המעין

[1] ראה בספרו של אברהם בן יעקב "קברי קדושים בבבל", בספרו של הרב יחזקאל ליכטנשטיין "מטומאה לקדושה", וכן ראה מאמרו של פרופ' אלחנן ריינר "עלייה ועלייה לרגל לארץ ישראל" עמ' 217 ואילך, ובמאמרו של פרופ' יעקב ש' שפיגל "הליכה לקברים ולקברי צדיקים: מסתייגים והסתייגויות" (בתוך "שלם", יד בן צבי, תשע"א, תודה לו שסייע לי בכמה מענייני המאמר). וראה עוד במאמרו של ר' אליהו נגר "עלייה לקברים ותפילה בעד המתים" (מסורה ליוסף ח"ד עמ' 61), שדחה את מנהג העלייה לקברות הצדיקים לשיטת הרמב"ם, אך לענ"ד בדברים שיתבארו במאמר זה יש בכדי ליישב את המנהג גם לפי משנת הרמב"ם. אודה לידידי ר' ישי רונן הי"ו שעבר על מאמרי זה, הביא לידיעתי מקורות חשובים בעניינו, והעיר הערות נכבדות.

[2] ה"מוסתערבים" (=מתדמים לערבים) הם קהילות היהודים המקוריות שחיו בארצות האסלאם מתחילת הכיבוש המוסלמי (סביב שנת ד'ש"צ) עד לגירוש ספרד ומעט לאחריו, והיה מנהגם בהלכה כמסורת הגאונים ואחריהם הרמב"ם, עד לגזירות קנ"א בספרד וגירוש ספרד בשנת רנ"ב שבעקבותיהם נפוצו רבני ספרד ויהודי ספרד בכל ארצות האסלאם, ומאז קיבלו עליהם רוב הקהילות האלו רבנים 'ספרדים' ונשתכחו מנהגיהם הקדמונים.

[3] המוסתערבים שבארץ ישראל היו בקיאים במקומותיהם של הקברים, לפי שהם היו יושבי הארץ מאז ומעולם, ראה מ"ש ר' מנחם בן פרץ החברוני (פורסם ב"המעמר", ג, עמ' 42) שהגיע מצרפת לבקר בארץ ישראל סביב שנת ד'תתקע"ה, וכתב את מקומות קברות הצדיקים בארץ ישראל, ובסיום דבריו כתב: "וכן קיבלתי אני מבני ארץ ישראל... ואם יקשה הרואה ויאמר איככה בני מערבא יודעים, כי [הרי] הצדיקים אשר נקברו שם כבר ג׳ אלפים שנה, גם אני הכותב אשיב להם מפי בני מערבא ולא מפי כתבם, כי אותם הדרים היום בארץ ישראל לא גלו מעולם משם עד היום, כי כאשר חרב טיטוס הרשע בן אספסיינוס קיסר בית שני הגלה קצת מהם וקצת מהם הניח, והן הם אותם מבני בניהם עדיין היום הדרים בארץ ישראל, וקיבלו איש איש מאביו מחורבן הבית, ויודעין כל העניין, והינם תחת מלכות ישמעאל. עכ"ל. וראה גם את דברי ר' אברהם בן הרמב"ם (הובאו לקמן הערה 20) אודות קברי הנביאים וחכמי ישראל בארץ ישראל, ובספרו של צבי אילן "קברי צדיקים בארץ ישראל" (ירושלים תשנ"ז). מנהג ה"זיארה" בכלל ובארץ ישראל בפרט המשיך עד הדורות האחרונים, ראה לדוגמא את דברי החיד"א בשם הגדולים שהובאו לקמן הערה 12, ועי' בן איש חי (שנה שניה פרשת ראה סי' ו) שכתב ש"הנודר לעלות לזייאר"ה לארץ ישראל תובב"א נחשב נדר מצוה". והמוסתערבים הם שהחלו בהילולא בקבר רשב"י במירון, שהיוותה המשך ל"זיארה" שנהגו לעשות במערת הלל ושמאי במירון (ראה לקמן הע' 22), ול"זיארה" שנהגו לעשות על קבר שמואל הנביא (ראה על כך א' יערי, "תולדות ההילולא במירון" תרביץ תשרי תשכ"ב כרך לא עמ' 92 ואילך. וראה עוד בשו"ת הרמב"ם מהד' בלאו סי' שלט, ובשו"ת הרדב"ז ח"א סי' סז ובשו"ת מהרלב"ח סי' ג לגבי קבר שמואל), ונהגו במחולות וריקודים ובסעודות במירון, עד שישנה עדות ש"בימי מרן הסכימו שלא יעשו ישראל הערביים (=המוסתערבים) מחול בל"ג לעומר על ציון רשב"י" (טוביה פרידמאן, לקוטות מתוך כתב יד של הרב חיד"א, בתוך: ספר החיד"א בעריכת מאיר בניהו, ירושלים תשי"ט). ראה על כך במאמרו של הרב הלפרין "לאופייה של העלייה למירון בימי האריז"ל והבית יוסף" ירחון האוצר גליון כח, עמ' נו ואילך. אף מנהג ה"חלאקה" (בערבית: תספורת, תגלחת) מקורו במנהג המוסתערבים שנהגו לגלח את בניהם בקבר שמואל הנביא (ולאחר מכן במירון), ונתנו משקל השער בכסף לצורך קבר הצדיק ולעניים, וכ"כ הרדב"ז בתשובה (ח"ב סי' תרח): "שאלת ממני אודיעך דעתי במי שנדר לגלח את בנו במקום שמואל הנביא... תשובה, כבר נהגו בכל הגלילות לחשוב זה נדר גמור, והטעם לפי שהיו רגילין להביא נדרים ונדבות ונותנים משקל השיער לצורך המקום להדליק עליו שעוה ושמן ולשאר צרכיו". וכבר מצינו מעין מנהג זה ביומא (כח, ב) בדואג בן יוסף שהייתה אמו מודדתו בטפחים ונותנת משקלו של זהב לבית המקדש. ועי' רלב"ג שמ"ב יד, כו שפירש שהיה מנהג אבשלום לגלח שערו ולתת משקלו בזהב לבית המקדש או לעניים. וראה עוד על כך במאמרים שצויינו לעיל בהערה זו (וראה עוד בספר שרשי מנהגי אשכנז ח"ג עמ' 259 ואילך).

[4] רב נטרונאי גאון כבר חי תחת הכיבוש המוסלמי בבבל, ויש מקום לומר שנקט לשון השאולה מהערבית.

[5] בתשובותיו מהד' ברודי (אופק) יורה דעה סי' רצא, הובא באוצה"ג משקין, חלק התשובות סי' קלז. ומקורה בהלכות ר' יצחק אבן גיאת עמ' מד, ובתורת האדם להרמב"ן (שער הסוף ענין ההספד), והנוסח כאן הוא על פי הנוסח שבתורת האדם (תשובה זו בהקשר לעליה לקברות צוינה ע"י פרופ' שפיגל במאמרו הנ"ל בהע' 1).

[6] ואמנם לא היה זה מנהג ה"זיארה" בהמון עם ובמחולות, לפי שעדיין היו בימי האבלות עליו, אלא עצם הביקור בקבר הצדיק לתפילה ולברכה. ומה שהיו עולים בימים שלישי ושביעי ושלושים ייתכן שהוא לפי חלוקת דרגות האבלות בימים אלו, כדאיתא במו"ק (כז, ב) "שלושה לבכי ושבעה להספד ושלושים לגיהוץ ולתספורת" (הערת ידידי ר' ישי רונן הי"ו).

[7] כ"י קמברידג' T-S 28.24, נדפס ב'סעדיאנא' (עמ' 123). וכך כתב שמחה אסף (תרביץ טבת תרצ"ו כרך ז עמ' 233), שהכוונה בדברי רב שרירא היא לברכה שהיו מברכים את המסייעים לישיבות הגאונים.

[8] מנהג ה"זיארה" בקבר עזרא נזכר גם בדברי ר' יהודה אלחריזי בספרו "פניני המוסרים" (עמ' 194) שמספר ש"נסע לעיראק לזיארה בקבר אדוננו עזרא". ובעוד מקומות. וראה אודות העלייה לקבר יחזקאל שהייתה נערכת גם ע"י "ראשי ישיבות", והיינו ממשיכי ישיבות הגאונים בבבל, במסעות ר' בנימין מטודילה (אוצר מסעות, עמ' 34): "ומשם שלוש פרסאות לכנסת יחזקאל הנביא ע"ה על נהר פרת... ואחורי הכנסת קברו של יחזקאל הנביא בן בוזי הכהן... ואותו המקום מקודש עד היום לישראל כמקדש מעט, ובאים מארץ מרחק להתפלל מראש השנה עד יום הכיפורים, ועושים שם שמחה גדולה, גם ראש הגולה וראשי ישיבות באים שם מבגדאד... ומביאין היהודים הבאים שמה להתפלל מארץ פרס ומדי ממון שנודרין אנשי הארץ לכנסת יחזקאל הנביא". ע"כ. וראה עוד באוצר מסעות (שם עמ' 50) מסיבוב ר' פתחיה. וראה בשו"ת הרמב"ם (מהד' בלאו סי' רלח) על אחד שנדר "כך וכך דינרין לאדוננו יחזקאל ע"ה", והיינו לקברו של יחזקאל. וראה לקמן הערה 30 מה שצויָן לספרו של ר' יהודה אלחריזי "פניני המוסרים" שהזכיר את ברכת ה' שבקבר יחזקאל הנביא. ועל קבר זה של יחזקאל כתב הסמ"ג (עשין כא-כב, מהדורת מכון שלמה אומן עשה כרך א עמ' קלג): "שנפלה בימה שעל קבר יחזקאל ומצאו שם תפילין ישנים מאוד כסידור רבינו שלמה ורבינו משה". מנהג ה"זיארה" על קבר יחזקאל הנביא נהג בבבל עד לדורות האחרונים, ראה בקונטרס "מראות יחזקאל" לרבנו הבא"ח (נדפס בסוף ספר "עוד יוסף חי" ירושלים תר"ע), ובספר "מסע בבל" לר"ד ששון (עמ' קנח), וראה בספרו של א' בן יעקב "קברים קדושים בבבל" עמ' כז הע' 108, וראה במאמרו "עיד אל-זיארה בבגדאד", רבעון "עדות" שנה א, חוברת א, עמ' 40-37) שם כתב שהעלייה לרגל לקבר יחזקאל בעיראק בדורות האחרונים התקיימה בעיקר בחג השבועות, שנקרא בפי יהודי עיראק "עיד אלזיארה" (חג ה"ביקור").

[9] תשוה"ג 'גאוניקה' (עמ' רעא) בסתם, ומשם באוצה"ג ברכות (חלק התשובות סי' קב). והובאה תשובה זו בשם רב האיי בספר האשכול (מהד' אלבק) בליקוטים מהלכות תפילה, בשינויים.

[10] כ"ה בגאוניקה, ואילו בספר האשכול: 'ולהלוכי', אך אינו מובן לפי גירסא זו מה בא להשמיענו ואמאי קס"ד שיש בזה משום לועג לרש.

[11] מנהג המוסתערבים בכל מקומות מושבותיהם היה בעל חשיבות בעיני הפוסקים שבדורם, משום שרוב מנהגיהם באו להם מקבלת הקדמונים. ראה בספר עיבור שנים (דף סט ע"א) לר' יששכר אבן סוסאן (מחכמי המערבים בצפת בתקופת מרן הב"י, שתיעד את מנהגי המוסתערבים), וראה עוד במגדל עוז (הל' שופר פ"ג הל' ד) שמצא מקור מתשובת הגאונים למנהג התרועה של המוסתערבים בארץ ישראל "בקבלת אבותם" שהייתה כקול המתרעש, שהוא כתרועה הבבלית והתימנית שהיא בקול רועד. וכן בסידור רס"ג (עמ' ריז) כתב שהתרועה היא קול ארוך ורועד. וראה במור וקציעה להיעב"ץ (סי' ער): "יפה מנהג אשכנזים אבותינו, והמוסתערב שהם שארית ישראל הקדמונים שנשארו בארץ הקדושה לא גלו ממנה, על כן עמד טעמם בם ונימוקם עמם". וייתכן שגם הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל (פ"י הל' ה-ו) התכוון למנהג המוסתערבים בא"י.

[12] כן תמה החיד"א בשם הגדולים (מערכת גדולים, אות א, קצט, ערך רבינו אליעזר בר נתן): "כמה שנים הייתי תמיה על מנהג ישראל שמתפללין בזיהאר"ה אצל קברות הצדיקים, ואין לקרות ק"ש או להתפלל תוך ד"א של מת או בבית הקברות". ולפי דעת רב האיי ניחא. ואמר לי ידידי ר' ישי רונן הי"ו שסברת רב האיי היא שכיון שהמת הוא אדם גדול הרי לא שייך בו לועג לרש, כיון שהִרבה תורה ומצוות בחייו ושוב אינו נקרא "רש" (וזה קרוב מעט לדברי החיד"א שם שהביא בשם ספר חסידים סי' תתשכט שצדיקים במיתתן קרויים חיים, שכיון שהִרבו תורה ומצוות בחייהם אינם נחשבים מתים). וכך כתב רבנו רבי צבי יהודה קוק במאמרו בקובץ "הבאר" (גיליון כ עמ' קיב), וציין שם שכסברא זו כתב להדיא ביערות דבש (ח"ב דרוש ז) אהא דאמרינן בב"ק (יז, א) שהניחו ספר תורה על מיטתו של חזקיה ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה, דלכאורה יש בזה משום לועג לרש: "אבל מי שכבר קיים כל תרי"ג מצוות א"כ אין כאן לועג לרש כלל, אדרבה שמחה לו שקיים הכל ונשלם הכל ותו לא ישוב, ושבתו באור פני אלהים חיים ומלך עולם" וכו' עיי"ש. ובקובץ הנ"ל כתב שיש לבאר כן גם בדברי רבינו פרץ (הוב"ד בשיטה מקובצת ב"ק טז, א) דבחזקיה שהִרבה תורה הרבה לא הוי 'לועג לרש' בישיבה שהושיבו על קברו (ובשו"ת אורח משפט להראי"ה קוק או"ח סי' כ הוסיף על דברי ר"פ הנ"ל דהכי נמי אף בשאר אדם גדול. וכיוון בזה לדברי רבינו האיי גאון), ואולם לא ראיתי שהובאו דברי רב האיי בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים, וייתכן שלא ראוהו. ובספר הלכה ברורה (ח"ד סי' עא עמ' תפו, וכ"ה בספרו אורחות מרן ח"א עמ' רלט-רמ) הביא את דברי רב האיי והניחם בצ"ע. ולפי דברינו יש ליישב המנהג.

[13] וכמו שנתבאר בתשוה"ג קורונל (סי' צד): "שהצדיקים אינן צריכין לבנות דבר שיזכיר שמם, לפי ששמם אינו נשכח מבתי כנסיות ומבתי מדרשות".

[14] וכתב ר' תנחום הירושלמי בספר "המדריך המספיק" ערך "חג": "עיקר הלשון הזה מן החרדה והתנועה וההעברה של כל אדם ממקומו ללכת אל מקום העבודה המיוחדת, מאומרו "יחוגו וינועו כשכור", "והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא", חרדה ומבוכה ופחד, וככה בערבית "חג' בית אללה", כלומר בא אליו, ו"חג' עלינא פלאן", כלומר הגיע אלינו פלוני" וכו' עיי"ש. וכבר כתב הרמב"ם באיגרותיו (מהד' קאפח עמ' קנ) שהלשונות העברית והערבית "הם שפה אחת בלי ספק".

[15] עי' באורך במאמרו של ר"י זייבלד "נמשך אחר לשון הערב; השפעת הלשון הערבית על הרמב"ם במשנה תורה" (חצי גבורים יא, תמוז תשע"ט) שהביא דוגמאות רבות לעניין זה וביארם בטוטו"ד, וציין גם למאמרים נוספים בעניין.

[16] ראה כעין זה בפירוש הרמב"ן לתורה (כג, יט): "ונכתבה זאת הפרשה... כי רצה להודיענו מקום קבורת האבות באשר אנחנו חייבים לכבד מקום קבורת אבותינו הקדושים".

[17] במקור הערבי "כאן יזאר ויתברך", וזהו תרגומו, ולא כמו שתרגמוהו במהדורה הראשונה ובמהדורת ר' משה מיימון: "שהיו מבקרים את קברה ומתפללים שם" (וכשהצעתי הדברים לפני ר' משה מיימון הי"ו, הסכים עמי שכן יש לתרגם). וראה ביאור עניין 'ברכה' זו לקמן בהמשך המאמר.

[18] הובא במאמר "ר' אברהם בן הרמב"ם וחוגו החסידי" (ש"ד גויטיין, תרביץ טבת תשכ"ד כרך לג חוברת ב), וכן במאמר "ביקורת חסידים – ביקורת חסידי ר' אברהם בן הרמב"ם על חבריהם" (מ"ע פרידמן, תעודה כט עמ' 273, וראה שם עמ' 266). דרכם של חסידי מצרים (שר' אברהם בן הרמב"ם היה מנהיגם בתקופתו) הייתה דרך ייחודית, וכללה תפילות מיוחדות, ריבוי כריעות והשתחוויות, פרישות, התבודדות וכו', וספר "המספיק לעובדי השם" של ראב"ם נכתב עבור הרוצה להתעלות בדרכי עבודת ה' בדרך חסידי מצרים. וכבר האריכו בכמה מקומות לבאר את עניינם של חסידי מצרים ואכמ"ל בזה.

[19] במקור: אלראיס, כלומר רבנו אברהם שהיה ראש החסידים במצרים.

[20] גויטיין תרגם "זיארה אלבלאד" כ"נסיעה לארצות רחוקות", אך במאמרו של פרידמן כתב שיש לתרגם כמ"ש בפנים. וקרוב לומר שכוונתו של ראב"ם היתה לעלות לקברי הצדיקים שבארץ ישראל. ורמז לכך שראב"ם אכן עלה לקברי הצדיקים בא"י וראה את עניינם מצאנו בספר המספיק לעובדי ה' (מהד' דנה תשמ"ט, הפרק על השלמת הדיבור על חובות התפילה, ענין ההשתחויה, עמ' 159) שכתב ראב"ם נגד המנהג לקבור את המתים כנגד ה"מזרח", והביא לזה ראיה מקברות הצדיקים ב"אלשאם" (=ארץ ישראל, בערבית-יהודית), שאינם קבורים כנגד המזרח, ומוכח שעלה לקברותיהם וראה אותם. וז"ל שם: "הרי הקבלה הקדומה נגדו, שהרי קברי ישראל הקדומים היו לכל צד, על כך מורה לשון משנת בתרא (ב"ב ק, ב): ״המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכו׳ עושה תוכה שלמערה ארבע אמות על שש ופותח לתוכה שמונה כוכין שלשה מיכאן ושלשה מיכאן ושנים כנגדן״, וגדול מכך, הנה הקברים הנכבדים, קברות הנביאים וקברות חכמי ישראל שניתן לראותם עד עתה בארץ ישראל".

[21] הובאה בספר חרדים פרק סה. וכן בכ"י פריס 366 (ס' 2939), דף 38ב. אין וודאות גמורה בייחוס האיגרת לרמב"ם, ראה מ"ש ר"י שילת במהדורתו שם.

[22] כמו שכתב בספר יוחסין השלם (עמ' 219) מאמר ה' דורות אחרונים: "והיה הנגיד ר' דוד מתפלל במערת הלל ושמאי ויצאו מים קרים". ולעניין המים שיצאו מן המערה, ראה מה שכתב רבי תנחום הירושלמי בפירושו ליהושע (יא, ה, על הפסוק "מי מרום", כת"י אוקספורד בודליאנה 318 דף 21א-ב) וז"ל: "מי מרום הוא הנקרא היום מירון והוא מעיין מים, ומסופר שהמים מתגברים בו ל"חוגגים" (אלחג'אג', עולי הרגל לקברי הצדיקים) מיד, לאחר שהיה יבש, ואתה רואה שהיה מצוי בזמן הקדום, אבל לא הזכירו עליו מעולם את הנס הזה ולא זולתו" (ובערבית: הו אלמסמי אליום מירון והו עין מא ויחכא אן אלמא יתזאיד פיה ללחג'אג' פי אלחין בעד אן יכון יאבס ותראה כאן מוג'וד פי אלזמאן אלמתקדם לכן לם ידכר לה קט הד'א אלמעג'ז ולא גירה). ואמנם נראה שר' תנחום הסתייג מעט מלאמת נס זה. וראה מה שכתב ר' משה באסולה (מסעות ר' משה באסולה, מהד' בן צבי ירושלים תרצ"ט, עמ' 47), וכן בדברי תלמיד הרמב"ן (מסעות ארץ ישראל עמ' 90) שביקר בארץ ישראל בסביבות שנת ה"א ס', ובדברי ר' פתחיה מרגנסבורג (ראה א' יערי, מסעות א"י, 1976, עמ' 51), ובאגרת ר' שמואל בן ר' שמעון (א' יערי, אגרות א"י, 1971, עמ' 81). וראה עוד על כך במאמרו של א' ריינר (שצויין לעיל הע' 1) עמ' 295-305.

[23] פורסם ע"י א"ח פריימן ב"מנחה ליהודה" (ירושלים תש"י, עמ' 175), ולאחרונה פורסם שוב במבוא לפירוש ר' דוד הנגיד על התפילה שהו"ל לראשונה ר"י זייבלד בהוצאת מכון טהרת הקודש, תשפ"ד (עמ' 6).

[24] מקור נוסף שלכאורה היה ניתן להביאו כראיה לענין זה, הוא מכך שר' עובדיה בן ר' אברהם בן הרמב"ם נפטר בעת שהייתו בבית הכנסת שבעיר דמוה שבמצרים, כמו שכתב ר' יוסף סמברי ב"דברי יוסף" (מהד' בן-צבי, עמ' 160). וכך כתב אחיו ר' דוד הנגיד (הראשון) שאחיו "נפטר בעונותינו שרבו ... בערב שבת בתחילת הלילה בבית הכנסת של דמטה (!), שנים עשר לחדש שבט שנת א'תקע"ד לשטרות" (ויש לתקן "דמוה" במקום "דמטה", וכמ"ש ש' אסף במאמרו "בית הכנסת העתיק בדמוה", מלילה א, תש"ד, עמ' 18-25, הע' ), וזה שלא כמו שכתב מהדיר ספר דברי יוסף הנ"ל (שבהוצאת בן צבי) בהערתו שם שכוונת ר' דוד הנגיד לעיר "דמיאט" ומכח זה רצה לסתור דברי ר' יוסף סמברי). ובבית כנסת זה היו רגילים לערוך "זיארה", ו"זיארה" זו שבדמוה נזכרה גם בשו"ת מהרלב"ח (סימן כו): "אמרנו לו למה אתה הולך לדמ"וה לא חדש ולא שבת ולא זמן זיאר"ה". אך "זיארה" זו בדמוה לא הייתה על קברות צדיקים, אלא היא הייתה 'הילולת משה רבינו', וכמבואר בספר "דברי יוסף" סמברי (עמ' 159), שביום פטירת משה רבנו ע"ה היו הולכים לשם כי הייתה מסורת בידם ששם התפלל משה רבינו בצאתו מפרעה (שמות כט, לג), ועושים הילולא.

[25] ואף שיש מקום לומר שהסיבה שצאצאיו של הרמב"ם לא אחזו בסברה זו של מניעת ההליכה לקברות, היא מפני שלא התעסקו בחכמות הרבה ובפרט בחכמת הפילוסופיה כמו הרמב"ם עצמו, וכמ"ש ר' יוסף כספי (ספר המוסר עמ' 60): "ירדתי מצרים בית מדרשו של הרב הגדול המורה השלם, ומצאתי שם זרעו זרע קדש, דור רביעי ובניהם חמישי, כולם צדיקים אבל לא היו מתעסקים בחכמות". וכ"כ עוד בספרו טירת כסף (עמ' 18-19). אולם מכל מקום אם אכן ישנו לדעת הרמב"ם איסור גמור בעלייה זו, לא ייתכן שנהגו כן כל צאצאיו אחריו היפך דעתו. ומלבד זאת שאף ייתכן שהרמב"ם עצמו עשה כן בהליכתו לחברון כמו שהובא לעיל.

[26] גם לשון זו אינה איסור גמור אלא הנחיה והדרכה לדרך טובה, והראיה הברורה לזה, שבאגרת תימן כתב הרמב"ם להליץ בעד רס"ג שחישב את הקצין (בספרו אמונות ודעות וכן בפירושו לדניאל וב'ספר הגלוי' שלו), והלא אם היה בכך איסור גמור, לא היתה מועילה ההתנצלות בכך.

[27] בספר "קברים קדושים בבבל" עמ' כז הע' 108.

[28] וזה על פי שיטתו הכללית של הרמב"ם שדוחה את ההימשכות אחרי הדברים הדמיוניים (=הרגשיים), כמו לדוגמא בדין קטלנית שכתב עליו הרמב"ם (בתשובה מהד' בלאו סי' ריח) שאינו איסור גמור, אלא: "שחוששים לו על דרך הניחוש והכישוף והדמיונות והדימויים, אשר במקצת הזמנים יקבלו פעולתם הגופות חלושי הבניין".

[29] ראה לעיל הע' 17 שזהו התרגום הנכון, ולא כמו שתרגמו מהדירי הספר "ומתפללים שם".

[30] ועי' בשו"ת מים חיים לר"י משאש (או"ח סי' רז) שכתב שכוונת הרמב"ם בדבריו "ולא יפנה לבקר הקברות" היא שאין בכך שום תועלת, והרוצה להתפלל בזכותם אף בביתו יכול לעשות כן. אך ממה שהבאנו במאמר זה מדבריהם של צאצאי הרמב"ם, ובפרט מדברי ראב"ם כאן, נראה שישנו עניין דווקא להתפלל על הקבר, שהוא מקומו של גוף הצדיק ושם שורה ברכת ה'. והעירני ר' משה שבת הי"ו לשו"ת מהר"ם אלאשקר (סי' קיז), שם הובאה קושית ר' שם טוב בן שם טוב על דעת הרמב"ם בשכר העוה"ב שאינו אלא לצורת הנפש שהיא הדעה שקנה, ואינו לגוף כלל, והקשה שאם כן מה בצע בתפילה בקברות הצדיקים. ולפי מה שנתבאר כאן יש להשיב על קושיא זו שלמרות שהדעה (שהיא הנפש) סרה מהגוף, מ"מ הקב"ה מותיר את ברכתו בגוף הצדיק. והרמב"ם גופיה כתב כן בפה"מ (תמיד ג, ב, הובא לקמן) שאנו מתברכים בהזכרת חברון בגלל אבותינו המכובדים השוכבים שם, ולכן על כורחנו לומר שיש לבאר כך בדעתו. ועי' בפירוש רב שמואל בן חפני גאון לתורה (ריש פרשת ויחי, עמ' שיד) שהיקשה שמכיון שהגוף לאחר המוות הוא נעדר החוש, מדוע ציווה יעקב שלא לקוברו במצרים, והשיב שלא רצה להיקבר עם הרשעים יושבי מצרים, לפי שהקבורה עם הרשעים שנואה על הצדיקים, שפעמים שהרשעים מפיקים תועלת מקבורתם לידם כמו במעשה דאלישע (מל"ב יג, כא) שהנקבר ליד אלישע חזר לחיים בזכותו (וזה קשור ככל הנראה לעניין ה'ברכה' השורה בקבר הצדיק), עיי"ש עוד. לגבי עניין היחס ל"ברכה" הנגרמת ממצוות, מצדיקים ומחפצי קודש בקרב יהודי ארצות ישמעאל, ראה (בנוסף למקורות שיצוינו לקמן) גם בספרו של פרופ' מ"ע פרידמן "הרמב"ם וגניזת קהיר" (עמ' 58 הע' 98) ושם ציין למאמרים נוספים בעניין. וע"ע בספר הכוזרי (מאמר ג אות ה) שכתב: "ומתמדת עליו ברכת התפילה עד עת תפילה אחרת, כהתמדת כח סעודת היום עד שיסעוד בלילה", ובספר פניני המוסרים ("כתאב אלדרר" לר' יהודה אלחריזי, הוצאת בן-צבי תשס"ט, עמ' 218) אודות קבר יחזקאל הנביא שיש בו ברכה מן השמים, ובפירוש ר' אברהם בן שלמה לנביאים (מל"א עמ' רעה-רעו) שהייתה מטרת הנביא הזקן בחזרתו אל "איש האלהים" להתברך בו.

[31] וראה בפירוש ר' שמואל בן חפני גאון בבראשית שם שהשווה את הברכה שנאמרה ביוסף לברכה שנאמרה לגבי הארון בבית עובד אדום.

[32] וזה כמו שכתב ראב"ם בפירוש התורה שהובא לעיל, שהיו קוראים לבנות על שם דבורה מינקת רבקה להתברך בשמה.

[33] הובא בספרו של ר' סלימאן דוד ששון "מחקר מקיף על כתב ידו של הרמב"ם", עמ' 6.

[34] וכעין דברים אלו מצינו גם בספרי שאר הראשונים והאחרונים שלא היו מארצות ישמעאל, ראה בדרשות הר"ן (דרוש ח): "בהימצא לחכמים והחסידים בדורות יהיה השפע שופע עליהם, ובאמצעותם אפשר שיהיה שופע על כל המוכנים מבני דורם, וכל שכן לאותם שהם מתקרבים אליהם ומשתתפים עמהם. ולא בחייהם בלבד, כי גם אחרי מותם, מקומות קברותיהן ראויין להימצא השפע שם בצד מן הצדדים. כי עצמותיהם אשר כבר היו כלים לחול עליהם השפע האלוהי עדיין נשאר בהם מן המעלה והכבוד שיספיק לכיוצא בזה. ומפני זה אמרו רבותינו ז"ל שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם, כי התפילה במקום ההוא תהיה רצויה יותר, להימצא שם גופות אשר חל עליהם כבר השפע האלוהי". וכן מבואר בספר "טעמי המנהגים" (סימן תתרסז, בשם מהרי"ל בהלכות תענית): "דבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים, ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור, והתפילה מתקבלת ביותר על אדמת קודש". וכן מבואר בספר "בית אלהים" להמבי"ט (שער התפילה פרק ה), שכתב לגבי כלב: "שהיה בטוח שישמע ה' תפילתו באותו מקום המקודש מצד היות בו אבות הקדושים וגופותם [ש]בהיותם חיים היו כלים להשתמש בהם בדבר שבקדושה". וכן מבואר בב"ח (יו"ד סוף סי' ריז) שכתב וז"ל: "עוד ראיתי תשובה על שם מוהר"ר חיים פלטיאל (עי' שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' קסד) על הנודרים לילך לבית הקברות, קצת היה נראה כדורש אל המתים, דכלב שנשתטח על קברי אבות (סוטה לד, ב) התפלל לשם במקום קדושה כדי שתהא תפילתו נשמעת, וכדכתיב באברהם (בראשית יט, כז) אל המקום אשר עמד שם, אלמא שהמקום גורם".

[35]ראה מה שכתב הקראי סהל בן מצליח שחי במאה העשירית (שמחה פינסקר, ליקוטי קדמוניות, ווין תר"ך, נספחים, עמ' 31–32): "איך אחריש, ודרכי עובדי עבודה זרה בין מקצת ישראל יושבים בקברים ולנים בנצורים ודורשים אל המתים ואומרים: יא ר' יוסי הגלילי רפאני, הבטינני [=תן לי פרי בטן], ומדליקים נרות על קברי הצדיקים ומקטירים לפניהם על הלבנים וקושרים עקדים על התמר של הצדיק לכל מיני חולאים, וחוגגים על קברי הצדיקים המתים ונודרים להם נדרים וקוראים אליהם ומבקשים מהם לתת להם חפצם". וראה גם דברי הקראי יהודה הדסי באשכול הכופר (גוזלוו תקפ"ו מג עמ' א-ב).

[36] בערך בשנת ד'תתנ"ו, 1095 לסה"נ. הובא בספרו של מ' גיל, במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים, חלק ב תעודה 86.

[37] ויש להדגיש, שלפי ביאור זה שנתבאר בדברי צאצאי הרמב"ם, שהעליה לקברות היא משום ה"ברכה" שחלה שם, אין הכוונה בזה שעיקר הסיבה לעלייה לקבר הצדיק היא בגלל שהברכה חלה מהצדיק עצמו ומכוחו, אלא עיקר סיבת העלייה היא כדי לקבל את ברכת ה' השורה במקום הצדיק, וכלשון הפסוק שהובא לעיל "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף".