המעין

קביעת מות אדם ללא גופה במלחמת "חרבות ברזל" / סא"ל (מיל.) הרב נריה מ' גוטל

הורדת קובץ PDF

סא"ל (מיל.) הרב נריה מ' גוטל

קביעת מות אדם ללא גופה במלחמת "חרבות ברזל"

א. רקע

ב. תוקף מסמכי האומנים

ג. כבשן

ד. שרידי גוף ייחודיים

ה. הימצאות “פלוני” בבית

ו. עצם הגולגולת

מסקנה

1. רקע*

עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" בבוקר שבת שמחת תורה תשפ"ד, חדרו מחבלים לאחד מיישובי עוטף עזה ורצחו תושבים רבים. המחבלים אף שרפו כמה מהבתים על יושביהם. עם השתלטות צה"ל על היישוב אותרו מרבית החללים, וגם זוהו - בדרך כזו ואחרת - ואולם אחד מהתושבים נעלם לחלוטין[1]. היה כלא היה. לא זו בלבד שהוא עצמו לא נמצא, גם לא אותר ממנו שום שריד. הבית בו גר עם רעייתו נשרף ועלה באש בשריפה עוצמתית ביותר שנגרמה - ככל הנראה - בשל שימוש המחבלים במטעני הצתה ייעודיים, ובשל העובדה שהבית היה בנוי מעץ ומפלסטיק. עם זאת, את שרידי הרעיה הצליחו לזהות באמצעות בדיקות DNA.

אחרי ניסיונות ממושכים ומאומצים, אותרו בבית חלקים קטנים של עצמות, כולל עצם גולגולת. ועדה רפואית שבדקה את עצם הגולגולת קבעה, כי בהנחה שעצם זו לא הוצאה בדרך כירורגית מסודרת, האדם שאליו העצם משויכת אינו בין החיים. דא עקא, בשל עוצמת הבעירה לא היה ניתן להפיק DNA מכל העצמות האלו. לימים, אחר מאמצים נוספים שארכו חודשים רבים, אותרו שרידי-גוף אישיים נוספים – שתי שיניים וכתר, ברם גם מהם לא היה ניתן להפיק DNA. לאותם שרידים היו איפיונים ייחודיים למדיי, אך לא במידה מספקת – הם אינם שכיחים באוכלוסיה הכללית, אך גם אינם נדירים במידה מובהקת.

על נוכחות המנוח בבית בעת פשיטת המחבלים, ועל העובדה שהוא לא יצא משם, מצביעים ארבעה נתונים, מהם שניים על דרך החיוב ושניים על דרך השלילה. על דרך החיוב: א. בן המנוח שוחח עם אמו, רעיית המנוח, סמוך לשעה המוערכת על ידי החוקרים כזו שבה חדרו המחבלים לבית, והוא מעיד ששמע ברקע את קולו של המנוח; ב. התכתבות ווצאפ משפחתי שהוציאה הרעיה אותה שעה מנוסחת בלשון רבים ["...יושבים בממ"ד, נעלנו את הבית..."], מה שמלמד ששני בני הזוג נמצאו אותה שעה יחד בבית. על דרך השלילה: א. מצלמות היקפיות של היישוב לא זיהו שום יציאה מהבית, להוציא זו של המחבלים; ב. מצלמות תרמיות שמאתרות חום וריחפו מעל הבית אותה שעה, גם הן לא הצביעו על שום יציאה. בהקשר זה יצויָן שגם סריקות מקיפות שנערכו סביב הבית ובמסלול הנסיגה של המחבלים לא העלו דבר. בכך נשללה כל אפשרות לחטיפת המנוח או להימלטותו. בנוסף, התקבל מידע מודיעיני באיכות גבוהה, כי בשעה שמוערכת כשעת האירוע נהרגו על ידי המחבלים בסביבת הבית הזה "שני אנשים", ולא "אדם אחד".

על סמך נתונים אלה, מסקנות גורמי המקצוע שחקרו את הנושא לעומקו היו כדלהלן: 1. בבית נכחו אותה שעה שני בני הזוג, ורק הם. 2. מהבית לא נמלט ולא נחטף אדם. 3. המחבלים רצחו את שני בני הזוג ושרפו את הבית. 4. המרחק הגדול שבין המקום בו אותרה הרעיה ובין המקום בו אותרו השיניים והכתר, כמו גם שני קירות שמפרידים בין המקומות ואשר נותרו על תילם, שוללים הנחה ששרידים אלה שייכים לרעיה. שרידי-הגוף שאותרו, וכן גם העצמות שנמצאו סמוכות להם, הם אפוא של הבעל. לאור כל זאת חיוו דעתם גורמי המקצוע שלדעתם "פלוני" אינו חי.

השאלה שלפנינו היא מה משקלה ההלכתי של חוות דעת זו - האם ניתן לקבוע הלכתית על סמך התיאור והממצאים כי "פלוני" אינו בין החיים, על כל המשתמע מכך הלכה למעשה.

המסמך שלהלן בוחן אפוא הלכתית, עקב בצד אגודל, את מסמך "חקירת היעדרות 'פלוני' - ממצאים חדשים" (28 ביולי 2024). נסיבות האירוע, הסריקות, השרידים והממצאים ופיענוחם, כמו גם מסקנות התחקיר, ועוד, מפורטים באותו מסמך, שתמציתו תוארה לעיל. בישיבה משותפת שנערכה ביום כ"ג בתמוז תשפ"ד (29 ביולי 2024) שמע צוות החקירה המיוחד (צח"מ)[2], בראשות הרב הצבאי הראשי תא"ל הרב אייל קרים שליט"א, בפירוט רב את חוקרי האירוע; שאל וליבן ובירר איתם כל פרט, עד קבלת תמונה מלאה ומדויקת של האירוע. המסקנה ההלכתית שלהלן מבוססת על 'תורה שבכתב' ועל 'תורה שבעל פה' אלה.

 

1. תוקף מסמכי האומנים

המסמכים שמפורטים להלן היו לנגד עיני הצח"מ, מאושרים וחתומים על-ידי ברי סמכא:

1. מסמך "חקירת היעלמות..." הנ"ל. מסמך זה מתכלל ומסכם את התייחסויות הגורמים הרבים שהיו שותפים לחקר האירוע.
2. השוואת שני שרידי-גוף (ראה להלן ד) טרום-מיתה (A.M - ante mortem) מול אחר מיתה (P.M - post mortem).
3. השוואת שריד-גוף אחד (ראה להלן ד) A.M - P.M
4. תיעוד רפואי של "פלונית" (ראה להלן ד) - A.M.

ביחס למגוון רחב של נושאים ההלכה מכירה בתוקף 'אמירת' ברי סמכא, ששמם יוצא לפניהם, ואשר עלולים לסכן את מעמדם המקצועי אם – חלילה – יתרשלו וישגו: "אומן לא מרע אומנותיה"[3]. נאמנות זו נסמכת על הנחה מקדמית, שהלה אינו רוצה להיתפס בדבר שקר ורמאות ובכך להזיק לעצמו ול"שמו" המקצועי. כלל זה מיושם במגוון רחב של נושאים הלכתיים, מהם בין אדם למקום ומהם בין אדם לחברו[4].

כך לדוגמה קבע הראי"ה קוק (שו"ת דעת-כהן סי' סא), שניתן לסמוך על משגיח כשרות, משום "שאומן לא מרע אומנותיה, דמאחר שיש כאן עניין פרנסה יש לומר דמירתת"[5]. וכך, בשל אותה אמינות הלכתית, נתנו פוסקים רבים אמון הלכתי ברשומות רפואיות, והסתמכו עליהן הלכה למעשה. כך הרשב"א (שו"ת, ח"ג, סי' טו) שכתב כי ניתן לסמוך על מה שכתוב בספרי הערכאות:

ספר הערכי כשטר הערכי, שאין עיקר העניין אלא משום נאמנותו של הערכי, אם כן ספרו כשטרו, שגם הוא לא כותב בספרו אלא אם כן היה אמת, דלא מרע נפשיה, וכל מה שהערכי מוצא כתוב בספרו עליו הוא סומך לכתוב בשטר, אם כן אין לחלק בין ספרו לשטרו.

משנתו זו הובאה להלכה ברמ"א (חו"מ סי' סח סע' א): "וספר שכותבין בו הערכאות הוי כשטר שלהם", וביאר הסמ"ע (ס"ק ו) "פירוש כרך שלהם שכותבים בו כל דבר הבא לפניהם, כנהוג גם כן בזמנינו, אמרינן בו גם כן דלא מרעי נפשייהו לכתוב בו שקר". בהתאם, כתב לימים בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ג סי' ח): "...פנקסאות שנמצא שם - הוא בירור גדול כעדים...". וכך גם בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ו סי' רמב):

...דעתנו סומכת וכמעט ברור לנו לגמרי שנעשה הכל כשורה, כיון דאם יתפסו שהרופא טעה... או שבמעבדה טעו... ישללו מהם לגמרי הרשיון לעסוק יותר ברפואה לעולם ויפסידו פרנסתם לגמרי ועוד יענישו בקנס גדול, לכן המעבדה והרופא נזהרים היטב לעשות הכל כשורה, ועוד שזהו גם כן מילתא דעבידא לאיגלויי[6]... ולכן נזהרים היטב המעבדה והרופא שלא לרמות או לטעות... כיון שיודעים שאם יתברר שטעה יפסיד לעולם מעמדו ופרנסתו לשמש כרופא בודאי מפחד טובא אפילו מחשש רחוק שיתגלה שטעה, ולכן כל זמן שלא שמענו ערעור אנו מחזיקים הרופא שלא ירמה או יטעה כיון שעבידא לאיגלויי... ואפילו שזהו לענין דבר שבערוה.

כך גם פסק ביה"ד הרבני באשקלון (תיק 1014621/1 - כ"ח בתמוז תשע"ה) במסגרת הליך שיפוטי:

בצוות שלם של רופאים אחיות ואנשי מעבדה... יש לומר בפשטות שחזקה לא מרעי אנפשייהו, ובפרט שכל צעד מתועד וחתום על ידי הרופא המטפל, נראה ברור שאין לחוש ולא מרעי אנפשייהו והוי מילתא דעבידא לאיגלויי.

וכך קבע בשו"ת יביע אומר (ח"ז אה"ע סי' יד) שניתן להסתמך על הודעה רשמית מהמשטר הסובייטי על מות אדם בקרב; וכהנה הרבה[7].

ומכאן לנדון דנן: לחותמים אלה, ולמסמכים אלה שלפנינו, מוקנה אפוא מעמד הלכתי של "אומנים", וכל עוד לא נגלית "רעותא" בדבריהם יש למסקנתם תוקף הלכתי.

 

1. כבשן

מסמך "חקירת היעלמות..." הנ"ל מציג באופן שאינו משתמע לשני פנים את הבעירה העזה-ביותר שאחזה בבית. תיעוד זה מלווה הן בתמונות והן בתיאור מילולי, ובישיבה שקיימנו עם החוקרים הדבר אף חודד ופורט היטב על ידי נציג מוסמך ומקצועי שחקר זאת. כן זוהה מטען ההצתה שככל הנראה גרם לבעירה.

סוגיית נפילה בכבשן נדונה בגמרא (יבמות קכא, ב):

תנו רבנן, נפל לתוך כבשן האש מעידין עליו, ליורה מלאה יין ושמן מעידין עליו; משום רבי אחא אמרו: של שמן מעידין עליו מפני שהוא מבעיר, של יין אין מעידין עליו מפני שהוא מכבה....

כך נפסקה הלכה ברמב"ם (הלכות גירושין פי"ג הי"ז) ובשו"ע (אה"ע סי' יז סע' ל), כי אם:

נפל... לתוך כבשן האש או לתוך יורה רותחת מלאה יין או שמן... אפילו עמד וברח מעידין עליו שמת, שוודאי סופו למות. וכן כל כיוצא בזה מדברים שאי אפשר שיחיה אלא ימות בזמן קרוב, הרי אלו מעידין עליו.

אמת, פרשנים הבחינו בין סוגי מדורות, הן לפי העוצמה שלהן והן לפי המבנה בו התרחשו[8]. הבחנות אלו אומצו וצוטטו על ידי פוסקים רבים, מהם שהבהירו שאפילו במדורה אין צורך בשהות ממושכת ביותר אלא די שיישרפו רגליו ולא יוכל לזוז[9] (באר היטב על שו"ע שם ס"ק צה, בשם כנסת הגדולה מז ע"א)[10]. בהתאם, כל בעירה טעונה בחינה אם היא דומה יותר ל"כבשן" או שהיא דומה יותר ל"מדורה". לא זו אף זו, גם אם היא דומה ל"מדורה", יש לבחון את משך הזמן בו שהה האדם בתוך אותה בעירה.

היתכנות של יציאה מתוך שריפה עמדה למחלוקת תלמודים[11] ולמחלוקות פוסקים. תלמודים - בניגוד לאמור לעיל מהבבלי, הרי שהירושלמי (יבמות פט"ז ה"ג) סבור שנכון לחוש למעשה ניסים: "נפל לכבשן האש אין מעידין עליו, אומר אני נעשה לו ניסים כחנניה מישאל ועזריה"[12]. עם זאת, הלכה למעשה נפסק כבבלי[13], ואין חשים למעשה ניסים אלא רק להצלה טבעית, ככל שיש לה היתכנות. אשר למחלוקות הפוסקים - אלה התעוררו ביחס למצבים שונים[14].

דוגמה נוספת, ומשמעותית לענייננו, היא תשובתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"י אה"ע סי' יח) אשר נכתבה כהיתר לעגונות אסון 'מגדלי התאומים' בתשס"א, ובה סיכם כי:

...בנדון דנן [אסון מגדלי התאומים] שהייתה אש מתלקחת נוראה ועשן כבד אפף את כל הקומות העליונות שמעל הקומה שבה היה הפיגוע, והרי בלא"ה העשן הכבד עצמו יש בו סכנת מיתה... וגם לשון הגמרא (יבמות קטו, א) עישנו עלינו בית, ופרש"י, שהציתו אותו באש 'ונתמלא עשן'. וכל שכן באש להבת שלהבת עצומה כזו, שהמשיכה לבעור כמה ימים, שבודאי שמת.

תיאור זה, ומסקנה זו, ודאי שרירים וקיימים גם בנדוננו. צא ולמד ממסמך "חקירת היעלמות..." הנ"ל, ומהתיאור שנמסר לנו על-פה, עד כמה עוצמת האש ומשך הבעירה היו כאלה שלא הותירו כל אפשרות לשרוד, כך שבוודאי "כבשן" לפנינו, על כל המשתמע מכך.

אגב כך תצוין הדגשת החזון איש (אה"ע סי' כה אות ז ד"ה ובב"ש) בהקשר זה של שריפה, כי "אין למסור כלל בזה, אלא הכל לפי ראות עיני הדיין"[15]. לענייננו מתאים גם המשך דבריו שם: "...וכל שכן בשאין פתח לצאת אלא בהאי פתחא, ולא יצא, הוי כנפל לתוך כבשן האש דמעידין עליו, וכל שכן במצאו עצמות אדם אח"כ" - ממש כנדון שלפנינו[16].

 

1. שרידי גוף ייחודיים

מסמך "חקירת היעדרות..." הנ"ל מתאר כי באגנית המקלחון אותרו שרידי גוף ייחודיים למדיי: שתי שיניים וכתר. כאמור, לנגד עינינו הוצגו שני מסמכים, בחתימת ארבעה רופאים - שניים לכל אחד מהמסמכים - אשר קובעים כי שרידי גוף אלה משויָכים ל"פלוני". השוואה לתיעוד רפואי של הרעיה מראה בעליל וללא ספק ששרידי גוף אלה בוודאי אינם שלה, ובהינתן שמדובר ב'קבוצה סגורה' (ראה להלן ה) די באיפיונם הייחודי של הממצאים כדי לקבוע – על דרך החיוב ועל דרך השלילה כאחד – שב"פלוני" עסקינן.

נכון הוא שבמהלך הדורות תהו לא מעט מהפוסקים בשאלה עד כמה ניתן לזהות הלכה למעשה על סמך שיניים, ומהם שקבעו כי כלל אין לסמוך על ממצא זה. כך לדוגמה כתב הרמ"א (שו"ע אה"ע סי' יז סוף סע' כד): "שיניים גדולות, אע"ג שגדולים הרבה לא הוי סימן", ובחלקת מחוקק (שם ס"ק מד בשם פסקי מהרא"י) נימק זאת: "הטעם, כי בדקינן בהרבה בני אדם השיניים באמצע כך הם", ואם כך הדבר, ומדובר בממצא מצוי, הרי שאינו מסייע לזיהוי. וכך גם ערוך השולחן (שם, סע' קעג), שראה בשיניים "סימן גרוע":

שינים גדולים באמצע לחי העליון, אפילו משונים קצת משארי בעלי שיניים ארוכים, הוה סימן גרוע, כיון דבזה המקום מצוי בכמה בני אדם שיניים גדולים.

אלא שבמקביל, כבר הם ציינו שישנם מצבים בהם כן יהיה ניתן לעשות שימוש מזהה בסימני שיניים. כך, חלקת מחוקק (הנ"ל, ובית שמואל, שם ס"ק עה): "משמע, הא אילו היו השיניים האחרים לא באמצע גדולים, מה שאין נמצא כן לרוב העולם, הוי סימן מובהק". וכן ציין פתחי תשובה (שם ס"ק קי) את תשובת החתם סופר, שאם השיניים שאינן באמצע גדולות ביותר ומכוונות בצמצום מקום למספר השיניים, הרי שזה "סימן מובהק". וגם ערוך השולחן (הנ"ל), שהסתייג, הוא עצמו ציין כי:

בשארי מקומות שיניים גדולים משונים, כמו בלחי התחתון או בפנימיות השיניים, אם כיוון המספר והמקום בצמצום ומשונים הם הרבה משיני שארי אנשים, אפשר דהוי כסימן מובהק, ועכ"פ סימן בינוני ודאי הוה.

עם זאת הוסיף, כי "יש שכתב דנקב מפולש בשן הוי סימן מובהק", אם כי הוא חלוק וסבור ש"לא נהירא לפסוק כן בזמנינו שנתרבה כאב השינים והרבה שיניים נקובים בבני אדם... והכל לפי ראות עיני חכמים...". כלומר, לדידו, מחד גיסא, כיום - שהתרבו תחלואי השיניים - קשה לסמוך על ממצאי שיניים, ומאידך גיסא הוא מותיר פתח, ש"הכל לפי ראות עיני חכמים".

ואולם – גם – בנושא זה, המודרנה עשתה את שלה, והשפיעה על ההלכה, ולמעשה. שכן, אינה דומה כלל ועיקר חוות דעת על סמך מִשנן בעת העתיקה - חור פה ושינוי שם, בהתרשמות חיצונית - לחוות דעת שנעשית על סמך משנן בעת החדשה: השוואת A.M ל-P.M במגוון טכנולוגיות: צילומי סטטוס, נשך, פנורמי, CT. בשל כך הכריעו רבים מהפוסקים שבימינו כן ניתן לסמוך על משנן, ובעיקר כאשר הפענוח והזיהוי נעשים על ידי מומחה לדבר. כך כתב הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ט, אה"ע סי' ג):

...בזמן הזה דשכיחי נקבים בשיניים, מ"מ בצמצום המקום י"ל דחשיב סימן מובהק... במרשם השיניים שיש הרבה סתימות ועקירות, ובצמצום המקומות, נראה דחשיב כסימן מובהק...

וכך הדגיש הרב אברהם משה אבידן [שהיה בשעתו סגן הרב הראשי לצה"ל], בספרו דרכי חסד (פ"ו סע' כה):

ויש אומרים שבזמננו, הואיל והתרבו כאבי שיניים והרבה מהן נקובות, אין לקבל זיהוי נקב כסימן מובהק. אבל אם נעשה צילום שיניים וכדומה בחייו, ורופא מומחה היודע להבחין בצורות שונות של נקבים מעיד שנקב זה שבחלל הוא הנקב המופיע בצילום וכדומה, יש לקבלו כסימן מובהק.

והוסיף (שם, הערה 87) כי יתרונו של המומחה נובע מכך "שהוא מוסמך להבחין בין הנקבים והסתימות, ומסתבר כי עובדת היות הנקב שכיח אינה מפריעה באופן זה"[17].

ומכאן שבנדון דנן, כאשר לפנינו חוות דעת של ארבעה מומחים, שכולם קובעים בלשון שאינה משתמעת לשני פנים כי הכתר ושתי השיניים אכן מתאימות ל"פלוני", ודאי שניתן לסמוך על כך. יצוין כי למעלה מן הצורך, ביקשנו - כדרכנו - מרופא שיניים מוסמך, אשר מלווה את פעילות צוותי החליטה במהלך המלחמה, שיבחן גם הוא את השרידים, וגם הוא השתכנע בכל האמור והצטרף לקביעה כי מדובר בשיניו של "פלוני".

 

1. הימצאות "פלוני" בבית

כפי שמתאר בפרוטרוט במסמך "חקירת היעדרות..." הנ"ל, המסקנות ביחס להימצאות "פלוני" בבית - שלילת היתכנות חטיפתו או בריחתו וקביעת היעדרו של אדם אחר בבית אותה שעה - נסמכו על מספר נתונים:

1. עדות הבן שבעת שיחת הטלפון עם אמו שמע ברקע את הקול של "פלוני", אביו;
2. היעדר כל תיעוד על חטיפה או בריחה, למרות שהמרחב מרושת במצלמות, ולמרות שבמהלך האירוע אמצעי אווירי תרמי צילם את היישוב; במקביל, אין גם שום תיעוד – מכל סוג שהוא – על הימצאותו של "פלוני" בעזה;
3. לדעת החוקרים, המחבלים ששרפו את הבית לא יכלו לחטוף את "פלוני", שכן אחד מהם נהרג, השני היה פצוע והשלישי היה עסוק בחילוצו;
4. התקבל מידע מודיעיני אמין ומבוסס ביותר[18] על כך ששני המחבלים הרגו "עוד 2 אנשים", בשעה שהיחידים שיכולים היו להיהרג ביישוב באותה שעה הם בני הזוג דנן;
5. סמוך למקום בו אותרו השיניים והכתר אותר מקבץ עצמות אדם מחלקים שונים בגוף, כולל עצם גולגולת;
6. מיישוב זה אין נעדר נוסף.

תיאורים אלה, כולם, מתלכדים לאמירה אחת: הימצאותו של "פלוני" בבית; היעדר אדם אחר בבית (להוציא רעייתו) אותה שעה; שלילת חטיפה או בריחה.

בנוגע לס"ק 1 - עדות הבן על שמיעת קול אביו – "פלוני" – ברקע: פוסקים התירו לא פעם עגונה על סמך "טביעות עינא דקלא". כך לדוגמה, בתשובות הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"י אה"ע סי' יח):

וידוע מ"ש האחרונים שגם שיחה בטלפון יש בה משום טביעת עינא דקלא (גיטין כג, א), וכמ"ש בשו"ת שערי דעה ח"א (סו"ס קצד) שכיון שיכולים לזהות את קול המדבר בטלפון בטביעת עינא דקלא, שפיר מהני אף לגבי איסור אשת איש לצוות לסופר לכתוב ולעדים לחתום. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרש"ג ח"ב (סוף סי' רנ)... וכ"כ מדנפשיה הגרי"מ טולידאנו בשו"ת ים הגדול (סי' פב). ובשו"ת בית יצחק (חאה"ע ח"א סי' עב אות ב)... וכ"כ בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' קי), שכל דליכא הכחשה סמכינן על טביעת עינא דקלא. וא"כ יש להתיר בנ"ד ע"י טביעת עינא דקלא. ע"ש. והניף ידו שנית בשו"ת בית יצחק (חאה"ע ח"ב סי' יג)... דטביעת עינא דקלא מהני לעניין היתר עגונה, וכבר כתבתי בח"א (סי' עב) דטביעת עינא דקלא מהני לעניין היתר עגונה... ומשמע מדבריו דסמכינן אטביעת עינא דקלא גם ע"י טלפון. וכ"כ הגאון רבי רפאל אנקאוה בשו"ת תועפות ראם (סוף סי' מה) דשפיר מהני טביעת עינא דקלא ע"י טלפון בהיתר עגונה[19].

והרי בוודאי חזקה על בן שמזהה כדבעי את קול אביו.

אשר למצלמות השונות שנזכרו בס"ק 2 – הן הרגילות והן התרמיות – שלא קלטו שום סימן ל"פלוני" מחוץ לביתו, גם לכך יש משקל הלכתי. דוגמה לדבר מצאנו בהסתמכות על מצלמות לצרכי פיקוח על כשרות, ולצרכים נוספים, פעולה שרווחת יותר ויותר בשנים האחרונות, וקיבלה גושפנקה הלכתית[20], והוא הדין לנדון דנן. לכך ניתן לצרף דוגמה נוספת, שהיא מעין ענייננו: התייחסותו המסועפת והמפורטת של הרב הראשי לצה"ל, אלוף הרב שלמה גורן, ל"אירוע הדקר". להתרת אותן עגונות הקדיש הרב תשובה ארוכה ומסועפת (שו"ת משיב מלחמה, ח"ג, שער ג), ובין השאר נסמך על סריקות חיל האוויר במרחב המשוער, שלא איתרו דבר[21]. דברים דומים כתב גם הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ו אה"ע סי' ד) במקרה של "מטוס של צה"ל שנפגע ע"י טיל של אויב, המטוס התפוצץ באוויר ונפל לים, ולא נראתה כל נטישה מצד הטייס", ומעדות חברו עולה שלא נצפתה נטישה, וכך גם מסוק שסרק את הסביבה ולא מצא זכר למטוס ולטייס. הרב עובדיה סמך על סריקות אלה וקבע את מותו של החלל.

נכון הוא שיש מקום להבחין בין המקרים: באירועים אלה, הסריקות היו מכוונות ונעשו לאחר מעשה, בעוד שבנדון דנן מדובר בצילומי שיגרה ובשעת מעשה; ועדיין דומה שהמכנה המשותף בין המקרים רחב דיו כדי להקיש ביניהם.

לכל זה מצטרף עקרון 'הקבוצה הסגורה', שהוא נדבך משמעותי בקביעת זיהוי חלל. משמעו של עקרון הלכתי זה הוא שאם מלכתחילה ידוע מספר הנמצאים במתחם מסוים, מספר זה הוא נקודת מוצא לכל דיון הלכתי. שעה שאחד הנמצאים נעדר, וככל שנשללת אפשרות להיעדרו בנסיבות ידועות (חטיפה, בריחה וכד'), ניתן להסיק שהנעדר אינו בין החיים.

כבר בתוספתא יבמות (מהד' ליברמן פי"ד ה"ח) נפסק כי אם "אמר אחד יצא מעיר פלוני, מפשפשין באותה העיר, אם לא יצא משם אלא הוא תינשא אשתו", וכך נפסק ברמב"ם (הלכות גירושין פי"ג הל' כז) ובשו"ע (אה"ע סי' יז סע' יט). הרמ"א (שם) הדגיש שהלכה זו תקפה לא רק כאשר יהודי הוא זה ש"אמר", אלא "ה"ה בגוי המסיח לפי תומו".

בשו"ת משאת בנימין (סי' מד) הקיש מכך על מקרה בו יש עדות ישמעאלים – מסיחים לפי תומם – "שהיהודים שיצאו עמהם מעיר יאס... אח"כ מצאו אותם שנהרגו", הרי ש"צריך לחפש בעיר יאס, אם לא יצאו מהעיר שום יהודים אחרים באותו זמן רק אלו - נשותיהם מותרים, וכדתניא בתוספתא...", לפי ש'קבוצה סגורה' לפניך. ואין לחוש "שמא אלו שיצאו ונתלוו עמו מעיר יאס הלכו לדרכם ואלו הנהרגים אחרים הם שנתלוו עמו בדרך, דלזה לא חיישינן"...

ומאחר שהעיד כמר אהרן שיצאו שישה אנשים מעיר יאס, ואחר כך באו עדים ששמעו מפי הישמעאלים מסיחים לפי תומם שמצאו שישה יהודים הרוגים בדרך, לא חיישינן לשישה יהודים אחרים, דמספר אנשים סימן מובהק מסימנים גמורים וגדולים הוא דלא שכיחי כלל, ועלייהו סמכינן להתיר נשותיהן.

עקרון 'הקבוצה סגורה' שימש אפוא גם בתשובה זו נדבך מהותי בקביעת המיתה והתרת הנשים מעגינותן[22].

ואכן לא מעט פוסקים עשו שימוש בעקרון זה. דוגמה לדבר שו"ת בית יוסף - דיני גוי מסיח לפי תומו (סי' ח):

...וכ"ש שאמרו כמה דברים המוכיחים שהוא נפתלי זה, שאמרו שהיה עמו מעות הרבה ושהיה קיוסי, שאעפ"י שאין דברים אלו כדאי להתיר אשה זו, מ"מ מוכחים מיהא הוו, שאם נאמר שלא היה נפתלי זה ההרוג נצטרך לומר ששני אנשים יהודים יצאו מסופיאה ושניהם באו לסימינדרא ושניהם היו קיוסיס ולשניהם היו מעות הרבה ושניהם יצאו מסימינדרא עם יעניצר וקטריזי, וכבר כתב מהרי"ק בשורש קפ"ה להתיר היכא דכל הדברים מוכיחים שהוא הוא המת... ומ"מ לא תיעשה בדיקה זה אלא על ידי חכם מומחה ומפורסם וירא שמים ויודע לחקור כל הדברים על אמיתתן, ושיהיה מתון בדבר, ויודע את כל איש ואשה הנמצאים בעיר, כדי שיוציא הדבר לאור ולא ילך חשכים ולא יבדוק כל הצורך ויהיה לו לפוקה ולמכשול ח"ו.

כלומר, אף כאן, היות 'הקבוצה סגורה' שימש יסוד עקרוני להתרת עגונה, תוך הדגשה שיש לוודא היטב, ובמתינות שאכן מדובר ב'קבוצה סגורה'. לכן בדיקה זו וקביעה זו לא ייעשו אלא על ידי "חכם מומחה ומפורסם וירא שמים" שגם "יודע לחקור כל הדברים על אמיתתן" ויעשה מלאכתו במתינות, בקפידה ובזהירות. ואולם, שעה שכך נעשה, הרי שהיות 'הקבוצה סגורה' מאפשר קביעת מיתה.

בהסתמך על עקרון 'הקבוצה הסגורה' קבע הפתחי תשובה (אה"ע סי' יז ס"ק קג) כי הגם שדרך כלל איננו נותנים משקל ל"סימן גרוע", והוא אינו מספיק להתיר עגונה:

אמנם נ"ל דבכה"ג שהספק הוא רק בין שני אנשים, היינו אם הוא בעלה או איש האחר, בזה מהני אף סימן גרוע כגון ארוך וגוץ או אדום...

באוצר הפוסקים (אה"ע שם ס"ק קמו אות ב) ציינו כמה וכמה פוסקים שהילכו בנתיב זה והכריעו שבמקרה של 'קבוצה סגורה' די ב"סימנים גרועים":

בדרכי נועם סימן ל"ד, בנידון שהוחזקו שנים שוים בשמותם אלא שהאחד היה זקן וזקנו לבן והשני צעיר לימים וזקנו שחור, כתב דאף על גבי דסימני הגוף כאלו לאו מילי דסמכא נינהו, היינו דווקא כשאנו באים להכיר את האיש על ידי הסימנים לדעת מי הוא. אבל כל שידענו שנפקדו מעיר אחת שני יוסף בן שמעון – אם באנו להכיר את אחד מהם שבאה עליו העדות על ידי סימני הגוף, יספיק להכיר אותו במה שהוא משונה מחברו. וכ"כ הר"מ בן שנגי בתשובתו שבספר זרע אנשים סימן מ', דאפילו שהוחזקו שנים והוא נותן סימנים לאחד, כגון שהאחד זקן והאחד בחור – תו ליכא למיחש כלל. גם בספר יהושע סימן ע"ד כתב בנידונו דאף אם יימצא שהיה באותה העיר עוד אחד בשם כזה אלא שלא היה גוץ כמותו, הוי גם כן סימן מובהק שאינו זה, דבשני יוסף בן שמעון באחד נגד חברו הוי ארוך וגוץ סימן מובהק.

שימוש ב'קבוצה סגורה' ביחס לנספים בשואה עשה בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' ג):

והנה כל זה בסתם, דהיה בין הנכבשים ולא חזר לביתו ולא ידענו מה היה לו, אבל באופן דיצא בין אותם שנפרשו לקרעמאטויריום... אף שלא ראו ממש, רק כפי העניין הנודע אותן שהציגו לעבודה הוזדמנו יחד אח"כ במרחץ וכדומה ואחר שהיה בידיעתם מתחילה ביניהם, ואח"כ לא ראו אותו, אז בידוע שהלך לצד השני, שלא היה לו מקום לילך למקום אחר, גם זה הוי כראיה מטעם ידיעה בלא ראיה...

ראיה זו מהווה לדעת בעל 'מנחת יצחק' בירור מספק שהלה אינו בין החיים.

דוגמה נוספת, מהעת החדשה - ביחס לנספים ב'מגדלי התאומים' - נמצאת בשו"ת עמק התשובה (ח"ו סי' א):

המסקנא הברורה המתקבלת ממחקר זה הוא שלא נמלט אף אחד מכל הקומות שלמעלה מן ההתפוצצות, וזאת מפאת שלא היה שום אפשרות ומציאות אף דחוקה מאוד להימלט משם, באופן שלפי זה ברור ומוחלט שבעלה של העגונה הזו שהיה נמצא בהקומה המאה וארבע לא נמלט, רק נהרג בהתמוטטות הבניין בהתאם להתעודת מות שניתן ע"י השלטונות ובהתאם לשאר הפרטים שבגביית עדות הנוכחית.

ועוד דוגמא מעין זו - בשו"ת מהרח"ש אה"ע סי' מח:

ונדון דידן דמעיד על עינו אחת זולפת נראה שהוא סימן בינוני, ולא גרע מאם היה מזכיר שמו, ובחיפוש שחיפשנו בניקופול שלא יצא שום יהודי בסימנים אלו כנזכר ושלא חזר לניקופול אלא זה היה נראה להתיר...

כלומר, אומנם "סימניו" גרועים, ואולם משום שמדובר ב'קבוצה סגורה' די בהם כדי לקבוע את מותו. ועוד הוסיף, שם:

דמי נדון דידן לנדון מוהריב"ל ח"ג סימן י"ח מתושב אנדרופלי ונתעכב בניקופול ימים אחדים ואח"כ הלך לבא לאחיאה לקנות שוורים להוליכם לאנדירנופלה, והעיד ישראל מפי גוי שנהרג, וחכמי ניקופול רצו להתיר לפי שלא הוחזקו שני יהודים שהיו קונים שוורים, והיו יודעים בודאי שלא היה אלא אותו יהודי. והרב הנזכר לא נתקררה דעתו באותה תשובה, אלא התיר הרב באותו נדון לפי שהזכיר שם עירו אנדירנופלה, ובחיפוש שחיפשו באנדירנופלה אם יצא משם שום יהודי שלא חזר ולא נודע מה היה לו.

'הקבוצה הסגורה' היא שעומדת בבסיס ההכרעה.

וכך גם עולה משו"ת מהרש"ך ח"ב סי' קנא:

כל זה מורה באצבע שהתוגר הנזכר הכיר לההרוג הנזכר שהיה אומנותו עיינאג'י ושהיו לו קרובים בשאלוניקי. ואם כן כל שלא נחסר מהעיר הזאת בחור עיינאג'י אחר שיהיו לו קרובים כי אם ליבלי יש לסמוך על זה וכדאי הדבר להתיר את אשתו.

גם כאן מפורש אפוא שבסיס ההכרעה המתירה היא העובדה "שלא נחסר מהעיר הזאת... כי אם..."[23].

סוף דבר: שעה שהוכח כי אף אדם לא יצא מהבית – לא נחטף ולא ברח, ושעה שידועה לנו נוכחותם של שני אנשים בלבד בבית – "פלוני" ורעייתו, ושעה שהרעיה זוהתה במקום אחר מרוחק למדיי בעוד שהשרידים הנוספים נמצאו מאחורי שני קירות שנותרו על תילם, ברי שהשרידים משויכים ל"פלוני". התאימות של הכתר ושתי השיניים ל"פלוני" מחזקת ותומכת היטב מסקנה זו, וכך גם מקבץ העצמות.

 

1. עצם הגולגולת

לקביעת מותו של "פלוני" יש לצרף את חוות דעתו של רופא משפטי מוסמך ולפיה הממצא הוא עצם קדקוד, ובנסיבות המתוארות, שהעצם לא הוצאה מן הגולגולת בהליך ניתוחי מסודר, ושמי שעצם זו ניטלה ממנו לא טופל מיידית, ניתן לקבוע בוודאות שהאדם שעצם זו שייכת לו אינו בין החיים. לשון אחר: עצם זו, במצב זה, היא "איבר שהנשמה תלויה בו".

במשנה (יבמות פט"ז מ"ד) שנינו: "מעשה בעסיא, באחד ששלשלוהו לים ולא עלה בידם אלא רגלו, אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תינשא, מן הארכובה ולמטה לא תינשא". ובגמרא (שם קכ, ב) ציינו להבחנות שונות שעניינן עדויות על "מקום שנפשו יוצאת" או "אין נפשו יוצאת", "שחט שניים או רוב שניים" וכיו"ב. וכן הוא בשו"ע (אה"ע סי' יז סע' לב):

אם קשרוהו ברגליו ושלשלוהו אל הים ולא עלה בידם אלא רגלו, מארכובה ולמעלה משיאין את אשתו לאחר י"ב חודש, שטריפה אינה חיה י"ב חודש. אבל אם נפל לים והשליכו מצודה והעלו רגל אחד מארכובה ולמעלה וכיוצא בזה, אין משיאין את אשתו, שאני אומר רגל של אחר הוא...

נכון הוא שנחלקו תנאים, אמוראים ופוסקים, ביחס לאיברים מסוימים, האם הם מוגדרים הלכתית "איבר שהנשמה תלויה בו", ואולם לא כן ביחס לראש, שהוא ללא ספק וללא חולק "איבר שהנשמה תלויה בו". כך אמרו בנזיר (כא, ב): "ידִי נזירה ורגלִי נזירה לא אמר כלום, ראשי נזירה כבדי נזירה הרי זה נזיר. זה הכלל, דבר שהנשמה תלויה בו הרי זה נזיר"[24], והרי בנדון דנן בראש עסקינן. כדי כך אמורים הדברים, שהדוגמה הבולטת ביותר למיתה היא הסרת הראש, כמה שאמרה המשנה (אהלות פ"א מ"ו): "הותזו ראשיהם אע"פ שמפרכסין - טמאים"[25], שכן כאמור אין לך מיתה ברורה כקטיעת ראש[26].

אף על מסקנה זו של הרופא המשפטי, שהעצם המדוברת היא 'איבר שהנשמה תלויה בו', יש להחיל את הכלל של "אומן לא מרע אומנותיה" (ראה לעיל ב). לפיכך יש להתייחס לחוות הדעת המקצועית בנושא כקבילה הלכתית.

נכון הוא שלא ניתן היה להפיק DNA מהעצם, ברם לאור מיקום העצם, הקיר שמפריד, נוכחות "פלוני" ורעייתו בלבד בבית, היעדר אנשים אחרים ושלילת חטיפה ובריחה, ברי שעצם זו משוייכת ל"פלוני". בהינתן שעצם זו היא של "פלוני" – הרי שאינו בין החיים.

 

מסקנה

לאור כל האמור, נקבע והוכרע הלכתית במִצרף כל הנתונים[27] כי "פלוני" אינו בין החיים.

"בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אלוקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו כה, ח).