המעין

שאלות וספיקות בטבילה במעיינות / הרב אברהם יעקב גולדמינץ

הורדת קובץ PDF

 

פתיחה

א. ההגדרה ההלכתית של 'מעיין'

ב. אבן ירושלמית

ג. גלישת מים בימי גשמים

ד. האמנם רוב העוסקים בענייני מקוואות מומחים הם?

ה. טיפין טיפין

ו. שלושה לוגין וניקיון

ז. הווייתו ע"י מקבל טומאה

ח. מדרגה שאינה רחבה ארבעה טפחים

ט. חשש שיראוה

דברי סיום

פתיחה[1]

ידועים דברי החפץ חיים ב'מאמר טהרת המשפחה' (אגרות ומאמרים סי' קיח): 'אסור לדור בעיר שאין בה מקוה... והיא קודמת לבניין ביהכ"נ וקניית ס"ת וכל המצוות'. וכך כתב גם בספר טהרת ישראל פרק ו: 'צריך ליזהר מאוד שלא לדור בעיר שאין שם מקוה כשרה... כי בוודאי כשיָדור בקביעות במקום הזה, בהמשך הימים יבוא לידי איסור כרת'[2].

המשמעות של מגורים בעיירה בלי מקוה טהרה כשר בתנאים של לפני כמאה וחמישים שנה, בתנאי התחבורה של פעם, הייתה טירחה מרובה וביטול פריה ורביה, מצב של דיעבד בכל קנה מידה. ועם כל זה מהר"ש קלוגר זצ"ל פסל מקוה טהרה באחת העיירות בגלל חששות בדרך המשכת המים מן המעיין, ובעיקר בגלל שלא היה פיקוח של תלמיד חכם על כשרותו (שו"ת שיירי טהרה למהר"ש קלוגר תשובה מח לסי' רא, הובא בדרכי תשובה סי' רא סוס"ק לז).

הגאון רבי יעקב בלוי זצ"ל, מגדולי הפוסקים בירושלים בדורנו, מספר בהקדמה לספרו 'פתחי מקוואות' שהוא למד את הלכות מקוואות במשך חמש שנים. וכתב רבי אליעזר פאפו זצ"ל בעל 'פלא יועץ' (בספרו 'חסד לאלפים' על יו"ד בתחילת סי' רא):

תנאֵי הכשר המקוה, ופרטי דיני מקוה בכל האופנים מינים ממינים שונים, רבו כמו רבו, והכל מפורש בשולחן ערוך ופוסקים. ולא העליתי דבריהם בספר, כי אלו דברים המסורים לחכמים די בכל אתר ואתר לפקוח עיניהם על זאת וכזאת שיהא המקוה כשר כדינו וכמשפטו על פי התורה...

ואכן, בדרך כלל המקוואות ביישובים השונים נמצאים תחת פיקוח גורם רבני מוסמך. אך במקביל קיימת טעות נפוצה בציבור שכל מעיין בשטח כשר לטבילה, ואין צורך באישור הלכתי על כשרותו. וזה לא נכון. אמר לי הגאון רבי מנדל ראנד שליט"א מפוסקי 'המרכז לטהרת המשפחה' שרוב המעיינות שהוא בדק התבררו כפסולים לטבילה, ובטלפון הוא עונה לכל שואל שלא לטבול טבילה בעלת משמעות הלכתית במעיינות. אנשים עם הרבה רצון טוב, אבל בלי ידע בהלכות מקוואות ובלי פיקוח של רב מומחה לתחום זה, מכשירים מעיין למקום טבילה נעים ונוח, אך לעיתים קרובות התוצאה היא שהמקום נפסל לטבילה על פי ההלכה. אין שום איסור להשתכשך להנאה במי המעיין ובבריכה שעל ידו[3], אך אי אפשר לסמוך על כך שזהו מעיין או מקוה כשר על פי ההלכה בלי בירור הלכתי מקיף, לא לטבילת כלים ובוודאי שלא לטבילות חמורות יותר. תיקון מקוה מוכרח שיהיה בפיקוח של תלמיד חכם המומחה לעסקי מקוואות (שו"ת דברי יציב יו"ד סו"ס קיז אות כב, ועוד), ובשום אופן לא מספיקים רצון טוב וידיעה בסיסית בהלכה. במקום אחד שבדקתי גיליתי שקיימות למעלה משלושים שאלות לגבי כשרות המים לטבילה במסלולם מהנביעה ועד בריכת הטבילה, ומספיק שאחת מהן תתברר כפוסלת בשביל לפסול את כל המים שעוברים דרכה.

לדוגמא, מעיין מפורסם שמשמש כמקוה לרבים עבר שיפוץ, ואחריו התברר שהמים מגיעים מהנביעה לבריכת הטבילה בצינורות שיש בהם זוויות ונקודות חיבור שנחשבות בית קיבול. עובדה זו גורמת למים להיחשב 'מים שאובים' (סי' רא סע' ח), כך שהם זהים הלכתית למי ברז. במקום אחר שמשמש כמקוה התברר שהמים שבו נחשבים כ'תמצית מי גשמים' ולא כמי מעיין. בשני המקומות האלו המים שבמקום הטבילה נחשבים הלכתית כ'מים זוחלין', ולכן הטבילה בהם אינה מועילה כלל, אפילו לא ל'טבילת עזרא'. במעיין אחר מישהו עם רצון טוב הרכיב פילטר בנקודת הכניסה של המים כדי להנעים את השהות של המטיילים והמתרחצים במים הצלולים, אך המים שעוברים דרך פילטר מסוג זה נחשבים ללא ספק מים שאובים. ויש יהודים טובים שסומכים לעיתים על הטבילה במעיינות אלו, גם כשמדובר על דיני כרת!

כתב הגר"מ פינשטיין זצ"ל (אג"מ יו"ד ח"ג סי' סד):

הנה דבר פשוט וברור שאין להאריך בזה, אשר המעיינות החפורים אין להחשיב למעשה בדין הקוּלוֹת שאיכא למעיין.

הרשב"א פוסק (תורת הבית הארוך שער המים שער יא [מט, ב], הביאו הפתחי תשובה ס"ק כג, ושם הביא גם דעות נוספות) שכל מעיין שהסיטו אותו מנתיב זרימתו הטבעי או 'המשיכו' אותו למקום אחר מאבד את החשיבות של 'מעיין'. אם שינו את מבוא המים, או המשיכו את המים למקום אחר שאינו מקום זרימתו הטבעי של המעיין, צריך להחמיר ולטבול בו רק באופן הכשר לטבילה במקוה, ואין להקל בו בדינים שמקילים במעיין. כך למשל דווקא במקום זחילתו של המעיין אפשר לטבול בכל שהוא [=בפחות משיעור ארבעים סאה במקום הטבילה], אבל אם העבירו את המים על גבי גומא פסק שֵם 'מעיין' מהם, וחזרו המים להיות כמקוה לכל דבר. והוסיף הט"ז ס"ק עג שגם אם ממשיך את מי המעיין בדבר המקבל טומאה, ובמקום שלא היו שם מים תחילה אלא ע"י המשכה שממשיך עכשיו, ועושה מלאכה במקום ההוא - המקוה פסול. גם אם ממשיכים את המעיין על גבי כלים, חוזר דינם של המים להיות כמים שאובים הפסולים לטבילה[4].

הנה כמה הלכות פסוקות בשו"ע שנאמרו גם לגבי מעיינות, ובטבילה במעיינות פעמים רבות לא מקפידים בהם:

א. חיבור למקור המעיין נחשב 'השקה' (ט"ז ס"ק יד וש"ך ס"ק קה). וצריך שהוא יעמוד בגדרי השקה (סע' נב).

ב. אין טובלין בתוך כלים (סע' ו).

ג. מעיין שמקלח לתוך כלי מימיו פסולים לטבילה גם לאחר שהם יצאו מהכלי (סע' ח).

ד. אין מועילה השקה למעיין המקלח לתוך כלי (לדעת הט"ז הנ"ל ס"ק יד זה אסור מדרבנן, ויתכן שלדעת הש"ך הטבילה במקרה זה אסורה מדאורייתא).

ה. מחלוקת המחבר והרמ"א אם מעיין שאין בו ארבעים סאה מטהר מים שאובין (סע' טו וסע' מ).

ו. מעיין אינו מטהר מי גשמים (סע' ב, עי' ש"ך וט"ז).

היוצא מכאן שנכון שמעיין מטהר בזוחלין (סע' ב, דהיינו שבניגוד למקוה אפשר לטבול בו גם כשמימיו זורמים ואינם מכונסים במקום אחד), אבל אסורה טבילה בתוך כלים (סע' ו), ואסור שמי המעיין יעברו דרך כלי (סע' ח) או ש'הווייתן' תהיה ע"י דבר שמקבל טומאה (סע' לה, מח).

חיבור המים שבאתר הטבילה למקור המעיין מועיל במידה מסוימת (ט"ז ס"ק יד וש"ך ס"ק קה), אך כאשר נפסק הקילוח ההלכה משתנית. ויש לדון מה הדין בקטפרס (= מקום מדרון, ראה משנה טהרות ח, ט ושו"ת מנחת יצחק ח"א סו"ס קמו) ובניצוק (ראה או"ח סי' קנט סע' ז ומ"ב שם ס"ק מו). וקיימים עוד פרטים ופרטי פרטים לרוב, שאת כולם צריך לבדוק ולאשר את תקינותם כדי להכשיר מעיין לטבילה כשרה.

 

א. ההגדרה ההלכתית של 'מעיין'

לא כל מקור מים נקרא מעיין בלשון התורה. בדברים ח, ז נאמר 'אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר'. ומסביר הרמב"ן שיש מן המעיינות שנוזלים מתמצית לחות ההרים, מן הגשמים שנבלעים בתוכם או מן האדים העולים להם, והם שקרא עיינות... ויש מהם שיוצאים ממקור התהום והם שקראם תהומות, כלומר מעינות תהום. יצחק אבינו מצא מים (בראשית כו, לב ועוד) ומצא מַיִם חַיִּים (שם פס' יט), והמפרשים מסבירים את ההבדל ביניהם (רמב"ן שם פס' יז, ורד"ק שם פס' יט, והעמק דבר שם פס' יט). נזכרו במקורותינו הביטויים 'מַיִם חַיִּים', 'תמצית מי גשמים' (משנה מקוואות א, ו ותוספתא שם ה"ז), וגם 'מים שאובים שהולכים בגידי הקרקע' (ביאור הגר"א ס"ק ו). מי מעיין כשרים מוגדרים בתורה כ'מים חיים'. למים אלו יש 'חיוּת' מסוימת, תנועה טבעית של המים, שאינם דוממים אלא נעים וזזים כמו בעל חיים (ר' צדוק הכהן מלובלין, דברי סופרים אות יא). הפוסקים מזכירים כמה סימנים ל'מים חיים', ובהם שֵׁטֶף מַיִם רַבִּים (תהלים לב, ו), מעיין שאינו מתייבש בקיץ, ועוד. האם ההגדרה המקובלת היום למעיין, כמקום נביעה של מי גשמים שחלחלו לתוך האדמה ופרצו ממנה החוצה במקום מסוים, מתאימה גם להגדרה ההלכתית?

במעיין שנמצא קרוב למקומות מיושבים יתכן שחלק מהנביעה מקורו מנזילה מצינורות פגומים המביאים מים ליישוב. המים מחלחלים בקרקע, ויוצאים בנביעה יחד עם מי המעיין. תופעה מסוג זה מורגשת היטב כאשר למעיין חודרים מי ביוב שחלחלו באדמה בעקבות פיצוץ בצינור ביוב בסביבה, אך היא פחות מורגשת כאשר מדובר על צינור מים. נזילות תת קרקעיות שמקורן בצינורות מים שנפגעו הן תופעה מצויה, והיו מקרים שהם הרסו כבישים ופערו בולענים ומילאו בורות. כך שבכל מעיין שטובלים בו צריך לוודא שהנביעה אינה תוצאה של נזילה מצינור, מפני שאז מי המעיין הם תמצית של מים שאובים. הפוסקים עסקו הרבה בשאלות הקשורות להגדרת מי מעיין שמקורם מנזילת מים שאובים שחלחלו באדמה, והאריכו בראיות לכאן ולכאן[5], ובכל אופן צריכים שתהיה פסיקה הלכתית ספציפית בכל מקרה.

 

ב. אבן ירושלמית

מעיינות מסוימים רוצפו באבנים לנוחות השוחים והטובלים, וגם להנאתם של הזוחלים בתוך הניקבה. המים זורמים על גבי אבנים מסותתות שיש בהן חריצים, ולעיתים בחריצים האלו יש בית קיבול. החריצים נעשו כדי למנוע החלקה. האם חקיקות שנעשו בכוונה בידי אדם (חקקו ולבסוף קבעו, סע' לד), בשביל למנוע החלקה ולא בשביל לקבל מים (סע' לו), דינם כמו שקעים ברעפים שלא נועדו לקבלה (סע' לז), או שהם נחשבים בתי קיבול שנעשו בכוונה תחילה, שפוסלים את המים שעוברים מעליהם אם שיעורם רביעית, או לדעה אחרת כל שהוא (סע' לו)? קשה להקל בזה בטבילה דאורייתא.

 

ג. גלישת מים בימי גשמים

ישנם מעיינות שבהם בימי גשמים אתר הטבילה עולה על גדותיו, והמים זוחלים ממנו החוצה. האם המים שהתווספו למעיין הם מי גשמים או מי מעיין? נראה שבימי החורף המים במעיין הזה הם מי גשמים מעורבים עם מי מעיין, והם נחשבים זוחלין. אי אפשר לומר כאן את הסברא המובאת בגמרא (תענית כה, ב) שאין לך טפח [=של מי גשמים] מלמעלה שאין תהום יוצא לקראתו שלושה טפחים או טפחיים, מפני שזה לא נאמר על מקום קטן אלא רק על נהרות גדולים, כמו שכתב הבית יוסף שבנהרות קטנים יש לחוש לרביית נוטפין (עי' יראים סימן כו, הובא במרדכי שבועות פ"ג סי' תשמה, ובבית יוסף סי' רא סע' ב). יתכן שיש מקום להתיר לטבול בחורף במקום בו היו נמצאים מים גם בתחילה, לפני גבור הגשמים. זה תלוי בהבנת הט"ז (ס"ק ג) והש"ך (ס"ק יב) מהו יסוד האיסור כשרבו נוטפים על הזוחלים, ואין כאן המקום להאריך בזה.

 

ד. האמנם רוב העוסקים בענייני מקוואות מומחים הם?

כתב הרמ"א בסע' ד שרוב המצויין אצל מקוה ועושין כדי להכשירה בקיאין הן. אבל פוסקי הדורות מתקשים לסמוך על הכלל הזה, מפני שהמציאות מורה את ההיפך[6]. הפוסקים קבעו שבשביל להכשיר מקוה צריך פיקוח של רב (שו"ת דברי יציב יו"ד סו"ס קיז אות כב, ועוד). גם מי שטורח ומסדר מקום טבילה עם הרבה רצון טוב לא מובטח כלל שהוא מומחה להלכות מקוואות.

יש אתרי טבילה במעיינות שכל מה שניתן לבדוק בהם מתברר שנעשה כדין, וניכר שהיה כאן פיקוח של רב. לדוגמא, באתר טבילה ידוע קדחו בנקודת הניקוז של עודפי המים חור בזווית כדברי המנח"י (הנ"ל, ח"ז סי' פ), וגם בתעלות ההמשכה לא נמצאו שאלות, וניכר שהעוסקים במלאכה ידעו את אשר לפניהם. האם במקרה כזה חוזר דין רוב המצויין אצל מקוואות מומחין הם, ואפשר לסמוך גם על מה שאי אפשר לבדוק, ולטבול שם? נראה לכאורה שבמקרה זה צריך לברר באיזה שלב של השיפוץ הצטרפו מביני העניין למלאכה, וקשה לסמוך באופן עיוור שהכל נעשה כהלכה.

 

ה. טיפין טיפין

חלק מהמעיינות נובע בחלקו האחרון כזרם רציף, אבל בתוך המערה רואים שהמים יוצאים מהאדמה כשהם מטפטפים טיפה אחרי טיפה, ולא זורמים ברציפות. על זה נאמר בשו"ע שמעיין שיורד מההר טיפין טיפין בהפסק יש לו דין מקוה, ורק אם הוא יורד בקילוח בלא הפסק יש לו דין של מעיין (סע' יג). אם קיימות הרבה נביעות טיפתיות, אבל בצאתם מהמערה המים יוצאים בקילוח, האם יש למים דין של מעיין? האם צריך לוודא, בעיקר בסוף הקיץ, שהנביעה אינה רק טיפין טיפין? נחלקו בכך הפוסקים (עי' פת"ש ס"ק יד).

 

ו. שלושה לוגין וניקיון

כתוב במשנה, באו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון ששלושה לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה (עדויות א, ג). שלושה לוגין זוהי כמות מאוד קטנה, בערך ליטר אחד של מים לפי השיעור הקטן. לכן כאשר מנקים את המקוה נהגו לנגב ולייבש את כל המים שנותרו, כדי שלא יישארו מים כלל בקרקעית המקוה לפני מילוי המים מחדש (חזו"א סי' קכה ס"ק ב). הפוסקים החמירו בזה גם במעיינות (סע' טו פת"ש ס"ק טו, וסע' מ פת"ש ס"ק כח). צריך להכיר טובה לכל אותם יהודים טובים שדואגים לכלל ומנקים את מקומות הטבילה, אבל צריך לוודא שהם יודעים את ההלכות האלו. ישנם מורי הוראה שדורשים לראות בעצמם את קרקעית המקוה יבשה לפני המילוי מחדש, גם כאשר האחראים לתפעול המקוה הינם יהודים יר"ש ונאמנים במלאכתם.

 

ז. הווייתו ע"י מקבל טומאה

בריכת טבילה שיש בתחתיתה נקב ניקוז, והמים נשארים במקומם רק בזכות סתימת הנקב שבתחתית ע"י דבר המקבל טומאה, הטבילה בה פסולה. כתוב בשו"ע שמקוה שמימיו מתפשטין אפשר לעצור את המים באבנים או חבילי עצים, אבל לא בכלים (סע' סו), כי אסור שהוויית המקוה תהיה בדבר המקבל טומאה[7]. למעשה אם מה שמחזיק את המים בגובה מסוים שמאפשר לטבול, מה שהופך את המים הרדודים למקום הראוי לטבילה, הוא כלי או דבר המקבל טומאה - המקוה פסול. אמנם זו מחלוקת ראשונים, אבל בהלכות מקוואות חוששים אפילו לדעת יחיד, בפרט בשאלות של דאורייתא[8].

כאשר מה שמחזיק את המים הוא כלי שיש לו בית קיבול, דוגמת ברז סגור, אז הדבר חמור שבעתיים. בית הקיבול נקרא בלשון המשנה 'אביק שבמרחץ' (מקוואות ו, י), כל המים נחשבים שאובים מפני שהם 'גרורים על גביו' (לשון הר"ש שם). בפסול זה אין מחלוקת[9]. נתקלתי במציאות זו בכמה מעיינות מפורסמים.

רשת מברזל שתחתיה נמצא ברז שמחזיק את מי הבריכה כאשר היא מלאה

 

ח. מדרגה שאינה רחבה ארבעה טפחים

נפסק בשו"ע שתהיה המדרגה שבה יורדים למקום הטבילה רחבה ארבעה טפחים כמקום הנחת הרגל, כדי שהטובלת לא תפחד ליפול (סי' קצח סע' לא). בהרבה בריכות של מעיינות הירידה למעיין אינה בנויה כראוי ואין מקום בטוח להניח את הרגל. וצריך לתפוס בצד ולהיזהר לא להחליק. מצבים אלו אוסרים לכתחילה את הטבילה באותו מקום.

 

ט. חשש שיראוה

'אמר רב שמואל בר רב יצחק, אשה לא תטבול בנמל' (נידה סו, ב - סז, א). רש"י פירש משום חציצה של טיט (בוץ שנדבק ברגלי הטובלת, וגם זו תופעה מצויה), ותוס' פירשו כי בני אדם מצויין בנמל, והיא חוששת וממהרת בטבילה מפני שבושה מבני אדם המצויין שם (תוס' שם ד"ה אשה לא תטבול). וכן פסק בשו"ע שאשה לא תטבול במקום שיש חשש שיראוה בני אדם, מפני שמתוך כך ממהרת לטבול ואינה מדקדקת בטבילה (סי' קצח סע' לד). אסור לכתחילה לטבול טבילה בעלת משמעות הלכתית במקום שמטיילים עלולים להגיע בכל רגע כמו טבילה בנמל, בפרט במקומות מוכרים או קרובים ליישוב[10].

 

דברי סיום

רוב המעיינות שבדקתי נמצאו פסולים לטבילה, מוודאי או מספק. בשביל לבדוק מעיין ולהכריע על כשרותו צריך להכיר היטב את כל ע"ה הסעיפים של שו"ע יו"ד סי' רא ונושאי כליהם ואת הסוגיות במשנה ובתוספתא ובגמרא שהם מבוססים עליהם ואת דברי הפוסקים האחרונים שעסקו בהם. מלבד זאת צריך טביעות עין והכרת המציאות, להבין דבר מתוך דבר ולהכיר גם את מבואות המים. במסגרת זו הבאתי כמה דוגמאות לבעיות הלכתיות שקיימות בהרבה מקומות טבילה שאינם מפוקחים, והראיתי שרצון טוב יכול להפוך מעיין זנוח למקום בילוי והנאה יפהפה, אך בלי פיקוח הלכתי יתכן מאוד שמקום זה לא יהיה כשר לטבילה הלכתית.

יזכנו ה' במהרה בימינו שכל הלכות הטהרה יהפכו להלכות למעשה כאשר נטבול לטהרה מדאורייתא בבניין ביהמ"ק בב"א.