המעין

"ריבונו של עולם, הודע שיש לך אהובים בעולמך!" / מרדכי קטן

הורדת קובץ PDF

הברייתא

הקשיים

הביאור

דברי סיום

הברייתא

תנו רבנן[1]: פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים ולא היה להם מים לשתות.

הלך נקדימון בן גוריון אצל הגמון אחד, אמר לו:

הלוויני שתים עשרה מעיינות מים לעולי רגלים,

ואני אתן לך שתים עשרה עינות מים,

ואם איני נותן לך - הריני נותן לך שתים עשרה כיכר כסף.

וקבע לו זמן.

 

כיון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים,

בשחרית שלח לו: שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך!

שלח לו: עדיין יש לי זמן, כל היום כולו שלי הוא.

בצהריים שלח לו: שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך!

שלח לו: עדיין יש לי שהות ביום.

במנחה שלח לו: שגר לי מים או מעות שיש לי בידך!

שלח לו: עדיין יש לי שהות ביום.

לגלג עליו אותו הגמון, אמר: כל השנה כולה לא ירדו גשמים, ועכשיו ירדו גשמים?

נכנס לבית המרחץ בשמחה.

 

עד שהאדון נכנס בשמחתו לבית המרחץ

נקדימון נכנס לבית המקדש[2],

נתעטף ועמד בתפילה.

אמר לפניו: ריבונו של עולם!

גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי,

אלא לכבודך עשיתי, שיהו מים מצויין לעולי רגלים.

מיד נתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים,

עד שנתמלאו שתים עשרה מעינות מים והותירו.

 

עד שיצא אדון מבית המרחץ

נקדימון בן גוריון יצא מבית המקדש.

כשפגעו זה בזה אמר לו: תן לי דמי מים יותר שיש לי בידך!

אמר לו: יודע אני שלא הרעיש הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא בשבילך,

אלא עדיין יש לי פתחון פה עליך שאוציא ממך את מעותיי,

שכבר שקעה חמה, וגשמים - ברשותי ירדו.

 

חזר ונכנס לבית המקדש,

נתעטף ועמד בתפילה, ואמר לפניו:

ריבונו של עולם! הודע שיש לך אהובים בעולמך!

מיד נתפזרו העבים, וזרחה החמה.

באותה שעה אמר לו האדון:

אילו לא נקדמה[3] החמה - היה לי פתחון פה עליך שאוציא ממך מעותיי[4].

תנא: לא נקדימון שמו, אלא בוני שמו.

ולמה נקרא שמו נקדימון? שנקדמה חמה בעבורו.

תנו רבנן: שלושה נקדמה להן חמה בעבורן – משה ויהושע ונקדימון בן גוריון...

 

הקשיים

הסיפור מוכר ואהוב[5], אך ישנן בו כמה שאלות ותמיהות:

• מדוע לא התפלל נקדימון על הגשם בתחילת היום, כשהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, והיה חוסך את כל הסיבוך[6]?
• מדוע הסכים הגוי לתנאי המוזר, ולא דרש את התשלום מיד עם מסירת המים (כמצופה ממי שנפלה לידיו הזדמנות כזאת)?
• מה כוונת נקדימון בתפילתו האחרונה "הודע שיש לך אהובים בעולמך"? הרי כבר ראו כולם שירד גשם בזכות תפילתו, ואף הגוי עצמו הודה "יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך"[7]!
• ובכלל, מה משמעותו של כל הסיבוך הזה, הרי כבר התפלל נקדימון על הגשמים ונענה, אז מדוע נוצר הצורך בתפילה נוספת?

 

הביאור

כדי לענות על כל השאלות האלה, יש להקדים ולשאול: מהו נושא הסיפור? לכאורה: הנושא הוא שה' עונה לתפילתם של צדיקים ומוריד גשם. אבל אם כך היה הסיפור צריך להופיע עוד כמה דפים, בין סיפורי התפילות על הגשם כמו סיפורי חוני המעגל ובניו ועוד (כג, א - כה, ב), וגם כל הפירוט היה מיותר.

בפועל הסיפור מופיע בהמשך לברייתא העוסקת בקשר שבין עצירת גשמים לחורבן המקדש:

תניא, אמר רבי אלעזר בן פרטא:

מיום שחרב בית המקדש נעשו גשמים צימוקין[8] לעולם,

יש שנה שגשמיה מרובין ויש שנה שגשמיה מועטין,

יש שנה שגשמיה יורדין בזמנן ויש שנה שאין גשמיה יורדין בזמנן...

 

כיוון שסיפורו של נקדימון מופיע בהקשר זה, נראה שגם הוא עוסק ביחס בין הגשמים לבית המקדש[9] לפני החורבן. נקדימון היה אחד משלושת עשירי ירושלים שביכולתם היה לפרנס את כל העיר בזמן המצור שקדם לחורבן, לולא שרפו הקנאים את אוצרותיהם (גיטין נו, א). בית המקדש אם כן עדיין בנוי, אבל בירושלים יש כבר נוכחות של גויים שנמצאים בעמדות שליטה (כמו שמשמע מהכינויים 'הגמון' ו'אדון'). חסרון המים לעולי הרגלים הוא סימן לחורבן הממשמש ובא שבעקבותיו יהיו הגשמים 'צימוקין', והמצב של המים הוא מדד ליחס ה' לישראל. בזמן שבית המקדש קיים כל השפע שבעולם נובע מבית המקדש, וכעת לא זו בלבד שאין מים לעולי הרגלים - אלא שלעומתם יש לגויים השולטים בירושלים מים בשפע, עד שההגמון איננו זקוק לשתיים עשרה עינות המים, ויכול עבור עיסקה עתידית להעביר אותם בשלמותם לשימוש עולי הרגלים.

נקדימון אכן מבין זאת, אך מסרב להשלים עם החורבן הקרֵב. הוא לא מתפלל למים עבור עולי הרגלים, משום שאין מחסור במים – הרי המים קיימים, אלא שהם נמצאים אצל ההגמון! ברור לנקדימון שמים אלו שנמצאים בארץ ישראל סביבות ירושלים מיועדים לעולי הרגלים, והמספר 'שתים עשרה עינות מים' מבטא את שייכותם של המים לשנים עשר שבטי ישראל[10]. נקדימון רק צריך למצוא את הדרך להעביר את המים ששייכים לעולי הרגלים מהגוי אליהם. המצב של עם ישראל לדעתו הפיך.

ההגמון חולק על גישה זו. המים שלו, ומגיע לו עליהם תשלום מלא. אם ה' היה אוהב את עם ישראל הוא היה דואג שיהיה להם מספיק מים. העובדות מדברות בעד עצמן – הגויים שולטים בארץ, והסיוע האלוקי כבר אינו מופנה לעם ישראל. השפע נמצא אצל ההגמון. אולם הגוי מסכים לניסיון: אם יֵרדו גשמים עד הזמן שנקבע - סימן שבאמת המים היו מיועדים לעולי הרגל, והוא מוותר על התשלום – המים שלהם. אך אם לאו – המים שייכים לו, ומגיע לו עליהם תשלום מלא!

ההגמון אינו מחכה לסוף היום הקובע. כשהזמן מתקרב לסופו הוא כבר דוחק שוב ושוב בנקדימון – הנה אתה רואה שאין תקוה לישראל[11]! תהיה מציאותי! אבל גם כשהשמש כמעט שוקעת, כשהחורבן מתקרב, נקדימון מתעקש ש'כל היום כולו שלי הוא', כל עוד לא חרב הבית יש תקוה לישראל.

בהמשך מובלט הניגוד בין כניסתו של ההגמון לבית המרחץ בשמחה, מול כניסתו של נקדימון לבית המקדש[12]. בשלב זה נראה שצדק ההגמון – המים אכן שייכים לו ומיועדים לבית המרחץ, ולא לבית המקדש (=עולי הרגלים) כשיטת נקדימון. נגזרה הגזרה על המקדש!

נקדימון מדגיש בתפילתו לה' שלא מדובר כאן רק על הפסד כספי שלו, אלא על כבוד ה'. אם יתברר שהניסיון נכשל והוא צריך לשלם לגוי תריסר ככרי כסף – סימן שאין ה' חפץ בעולי הרגלים.

כשסוף-סוף ירדו הגשמים בעקבות תפילתו של נקדימון, דורש נקדימון מן ההגמון: "תן לי דמי מים יותר שיש לי בידך" – כעת מתברר שהמים שייכים למקדש, וא"כ צריך אתה לשלם לפחות עבור התוספת שקיבלת[13].

אך ההגמון לא משתכנע: אמנם הוא מודה ש'לא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך' – הקב"ה הראה שכל השפע שבעולם קיים בעיקרו דווקא עבור ישראל, אבל 'כבר שקעה החמה' – כבר שקעה שמשם של ישראל, 'וגשמים ברשותי ירדו' – כעת כל השפע שייך לאומות העולם, וישראל כפופים להם מכל הבחינות וצריכים לשלם להם על השפע הזה[14].

נקדימון נכנס שוב לבית המקדש, ובתפילתו הוא מבטא את תמצית שאיפתו: 'הודע שיש לך אהובים בעולמך'[15]! הרי זהו בדיוק הוויכוח – האם בטלה בחירת ישראל ח"ו מלהיות בניו חביביו של הקב"ה? 'מיד נתפזרו העבים וזרחה החמה', וראו כולם שעוד לא אבדה תקוותם של ישראל.

 

דברי סיום

לפי דברינו, מובנת מאוד ההשוואה שעושה הגמרא בין נקדימון לבין משה ויהושע. גם בסיפורו של נקדימון הקדמת החמה אינה רק תשועה אישית ומקומית, אלא מבטאת את ההשגחה המיוחדת של ה' על ישראל ואת ניצחונם של ישראל על אויביהם[16]. וכן נזכה ונחיה ונראה.

 

----------------------------------------------------------------------------