המעין

מקומות קדושים בזמן איסור הבמות / הרב משה גרינהוט

הורדת קובץ PDF

הרב משה גרינהוט

מקומות קדושים בזמן איסור הבמות

זמן איסור והיתר הבמות

היתרים בזמן איסור במות

המקום אשר יבחר ה' - בכל מקום אשר תראה

מה נהגו בפועל במזבחות אלו

מקדש המצבה

נחש הנחושת

במות ומקדשים - גניזה וחילול

זמן איסור והיתר הבמות

במשנה זבחים יד, ו (קיב, ב) נאמר:

עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן - נאסרו הבמות ועבודה בכהנים, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים וקדשים קלים בכל מחנה ישראל.

באו לגלגל הותרו הבמות, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים וקדשים קלים בכל מקום.

באו לשילה נאסרו הבמות, ולא היה שם תקרה אלא בית אבנים בלבד מלמטן והיריעות מלמעלן, והיא הייתה מנוחה; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה.

באו לנוב וגבעון הותרו הבמות, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים קדשים קלים בכל ערי ישראל.

באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להן היתר, והיא הייתה נחלה; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה.

עולה מהמשנה שהיתר הבמות נהג במשך תקופת זמן קצרה, בזמן שהמשכן היה בגלגל, בנוב ובגבעון. המשכן היה בגלגל בזמן מלחמת כיבוש כנען ואחריה נדד לשילה עוד בחיי יהושע, ככתוב ביהושע יח, א-ג:

וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם.. וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אָנָה אַתֶּם מִתְרַפִּים...

בזבחים קיח, ב מנו למשכן בגלגל 14 שנה ולנוב וגבעון 57 שנה, נמצאו 71 שנה של היתר במות, לעומת 369 שנים שמנו למשכן שילה ו-410 שמנו למקדש ראשון, סך הכל 779 שנות איסור במות.

כך על פי הדעה הרווחת בחז''ל, שבזמן משכן שילה היו הבמות אסורות. בזבחים קיט, א בברייתא מובאת דעת ר' שמעון בר יוחאי ש'מנוחה' ו'נחלה' מתייחסות לירושלים, ובדף קיט, ב פירשה הגמרא שלדעתו הותרו הבמות בזמן משכן שילה.

אולם מצינו במקרא כמה מקומות שהקריבו ובנו מזבחות בשעה שלכאורה היא שעת איסור במות:

בשופטים ב, ה זבחו בבוכים לה' אחרי התגלות מלאך ה'.

בשופטים ו, כד אחרי התגלות המלאך בנה גדעון מזבח קבוע: וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי.

בשופטים יג, יט מנוח בנה מזבח כשנגלה אליו המלאך.

בשופטים כא, ב-ד וַיָּבֹא הָעָם בֵּית אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים... וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיַּשְׁכִּימוּ הָעָם וַיִּבְנוּ שָׁם מִזְבֵּחַ וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים.

במלכים א יח הקריב אליהו בהר הכרמל על מזבח ה' ההרוס.

מלבד הקרבת קורבנות, מצינו גם התייחסות למקומות רבים כמקומות קדושים שהם לפני ה':

בשכם יש מקדש לה', וביהושע כד, כו נאמר עליו וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה'.

על המצפה בשופטים כ, א 'אל ה' למצפה'.

בשופטים כ, כו באו לפני ה' בית אל[1], והנביא מציין 'ושם ארון ברית האלקים בימים ההם'[2].

 

היתרים בזמן איסור במות

א. הקרבה על פי נביא

חז''ל התייחסו לחלק ממקרים אלו. וחלק מתשובותיהם עשויות להתאים גם במקרים אחרים. על הקרבת אליהו בהר הכרמל אמרו בפשטות שתי דרכים: ביבמות צ, ב (וכן בספרי שופטים קעה) נאמר:

אליו תשמעון - אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצוות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה, שמע לו!

על פניו, הסוגיא ביבמות פירשה את ההיתר כ'יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה', והסתפקה אם כוחם קיים גם בקום ועשה או רק בשב ואל תעשה, לכן פירשה 'שאני התם, דכתיב: אליו תשמעון. וליגמר מיניה! מיגדר מילתא שאני'. נמצא לדבריה שמדובר בעקירת דבר מן התורה, המותרת לפי שיקול דעת הנביא 'למיגדר מילתא'. היתר זה אינו מהלכות המזבח והבמות, אלא הוא היתר-חיוב כללי לחכמים לגדור דרכי ישראל אפילו במקום שיש בדבר איסור.

אולם הספרי ראה ע על הפסוק 'השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה' דורש:

בכל מקום אשר תראה - אבל מעלה אתה בכל מקום שיאמר לך נביא, כדרך שהעלה אליהו בהר הכרמל.

נמצא לפי הספרי שההיתר הוא מפני שאין זה מקום 'אשר תראה' - אתה, אלא מקום שה' רואה וזה מתגלה לך ע''י הנביא. לדעתו אין ההיתר שייך בכלל לכח החכמים לגדור דרכי ישראל במקום שיש בדבר סרך איסור, אלא שמקום שנבחר ע''י נביא מותר להקריב בו[3].

על פניו שנוי הדבר במחלוקת. וכן נראה מראשונים ואחרונים[4] שהביאו את דעת הבבלי כפשוטה, ופירשו שאליהו בהר הכרמל עבר על איסור שחוטי חוץ כהוראת שעה למגדר מילתא. לעיל (הע' 3) הובאו דברי כמה אחרונים שניסו לפשר בין הספרי לבבלי, ודרך הפשרה של כולם היא לקבוע את יסוד ההיתר בדין 'למגדר מילתא' כדברי הבבלי, כשדברי הספרי נצרכים לפתור בעיות צדדיות.

יתכן להציע דרך הפוכה, שיסודה באימוץ דברי הספרי שההיתר על פי נביא הינו משום בחירת המקום על פי הנביא[5], ושהבבלי כלל אינו חולק על כך. בהר הכרמל הקריב אליהו פר לה' ונביאי הבעל פר לע''ז. שחיטת קרבן לע''ז אסורה וחייבים עליה מיתה (כתובות לד, א; ב''ק עא, ב). ההקרבה לבעל היתה ביוזמת אליהו, ונמצא שאליהו המציע לנביאי הבעל להקריב פר לע''ז עבר על איסור 'לפני עוור' בקיום תחרות זו[6]! מלבד הפר של נביאי הבעל אליהו הקריב בעצמו פר לה', ובכך 'התנגש' עם איסור הבמות! על פי דברינו אפשר לפרש ש'אליו תשמעון' מלמד שמותר לעבור איסור על פי נביא, והדרשה בבבלי יבמות ובספרי שופטים 'כגון אליהו בהר הכרמל' מדברת על כך שאליהו גרם להקרבת קרבן לבעל, ובכך לאיסור ע''ז, וההיתר לכך הוא 'אפילו אומר לך עבור על מצוה אחת בתורה'. אולם הדרשה בספרי ראה מדברת על הפר השני אותו הקריב אליהו לה', פר זה הותר משום בחירת מקום ע''י הנביא שאינה בכלל 'בכל מקום אשר תראה'. בכך מתיישבים דברי הספרי ראה עם דברי הבבלי, ונמצאו דרשות הספרי ראה ושופטים מתאימות זו לזו ואין בהם חולק[7].

לכאורה יש להקשות על כך, שהרי בסנהדרין פט, ב הקשתה הגמרא (לגבי הבירור מניין שנביא הוא נביא אמת) 'אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ?', הרי שהאיסור הוא 'קדשים בחוץ' בזמן איסור הבמות, ולכאורה אין זה מתאים לדרשת הספרי ראה שלפיה אין איסור קדשים בחוץ כלל. אולם היות שהגמרא בסנהדרין עוסקת באמינות הנביא לגבי העובדה שאכן נמסרה לו נבואה ולא שהוא המציא אותה מליבו, הרי שיש חשש איסור קדשים בחוץ בעבודה זו, שכן אם נניח שהנביא משקר ולא נאמר לו דבר הרי שלא התירה התורה הקרבה זו, שהרי הנביא בחר במקום בעצמו ולא בשם ה'. לפיכך הוצרכה הגמרא ללמד מהי חזקת הנבואה המתירה לעשות מעשה, גם כשעל הצד שהנבואה אינה אמיתית יש בכך איסור[8].

ב. הוראת שעה

בנוסף דנה הגמרא בזבחים קיט, ב בקורבנו של מנוח לדעת המשנה שבשילה נאסרו הבמות, וביארה 'הוראת שעה הייתה'. ובמדרש פסיקתא זוטרתא[9] (שופטים, על הפסוק 'אליו תשמעון') 'אליו תשמעון - אפילו אמר לך לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה. וכן מעשה גדעון בן יואש'. וכן בירושלמי מגילה א, יב 'שבע עבירות הותרו בפרו של גדעון... ואיסור במה'[10]. כעין זה בע''ז כד, ב היתר בהוראת שעה להקריב נקבה לעולה.

פתרון זה פותר חלק מהמקרים המובאים לעיל, אך עדיין קשה המזבח שהקים גדעון בעפרת אבי העזרי, המזבח במצפה, והיות המצפה שכם ובית אל נחשבים לפני ה'.

ג. התגלות מלאך

רד''צ הופמן בפירושו על ויקרא ז, לז-לח הציע שבמקום שה' מתגלה מותר להקריב קרבן גם בזמן איסור הבמות. הסבר זה מאפשר להבין את המזבח שהקים גדעון[11] ואת הזביחה בבוכים, אולם אינו מפרש את שאר המקומות.

ד. יציאת הארון מבטלת את קביעות המשכן ומתירה את הבמות

בירושלמי מגילה א, יב מבואר שאף שבשילה נאסרו הבמות, אם הוציאו את הארון ממקומו היו הבמות מותרות:

ר' יסא בשם ר' יוחנן, זה סימן, כל זמן שהארון מבפנים הבמות אסורות, יצא - הבמות מותרות, ר' זעירא בעא קומי ר' יסא, אפילו לשעה כגון ההיא דעלי?

נמצא שלירושלמי כשאין הארון במקומו הותרו הבמות, והירושלמי מסתפק במידת הזמן המתירה את הבמות כשיצא הארון לשעה. וכן הבין רמ"ש הכהן במשך חכמה (שמות לח, כא ודברים יב, ח[12]) את דברי התוספתא[13] זבחים יג, יט 'אי זו היא במה גדולה בשעת היתר[14] במה? אוהל מועד נטוי כדרכו אין הארון נתון שם'.

לדעה זו הפסוק בשופטים כ, כז וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם, בא לפרש - וכן פירש אותו המשך חכמה בדברים - מדוע הותר להקריב שם קורבנות[15]. אולם פשט הכתוב הוא שהפסוק בא לפרש - בהקשר של תשובת ה' שהייתה תשובה נכונה להדריכם לניצחון במלחמה - את השראת השכינה שהייתה שם כמתבטאת בהקרבת קורבנות ותפילה, ארון, ופנחס בן אלעזר הכהן. גם בדרך זו לא די כדי לפרש את הימצאות מקדש ה' בשכם, ואת הגדרת בית אל כ'לפני ה''[16].

קושי רחב יותר יש בכלל בדברי הנביאים הושע ועמוס, שמשמע מהם שיש מקומות רבים קדושים, וקדושתם קבועה ולגיטימית:

• הושע ד: אִם זֹנֶה אַתָּה יִשְׂרָאֵל אַל יֶאְשַׁם יְהוּדָה וְאַל תָּבֹאוּ הַגִּלְגָּל וְאַל תַּעֲלוּ בֵּית אָוֶן[17] וְאַל  תִּשָּׁבְעוּ חַי ה'[18].
• הושע ט: כָּל רָעָתָם בַּגִּלְגָּל כִּי שָׁם שְׂנֵאתִים עַל רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם מִבֵּיתִי אֲגָרְשֵׁם לֹא אוֹסֵף אַהֲבָתָם כָּל שָׂרֵיהֶם סֹרְרִים.
• הושע י: וְנִשְׁמְדוּ בָּמוֹת אָוֶן חַטַּאת יִשְׂרָאֵל קוֹץ וְדַרְדַּר יַעֲלֶה עַל מִזְבְּחוֹתָם וְאָמְרוּ לֶהָרִים כַּסּוּנוּ וְלַגְּבָעוֹת נִפְלוּ עָלֵינוּ.
• הושע יב: אִם גִּלְעָד אָוֶן אַךְ שָׁוְא הָיוּ בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי.
• עמוס ג: כִּי בְּיוֹם פָּקְדִי פִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל עָלָיו וּפָקַדְתִּי עַל מִזְבְּחוֹת בֵּית אֵל וְנִגְדְּעוּ קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְנָפְלוּ לָאָרֶץ.
• עמוס ד: בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם[19].
• עמוס ה: כִּי כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ: וְאַל תִּדְרְשׁוּ בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל לֹא תָבֹאוּ וּבְאֵר שֶׁבַע לֹא תַעֲבֹרוּ כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה וּבֵית אֵל יִהְיֶה לְאָוֶן: דִּרְשׁוּ אֶת ה' וִחְיוּ[20].
• עמוס ז: וְנָשַׁמּוּ בָּמוֹת יִשְׂחָק וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ.
• עמוס ח: הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרוֹן וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר שָׁבַע וְנָפְלוּ וְלֹא יָקוּמוּ עוֹד.

פסוקים אלו ככלל מדברים על מקדשי ממלכת ישראל באותה שפה שבה ירמיהו מדבר על המקדש בירושלים, ככזה שבחטאי ישראל יחרב ויאבד. לא משמע בפסוקים אלו שמקדשים אלו דינם להיאבד מצד עצמם מפני שאינם מקומות קדושים כלל והורתם ולידתם בחטא. קושי זה מצטרף לקושי שהוזכר לעיל, שבנביאים נראה שהקרבה מותרת חוץ למקדש גם בזמן שחז''ל אמרו שהוא זמן איסור במות.

 

המקום אשר יבחר ה' - בכל מקום אשר תראה

לעיל הובאה דרשת הספרי 'בכל מקום אשר תראה' המתירה הקרבה ע''פ נביא, משמע מכך שהאיסור להקריב מחוץ למשכן הינו איסור לבחור באופן עצמאי את המקום שלא כרצון ה'. נתבאר לעיל גם שיתכן שהבבלי מסכים להיתר 'על פי נביא'. נראה שיש לומר על פי עיקרון זה, שכל מקום שה' בחר בו כבר גם אם עבודת ה' יצאה ממנו נשאר בקדושתו הראשונה, שכן איננו מקום 'אשר תראה' -אתה, אלא מקום שה' בחר בו כבר בזמן קדום. כך אחרי מתן תורה נאמר 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך', וניתן להבין מפסוק זה שה' בא לכל מקום שבו הוזכר שמו[21], ואם כן המזבחות הקדומים הם מזבחות שה' בחר בהם ושמו נקרא עליהם. לפי זה ניתן לומר שגם כשנאסרו הבמות לא נאסרו המקומות הקדושים הידועים, וגם אם לא הוקבעו להקריב בהם בכל עת מפני שאינם עיקר בית ה' - מכל מקום הם היו מקום קדוש שראוי לעבוד בו את ה'[22] ולפעמים גם להקריב בו קורבנות ונשארה בהם קדושה מסוימת.

לעניין זה ייתכן להבחין בדרגות - מקום שה' התגלה בו וגם הקריבו בו בעבר לה' ודאי נכלל במקום שה' הזכיר את שמו, גם מקום שהקריבו בו בעבר לה' בלא התגלות מיוחדת יכול להיחשב מקום שהוזכר בו שם ה'. ויתכן שגם כל מקום של התגלות עכשווית הוא מקום קדוש שאפשר להקריב בו, שכן איננו מקום שהאדם בוחר כמקום קדוש אלא הוא מקום שה' בחר בו בכך שהתגלה שם. אם 'כל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך' - הרי שכשבא ה' למקום ובירך בו את ישראל נעשה מקום זה מקום קדוש.

נפרט מעתה את המקומות שנאמר במקרא שהקריבו בהם או שהם היו מקומות קדושים:

בוכים - ההקרבה בשופטים א מתבססת על הנאמר קודם 'ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים'[23].

שכם – קדושת מקדש ה' שבשכם ביהושע כד נובעת מהמזבחות שבנו האבות בשכם, אברהם בבראשית יז ויעקב בבראשית לה[24].

גלגל - הוזכר בנביאים כמקום קדוש כי זהו המקום ששכן בו המשכן בזמן מלחמת כיבוש הארץ.

עפרה - המזבח שנבנה ע''י גדעון נובע מהתגלות המלאך לגדעון.

בית אל - המזבח והקרבנות בימי פילגש בגבעה נסמכים על כך ששם בנה אברהם מזבח (בראשית יב, ח), שזהו מקום חלום יעקב והצבת מצבה על ידו (בראשית כח), ושבשובו מחרן בנה בה מזבח והציב בה מצבה (בראשית לה).

באר שבע - הוזכרה בנביאים כמקום קדוש מפני ששם היה מקום אשל אברהם (בראשית כא, לג) ומזבח יצחק (בראשית כו, כה) ושם הקריב יעקב קורבנות ברדתו למצרים (בראשית מו, א).

מצפה - נאמר עליה 'לפני ה'' ומכאן שהיא מקום קדוש ידוע, אפשר[25] שהיא המקום שבו צפה אברהם ככתוב בבראשית יג 'שא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם'.

יתכן שגם 'מזבח עבר הירדן' שבנו בני גד ובני ראובן ביהושע כב, שמקום בניינו ב'גלילות הירדן', נבנה במקום ששכן בו אהל מועד כשישבו ישראל בעבר הירדן, ובכך רצו להנציח בני גד ובני ראובן את השראת השכינה שהייתה בתוכם. אולם כפי שהסבירו לפנחס ועדת ישראל המזבח נועד רק למראה ולזיכרון ולא לנטות מעל ה', כלשונם של בני ישראל 'אם טמאה אדמתכם', שמשנכנסו ישראל לארץ בטלו כל הקדושות הקודמות, על דרך הגמרא מגילה יד, א 'עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה, משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה'.

לפי האמור, הסיבה שהגמרא בזבחים התקשתה בהקרבת מנוח, והוצרכה לפרשה כ'הוראת שעה' - היא בגלל שמנוח לא היה מודע להתגלות תוך כדי שקרתה, שהרי בעליית המלאך אח''כ בלהב המזבח חשש ואמר 'מות נמות כי אלהים ראינו', מכאן שעד אז היה מודע לכך שמדובר בהתגלות אבל הבין אותה כנבואה, כדבריו בתפילתו 'בי ה', איש האלקים אשר שלחת יבא נא עוד אלינו'. אכן אחרי סיום התגלות זו, שממנה הבין מנוח שמדובר במלאך, היה מותר למנוח לבנות מזבח קבוע[26].

 

מה נהגו בפועל במזבחות אלו

עד כאן נתבאר שכמה מקומות קדושים נחשבו לקדושים גם בשעת איסור במות, והיו משמשים לעבודת ה' ואף להקרבת קורבנות. אולם צריך לברר מהו היקף עבודת הקורבנות שהיה מותר במקדשים אלו. יש להניח שמשמעות בחירת המקום בשילה ואח"כ בירושלים אוסרת להקריב בהם קורבנות ציבור קבועים, אולם הגבול מכאן ואילך איננו חתוך - אולי מותר להקריב בהם קרבנות שלא בקביעות אלא רק מזמן לזמן? אולי מותר להקריב בהם כאשר יש סיבה מיוחדת לכך? אולי מותר להקריב בהם הכל כל זמן שנשמרת העליונות של בית המקדש? אין לי תשובה ברורה על שאלות אלו.

בנוסף, יש לברר עד מתי נהגה קדושה זו. האם גם בזמננו אפשר לזבוח בבית אל או בשכם? בהנחה שהיתר זה עדיין תקף, פתרון השאלות הקודמות הופך להיות משמעותי עוד יותר.

אולם לכאורה ברור, שכשם שבעיקרון בטלה קדושת הבית בחורבנו, הרי שכל מקום שחרב או חולל אינו בכלל הקדושה, כל שאין בו הלכה מפורשת של 'קידשה לעתיד לבוא'. מכאן שעם ביטול השימוש במקום בחורבן או בגניזה נאסרה בו ההקרבה[27], כי כל ההיתר להקריב בו היה כל עוד המקום המקודש פעיל ועומד. ממילא מסתבר שכל מקומות אלו אסורים בהקרבה בזמן הזה גם אם נקבל את הגישה שהם היו מותרים בהקרבה בזמן משכן שילה ובית המקדש.

 

מקדש המצבה

לאור הנחות אלו יש לבחון את 'מקדש המצבה' בעיר דוד. לפני כעשור נחשף[28] בעיר דוד מקדש ובו בית בד קטן, ובחדר לצידו מצבה, ובחדר אחר משטח וחציבות המתאימים למזבח. לפי הממצא הקרמי (במכלול החדרים) המקום היה פעיל כאלף שנה, בין המאה ה-18 לפנה''ס למאה ה-8 לפנה''ס לפי התיארוך המקובל, תאריכים המקבילים לימי אברהם עד ימי חזקיהו. השערת החופרים היא כי בית הבד שימש לייצור שמן לצורך ניסוך על המצבה, בדומה למעשה יעקב במצבה שהציב בבית אל (בראשית כח, יח; לה, יד). השערות נוספות קושרות משטח מסותת מחוץ למתחם למקום הארון בהיותו באהל בעיר דוד. המקדש נקשר ע''י החוקרים למלכי צדק מלך שלם (היא ירושלים, מתהלים עו 'ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון', וראה תהלים קי) ששימש ככהן לאל עליון.

למבואר לעיל הימצאות של מקדש עתיק שנבחר ע''י עובדי ה' הקדומים בירושלים, והישארותו בשלימות במקביל לבית המקדש, עולה יפה עם ההלכה 'בכל מקום אשר תראה', כפי שנתבאר לעיל שהמקומות הקדושים העתיקים נשארו בקדושתם. אמנם יש להסתפק אם אכן הותר להקריב קרבנות במקדש כזה[29], שכן הוא קדש בתחילה ע''י עובדי ה' אבל לא ידוע לנו שנעשה על פי נבואה או התגלות של ה', בשונה מהמקומות שנתקדשו ע''י האבות שכם בית אל ובאר שבע שבכולם היית התגלות אלוקית ולא רק בנין מזבח[30]. בכל אופן לא נמצא במקדש המצבה סימן להקרבת קורבנות, אלא לניסוך שמן בלבד. בפרשת אחרי מות נאמר שאסור להעלות עולה או זבח בחוץ, וחז''ל דרשו גם איסור על השחיטה בחוץ. הגמרא בזבחים קט, ב ריבתה עבודות נוספות בחוץ כהקטרת קטורת, אולם ניסוך שמן לא נאסר בחוץ. לפי זה עבודת ה' בניסוך שמן במצבה מותרת גם כיום, והאיסור 'לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך' איננו אוסר מצבות קדומות ששימשו רק לה', אלא רק הקמת מצבות כאמצעי חדש לעבודת ה'. מכאן שאפילו אם נניח שהקרבת קורבנות הייתה אסורה במצבה זו, הניסוך עליה מותר.

 

נחש הנחושת

בחדר אחר באותו מכלול נמצאו חציבות מעניינות על הרצפה.

אפשר להציע השערה בעניינם. במלכים ב יח, ד נאמר על המלך חזקיהו:

הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן.

במשנה פסחים ד אמרו חכמים על חזקיהו 'כתת נחש הנחושת והודו לו חכמים'. יתכן אם כן שנחש הנחושת, שהיה חפץ מקודש מימי משה השתמר בירושלים במקדש העתיק ששימר את הקדושה העתיקה שטרם בנין מקדש שלמה, במקדש המצבה. חציבות אלו מתאימות לפיתולי הגוף של נחש, ועשויות לשמש בסיס לנחש שיוצב על גבם[31].

 

במות ומקדשים - גניזה וחילול

כיתות נחש הנחושת ע''י חזקיהו נעשה מפני שעם ישראל היו מקטרים לפניו, ובכך עושים אותו לאלוהות[32]. במשנה בפסחים ובגמרא חולין ו, ב מבואר שההחלטה לכתת את נחש הנחושת הייתה מחודשת, ובחולין תיארו את חזקיהו כאומר 'מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו'. מכאן שהנחש נמנה כחפץ מקודש עתיק, וכישלון ישראל בו בע''ז לא נחשב לסיבה מספקת כדי לבטלו, על דרך שאמרו חכמים (ע''ז נד, ב) 'יאבד עולמו מפני השוטים'. 'כיתות' הנחש משמעו שבירתו לרסיסים קטנים, בדומה לכיתות העגל ע''י משה בירידתו מן ההר. אין זו פעולה מכובדת של גניזה אלא פעולה של ביטול של חפץ מקודש שהוביל לע''ז, כי אין לך מקודש יותר מאמונת ה'.

יתכן שלא מדובר בע''ז ממש של נחש הנחושת, אלא בסרך ע''ז, כלשון הכתוב 'מקטרים לפניו' - ולא לו. מכל מקום, פעולת חזקיהו בביעור הבמות כוללת את הבמות עם בתי הע''ז, ושמה את כל האיסורים כאילו הם עניין אחד, ככתוב במלכים ב יח, ד:

הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן.

ובדברי הימים ב לא, א:

וּכְכַלּוֹת כָּל זֹאת יָצְאוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים לְעָרֵי יְהוּדָה וַיְשַׁבְּרוּ הַמַּצֵּבוֹת וַיְגַדְּעוּ הָאֲשֵׁרִים וַיְנַתְּצוּ אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הַמִּזְבְּחֹת מִכָּל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וּבְאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה עַד  לְכַלֵּה וַיָּשׁוּבוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לַאֲחֻזָּתוֹ לְעָרֵיהֶם.

שורש דבר זה נמצא בפרשת ראה, שבה עבודת הבמות משויכת לעבודה זרה כנובעת מעניינה ודומה לה, כמבואר בדברים יב:

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם... לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו...

ההקבלות הלשוניות בין הפרשות מלמדות ששני חלקי הציווי בפרשת ראה עניינם אחד, ושהקיום בידי חזקיהו מקיים פרשה זו על שני חלקיה[33].

נראה שאף שעשו כן חזקיהו ויאשיהו, לא בכל מקום נותצו הבמות, אלא במקום שהיה סרך עבודה זרה[34], או שנבחר מתחילה ע''י ישראל ולא ע''י ה'. אבל מקומות קדושים שלא נטמאו נגנזו ולא נחרבו, שהרי אפילו אבני מזבח ששיקצום יוונים גנזום (במשנה מדות א, ו). וראה ע''ז נב, ב שקישרו בין גניזה זו לכלי בית המקדש שהזניח אחז וקדשם חזקיהו. נראה שלכן נגנז מקדש המצבה שהיה קדוש לה' ולא נעשה בו איסור, אבל נחש הנחושת שהיו מקטרים לפניו כותת. תופעה של גניזה כשעובר זמנו של המקדש מצינו גם במזבח יהושע בהר עיבל שכוסה כולו בגל אבנים, כנראה כדי לגנוז בכבוד את המזבח, שאחרי ששימש במשך תקופה מסוימת לא נועד עוד לעבודת ה'[35].