרחיק לכת בנוגע ל"יוחסין" לדורות, היה ר' משה מפרסם את שיטתו ללא הכרת העובדות לאשורן. ר' משה זצ"ל ידוע בהקפדתו לברר את המציאות היטב לפני שהשיב[33]. טענה שרמ"פ פסק בלי להכיר את המציאות כפי שתוארה לעיל תהיה חלילה פגיעה בכבודו ואולי אף בכל סידרת "אגרות משה".

חידושו שזכות להיות יהודי אפילו בלי לקיים תומ"צ מוכח גם מדבריו בדברות משה (שם עמ' תקכא):

ונוגע זה במדינתנו שהרבה מאלו שאין ראויין להוליד בנים לוקחין תינוק לגדלו כבן כדי לפקח צערם, ובסתם הוא תינוק של נכרים ומטבילין אותו ע"ד בי"ד, אם יכולים בי"ד לגייר תינוק כזה כשאלו שלקחוהו לגדלו כבן אינם שומרי תורה, שא"כ הרי לא יחנכוהו למצוות, אם נחשב זה עכ"פ זכיה והוי גרות, או לא נחשב זה כזכות ולא הוי גר, דמרמב"ם זה משמע שהוא גר. וצ"ע לדינא למעשה[34], אף שמסתבר יותר שהוא זכות...[35]

על אף שרמ"פ מסייג את דבריו ש"צריך עיון לדינא למעשה", הוא מעיד שזהו מקרה מצוי[36] והוא אינו יוצא כנגד הנוהגים כן. על אף שרמ"פ מנסח את דבריו בצורה זהירה ברור שלא מדובר בסברא בעלמא[37], והוא עקבי בשיטתו במשך 36 שנה.

 

סיכום

כלל חשוב בהלכה הוא ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"[38], ולכן ביררנו את העובדות ואת המציאות סביב השאלות שבנדון, שהן בסיס לדיון הלכתי בנושא. על אף המאמצים המרשימים של רבני הקהילות הקטנות הללו (שראוי להקדיש להם חיבור שלם), המצב הדתי בקהילות האלו היה חמור ביותר. אין ספק שהגרמ"פ ידע היטב שרוב הגרים הקטנים שיתגיירו שם לא יהיו שומרי שבת, ובכל זאת, מתוך שיטתו העקרונית שתמיד עדיף להיות יהודי מאשר גוי, וגם מתוך שיקולים ציבוריים, הוא התיר ואף יזם גיורים של ילדים רבים מבתים חילוניים.

ואם נחזור לאקטואליה לגבי העולים הרבים לישראל שהוריהם חילונים ואימהותיהם נוכריות, בוודאי שראוי לדרוש שהגרים הקטנים ילמדו בחינוך דתי, אך לכאורה מפסקי רמ"פ משמע שבדיעבד אפשר להקל ולגיירם גם אם לא יזכו לחינוך כזה. חיים במדינה יהודית גם שלא באווירה דתית אנן סהדי שהם קרובים לחיים יהודיים הרבה יותר מאשר המקרים הנ"ל בקהילות קטנות בארה"ב, והסיכוי שהגר יקיים מצוות בבגרותו גדול הרבה יותר (לדוגמא: רוב האוכל בארץ כשר, לא עובדים בשבתות וחגים, מקובל לתלות מזוזה בפתחים, לאכול מצות בפסח, לקיים ברית מילה, להדליק נרות חנוכה ושבת ומצוות כלליות כמו מצות ישוב ארץ ישראל ושירות בצה"ל וכדומה), ואף קיימת תופעה של חזרה בתשובה במספרים ובאחוזים הרבה יותר גדולים מאשר בקהילה כמו אינדיאנפוליס סביב שנות תש"ל.

אין ספק שבמדינת ישראל תקף הרבה יותר השיקול המרכזי שעליו מתבסס הגמרא ועליו מבוסס פסקו של רמ"פ, ש"ניחא ליה" לקטן לגדול כיהודי במדינת ישראל וזכות היא לו[39], וכל שכן שאין חשש שיגדל בדת אחרת או שיעבוד עבודה זרה. רמ"פ גם העניק משקל מכריע לשיקול הציבורי בנדון, והיה מוכן להקל ולגייר ילדים רבים מבתים חילונים כדי להציל קהילה מהתבוללות[40]. על אף שהקפיד ביותר על קבלת תומ"צ בגיור גדולים, סוגיית גיור קטנים היא סוגיה אחרת לגמרי, שם הגרמ"פ הקל. יתכן אם כן שקל וחומר שעלינו לשקול את השיקול הציבורי ולהשתדל לצמצם את נישואי התערובת במדינה היהודית, וכדבריו של רמ"פ: "להרבה אנשים יש עניין של הוראת שעה ויש להקל".