המעין

'ה' ניסי' – פיוט 'מעריב' לליל שבת הגדול מכתב יד \ אברהם פרנקל

הורדת קובץ PDF

פיוטי מעריבים

הפיוט 'ה' ניסי על משכבי'

תוכן הפיוט

* * *

הפיוט והביאור

פיוטי מעריבים

פיוטי 'מעריבים' מעטרים את ברכות קריאת שמע של ערבית[1]. התבנית הבסיסית של פיוטי המעריב כוללת שש מחרוזות (בתים), כל אחת של ארבע שורות. לכל אחת מארבע ברכות קריאת שמע יש מחרוזת אחת, הנאמרת לפני חתימת הברכה. שתי מחרוזות נוספות נאמרות לפני שני הפסוקים של ברכת הגאולה, אחת לפני הפסוק 'מי כמוכה' ואחת לפני הפסוק 'ה' ימלוך'. בתקופה קדומה הוסיפו הפייטנים קטע הרחבה לפני המחרוזת השלישית (זו שלפני הפסוק 'מי כמוכה', ראה להלן)[2]. פיוטי המעריב עוסקים בענייני המועד שלכבודם חוברו. ההרחבה הארוכה (בברכת 'אמת ואמונה') איפשרה לפייטנים לכלול בה דברי מדרש. כמעט כל פיוטי המעריב שנכתבו בארצות אירופה יועדו ללילות ימים טובים – של שלושת הרגלים ושל ראש השנה[3]. פיוטים ספורים נכתבו לתפילות מעריב של שבתות מיוחדות[4].

 

הפיוט 'ה' ניסי על משכבי'

הפיוט 'ה' ניסי', שיועד לליל שבת הגדול[5], ידוע לפי שעה מכתב יד יחיד, ולפי הידוע לי עדיין לא נדפס. כתב היד הוא סידור לפי מנהג צרפת, שנכתב בשנת 1278[6]. איננו יודעים מי חיבר את הפיוט, שכן הפייטן לא חתם את שמו באקרוסטיכון בפיוט, ואין בכתב היד כותרת ייחוס כלשהי. שלא כרגיל, בפיוט זה יש רק ארבע מחרוזות (ולא שש)[7]. יש בפיוט, כמקובל, קטע הרחבה ארוך המשולב בברכת 'אמת ואמונה'. הרחבה זו, על סדר א"ב, בנויה משורות בנות שלוש צלעיות כל אחת. הצלעית השלישית שבכל שורה היא קטע פסוק המסתיים במילה 'מצרים'[8]. הפייטן אסף עשרים ושניים קטעי פסוקים שסיומם 'מצרים' ושיבץ אותם בכל שורות ההרחבה, פעמים רבות תוך שינוי ההקשר המקורי של הפסוקים, ולעיתים אף תוך שינוי המשמעות של מילות הפסוק[9]. ככלל נראה שהפיוט נכתב בתקופה מאוחרת יחסית, כנראה לא לפני המאה השלוש עשרה[10].

 

תוכן הפיוט

תפילות הבוקר של שבת הגדול מעוטרות בפיוטים רבים, ביניהם פיוטים הלכתיים על דיני פסח וליל הסדר. הפיוט שלנו עוסק בנושא שכמעט לא מוזכר בפיוטי שבת הגדול, ואף לא בפיוטי יום טוב ראשון של פסח: עיקר הפיוט מספר על הנס שאירע לבני ישראל בעת לקיחת השה בי' בניסן, שלפי כמה ממדרשי חז"ל חל בשבת שלפני פסח. וכך נאמר במחזור ויטרי[11]:

ושבת שלפני הפסח נהגו העם לקרותו שבת הגדול, ואינם יודעין למה[12], שהרי אינו גדול משאר שבתות. אלא לפי שבניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמשי בשבת היה, כדאיתא בסדר עולם רבא ובפרק רבי עקיבא[13], ומקחו של פסח מבעשור, והיה בשבת שלפני הפסח, אמרו ישראל: הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו? אמר להם הק' עתה תראו הפלא שאעשה. הלכו ולקחו איש פסחו להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום. כשראו המצריים, היו רוצים להנקם מהם, והיו מיעיהן מרותחין, ובאש נדעכים, ונידונין ביסורין וחלאים רעים ומרים, ולא הזיקו לישראל מאומה. ועל ידי שנעשו ניסים לישראל באותו שבת שלפני הפסח, לפיכך נקרא שבת הגדול.

 

דברי מחזור ויטרי מבוססים בחלקם על דברי המכילתא, שבעת לקיחת השה ארעו לישראל ניסים[14]. פירוט הניסים והקשר לשבת שלפני פסח נמצאים לפנינו רק מדברי חכמים שונים בעלי מסורת צרפתית[15]. מחבר הפיוט, שמוצאו כנראה מצרפת, שייך אף הוא למסורת זו[16].

* * *

הפיוט והביאור

הפיוט נדפס כאן על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית, Add 11639 (סרט 4948), דף תקמ"א ע"ב. הפיוט אינו מנוקד בכתב היד.

 

מעריב לשבת הגדול

 

יי נִיסִּי עַל מִשְׁכָּבִי לוֹ אֶתְחוֹלֵל

גַּם בְּהָקִיצִי בּוֹ שֶׁבַח כַּיּוֹם אֲהַלֵּל

הַהוּא אָמַר דְּבָרוֹ לֹא יְחַלֵּל

בֹּוקֶר וָעֶרֶב שׁוֹמֵר מַה מִּלֵּיל:                    המעריב

 

5                      בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדָה סְגֻולָּתֶיךָ

תַּחַת מִצְרַיִם דּוֹר עֶבְרָתֶךָ

מֵאֲנוּ לְשַׁלְּחָם וְהִפְלֵיתָ מַכּוֹתֶיךָ

וְשָׁמַטְתָּ וּבְךָ מִנַּחֲלָתֶךֶ:                            אוהב

 

אֱלֹהֵי קֶדֶם מְעוֹנָה / עוֹשֶׁה גְדוֹלוֹת לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה / בְּכָל אֶרֶץ                               מִצְרָיִם:

10        בָּרִאשׁוֹן בַּעֲשָׂרָה הִפְלִיא הָאֵל / בֵּין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל / וּבֵין מַחֲנֵה                               מִצְרָיִם:

גִּילָּה קְחוּ אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבוֹת. גַּם אָנֹכִי לְבֵיתִי /

וְלֹא יִהְיֶה נֶגֶף לְמַשְׁחִית. בְּהַכּוֹתִי / בְּאֶרֶץ                                                  מִצְרָיִם:

דָּבָר יָצָא מִפִּי נֹועַם / מִפִּי מֹשֶׁה. וַיָּפֶץ הָעָם / בְּכָל אֶרֶץ                                          מִצְרָיִם:

הֵן כָּל שֶׂה אֲשֶׁר יוּבָא אֶל הַבַּיִת פְּנִימָה /

וְיִשְׁחֲטוּ אוֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. לָמָּה / יֹאמְרוּ                                                       מִצְרָיִם:

וַיַּעֲנוּ וַיֹּאמְרוּ לִטְבוֹחַ טֶבַח / כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ הֵן נִזְבַּח / אֶת תּוֹעֲבַת                        מִצְרָיִם:

15        זָמְמוּ לַהֲרוֹג מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה / כָּל אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה / כְּמַעֲשֶׂה אֶרֶץ                     מִצְרָיִם:

חָרְדוּ הָעָם וַיִּקְרְאוּ אֶל אֵל בְּחָזְקָה / וְרוּחַ יי נִשְּׂקָה בָּם. וְנָבְקָה / רוּחַ                      מִצְרָיִם:

טֶרֶם קָרְאוּ – לָהֶם גּוֹאֵל / וַיּוֹשַׁע יי בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל / מִיַּד                            מִצְרָיִם:

יוֹם זֶה הָיְתָה שַׁבַּת לְאָכְלָה / גָּדוֹל לַיְּהוּדִים. וּצְעָקָה גְּדוֹלָה / בְּכָל אֶרֶץ                    מִצְרָיִם:

כְּהִגִּיעַ זְמַן שְׁחִיטַת פִּסְחֵיהֶם / וַיִּשְׂאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם / וְהִנֵּה                       מִצְרָיִם:

20        לִרְאוֹת בָּאוּ אֶת אֲשֶׁר אָדַם / עַל הַמַּשְׁקוֹף. וְהָיָה דָם / בְּכָל אֶרֶץ                             מִצְרָיִם:

מַה מָּשָׁל זֶה אַתָּה מוֹשֵׁל / יָבֹא הַמַּשְׁחִית וְכִי הוּא מוֹשֵׁל / בְּכָל אֶרֶץ                        מִצְרָיִם:

נֶגֶד פְּנֵיכֶם הַיּוֹם יַעֲכוֹר / יי. וְיַהֲרֹג כָּל בְּכוֹר / בְּאֶרֶץ                                                מִצְרָיִם:

סִפְּרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו וְאִישׁ אֶל רֵיעוֹ / לְשַׁלַּח הָעָם. קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה / מֶלֶךְ                מִצְרָיִם:

עָנָה פַּרְעֹה וְאָמַר לֹא הֶאֱמַנְתִּי / לְקוֹל הָאוֹת אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי / כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר               בְּמִצְרָיִם:

25        פַּרְעֹה מֵיאֵן בָּעָם מִלְשַׁלְּחָם / כִּי לֹא הֶאֱמִין כִּי יי נִלְחָם / לָהֶם                              בְּמִצְרָיִם:

צָעֲקוּ אִישׁ אֶל אָחִיו וְאִישׁ אֶל רֵעֵהוּ / נָטָה אִישׁ חַרְבּוֹ. וְאֵת מַטֵּהוּ / עַל אֶרֶץ             מִצְרָיִם:

קוֹל הֵרִימוּ כֻּולָּנוּ מֵתִים / כִּי יי שָׁלַח אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים / בְּתוֹכֵכִי                                מִצְרָיִם:

רָאוּ רֵיעִים וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר / בִּבְכוֹרֵיהֶם אָשִׁיר מִזְמוֹר / לְמַכֵּה                                  מִצְרָיִם:

שָׁמְעוּ עַמִּים קָמוּ וְזָעוּ / מִפְּנֵי פַּחַד יי. וְנָעוּ / אֱלִילֵי                                                מִצְרָיִם:

30        תְּקוּמָה לֹא הָיְתָה בָם לְהִתְפָּאֵר / כֵּן יֹאבְדוּ אוֹיְבֶיךָ. אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר / מֵאַשּׁוּר            וּמִמִּצְרָיִם:

 

מִצְרַיִם יָרְדוּ הֵם וְכָל חֵילָם

וְכָל יִשְׂרָאֵל נָסוּ לְקוֹלָם

וַיְהִי כִּי סַר צִילָּם

פָּצוּ פִיהֶם בְּשִׂמְחָה רַבָּה וְאָמְרוּ כֻולָּם:                                                     קדיש

 

35                    מְכֻובָּד וְעֹונֶג אָקְרָא

הוּא הַשַּׁבָּת הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא

וּלְמַעַן יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּיַּיִן נַזְכִּירָה

שָׁם צִוָּה אֶת הַבְּרָכָה לְגָומְרָהּ:                 קדיש

 

 

 

1 יי ניסי: שמ' יז, טו. על משכבי: בעת שאני שוכב, כלומר בתפילת מעריב. לו אתחולל: אצפה לו, על פי תה' לז, ז: 'דום לה' והתחולל לו', ונדרש בדברים רבה א, יז: 'מהו והתחולל לו? צפה לקב"ה'.   2 גם בהקיצי: גם בשעות היום. בו: כנראה: מחשבתי בקב"ה. שבח כיום: השבח יאיר כיום.   3 ההוא אמר דברו לא יחלל: הקב"ה אמר, ולא יחלל את דברו, והלשון על פי במ' כג, יט: 'ההוא אמר' ובמ' ל, ג: 'לא יחל דברו'.   4 שומר מה מליל: יש' כא, יא, ור"ל שהקב"ה שומר את ישראל ביום ובלילה, והשורה רומזת לברכת המעריב ערבים.   5 בשבעים נפש ירדה: על פי דב' י, כב: 'בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה'. סגולתיך: ישראל, על פי שמ' יט, ה: 'והייתם לי סגולה'.   6 תחת מצרים: על פי שמ' יח, י: 'אשר הציל את העם מתחת יד מצרים' (ועוד). דור עברתך: כנראה: הדור שהתעברת בו בשעבוד מצרים, לשון יר' ז, כט: 'דור עברתו'.   7 מאנו לשלחם: על פי שמ' ז, יד: 'מאן לשלח העם', ועוד. והפלית מכותך: הרבית להם מכות, כמו 'והפלאת', לשון דב' כח, נט: 'והפלא ה' את מכותך'.   8 ושמטת ובך מנחלתך: יר' יז, ד, וכאן כנראה ר"ל שהקב"ה שמט (הוציא) את עם נחלתו מידי פרעה. ואפשר לפרש שזו פנייה לפרעה (וראה במפרשים על הפסוק).   9 אלהי קדם מעונה: הקב"ה, דב' לג, כז. עושה גדולות: תה' קו, כא (ועוד). לא ראיתי ... במצרים: בר' מא, יט (בעניין הפרות הרעות), וכאן מוסב על נפלאות הקב"ה בארץ מצרים.   10 בראשון בעשרה: בחודש ניסן בעשור לחודש, בעת שנצטוו על לקיחת השה לקרבן פסח (שמ' יב, ג). ואותו היום היה שבת, על פי המדרש שהובא לעיל, ולהלן, שורה 18. הפליא האל וכו': הקב"ה הבדיל בין מצרים לישראל והצילם, כמו שמבאר והולך. והלשון על פי שמ' ח, יח: 'והפליתי ביום ההוא' ושמ' יד, כ: 'ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל'.   11 גילה: הקב"ה גילה את דברו בידי משה. קחו איש שה לבית אבות: שמ' יב, ג: 'איש שה לבית אבות'. גם אנכי לביתי: כנראה דברי משה לעם, שיקח גם הוא שה לביתו (הלשון על פי בר' ל, ל: 'אעשה גם אנוכי לביתי', ונוסף על ידי הפייטן לצורך החרוז 'תי'). השורה ארוכה במיוחד, ושמא המילים 'לבית אבות' הן תוספת. ולא יהיה נגף וכו': שמ' יב, יג (בפסוק: 'ולא יהיה בכם נגף').   12 דבר יצא מפי נועם מפי משה: כנראה: ציווי התורה יצא מפי משה (קריאת המילה 'מפי' הראשונה אינה בטוחה). התורה נקראת נועם, על פי מש' ג, יז: 'דרכיה דרכי נעם', והלשון על פי אס' ז, ח: 'הדבר יצא מפי המלך'. ויפץ העם וכו': העם הפיץ את ציווי משה בכל ארץ מצרים, והלשון על פי שמ' ה, יב: 'ויפץ העם' וכו' (וכאן כפועל יוצא).   13 הן כל שה וכו': לפי המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא, ה, מהדורת הורוויץ-רבין עמ' 16): 'אמרו ישראל למשה הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו' (שמ' ח, כב), והפייטן מספר שאכן כך קרה לאחר שבני ישראל הביאו שה לכל בית. למה יאמרו מצרים: שמ' לב, יב (בשינוי משמעות), וכאן המצרים עצמם שואלים 'למה', לשם מה הובא שה לכל בית.   14 ויענו ויאמרו: בני ישראל. לטבוח טבח: לזבוח את קרבן פסח. כי כן יסד המלך: אס' א, ח, וכאן: כך ציווה הקב"ה. הן נזבח את תועבת מצרים: שמ' ח, כב, וכאן ישראל אומרים למצרים: אכן אנו צפויים לזבוח שה בכל בית.   15 זממו להרוג וכו': המצרים זממו להרוג את ישראל בי' בניסן. משור ועד שה: את ישראל כולם, והלשון על פי ש"א טו, ג. כל איש אשר לא יעשה כמעשה ארץ מצרים: רצו להרוג את כל מי שיזבח את השה ויימנע מלקיים את חוקות מצרים. הלשון 'כמעשה ארץ מצרים' על פי וי' יח, ג. לקיחת השה מסמלת גם את עזיבת חוקות מצרים, על פי שמות רבה טז, ב: 'משכו וקחו לכם, כלומר משכו ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים'.   16 ויקראו אל אל בחזקה: הלשון על פי יונה ג, ח: 'ויקראו אל אלהים בחזקה'. ורוח יי נשקה: חמת ה' בערה במצרים, לשון תה' עח, כא ('ואש נשקה'). והשווה לשון המדרש שהובא במחזור ויטרי (לעיל): 'ובאש נדעכו'. ונבקה רוח מצרים: יש' יט, ג, ר"ל חלשה רוחם. ואולי רומז גם למדרש המובא בפסיקתא דרב כהנא, החדש הזה לכם, יז (מהדורת מנדלבוים, עמ' 106): 'שהיו [=שיי ישראל] קשורים לכרעי מטותיהם של ישראל מבעשור, והיו המצריים נכנסין ורואין אותן ונפשן פורחת מעליהן'.   17 טרם קראו – להם גואל: הקב"ה הושיעם לפני תפילתם, על פי יש' סה, כד: 'והיה טרם יקראו ואני אענה'. ויושע וכו': שמ' יד, ל, וכאן על הנס של י' בניסן.   18 יום זה היתה שבת לאכלה: י' בניסן היה באותה שנה בשבת, על פי המדרש (לעיל). הלשון על פי וי' כה, ו: 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה', ואולי רומז לסעודות השבת, על פי שמ' טז, כה: 'אכלוהו היום' (ואולי 'לאכלה' מכוון לנצחון על המצרים). גדול ליהודים: נס גדול היה לישראל (הצירוף ע"פ אס' ד, ג), והשבת נקראה 'שבת הגדול'. וצעקה גדולה בכל ארץ מצרים: שמ' יא, ו, וכאן על הנס שאירע בי' בניסן, שהוא כנגד הצעקה הגדולה שהייתה אז מצרים.   19 מכאן ואילך מתאר הפייטן את מאורעות י"ד וט"ו בניסן. על הקשר בין ניסי י' בניסן לי"ד בניסן השווה מכילתא דרבי ישמעאל, שם: 'והיה לכם למשמרת למה נאמר? ... אמר להן [=משה לישראל] מן הנס שהוא עושה לכם במשיכתו [=בי' בניסן] אתם יודעים מה בשחיטתו' [=בי"ד בניסן]. כהגיע זמן שחיטת פסחיהם: בי"ד בניסן (הביטוי 'זמן שחיטת פסחיהם' על פי בבלי פסחים צו ע"ב: 'זמן שחיטת הפסח', ועוד). וישאו ... והנה מצרים: שמות יד, י, וכאן על המצרים שראו את ישראל שוחטים את הפסח.   20 את אשר אדם על המשקוף: המצרים ראו את המשקוף והמזוזות שהיו אדומים מדם הקרבן. הדם ניתן על המשקוף מחוץ לבית, על פי מכילתא דרבי ישמעאל בא, מסכתא דפסחא ו (מהדורת הורוויץ-רבין, עמ' 18): 'ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף ... ר' יצחק אומר לעולם מבחוץ, כדי שיהו המצריים רואין ומיעיהן מתחתכין'. והיה דם בכל ארץ מצרים: שמ' ז, יט, וכאן על דם הפסח שעל בתי ישראל בכל מצרים.   21 מה משל זה אתה מושל: מה טעם בסימן של נתינת הדם על המשקוף? זו שאלת מצרים אחרי שישראל אמרו שנתינת הדם היא כדי שלא יבוא המשחית לנגוף בבתיהם (שמ' יב, כג). 'משל' הוא סימן או נבואה, על פי יח' יז, ב ('ומשול משל אל בית ישראל'), ועוד. יבוא המשחית: וכי באמת יבוא המשחית? הלשון ע"פ שמ' יב, כג: 'ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף'. וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים: בר' מה, כו, וכאן זו שאלת מצרים: וכי יש בכוחו של המשחית למשול בכל מצרים?   22 נגד פניכם: תשובת ישראל למצרים: יש רעה נגד פניכם (לשון שמ' י, י). היום יעכור יי: היום (בחצות הלילה) יפרע הקב"ה ותתקיים נבואת משה, כדלהלן. ויהרג כל בכור בארץ מצרים: על פי 'ומת כל בכור בארץ מצרים' (שמ' יא, ה).   23 ספרו וכו': המצרים סיפרו איש לרעהו, וקראו לפרעה לשלח את העם. לשלח העם: הלשון ע"פ שמ' ז, יד. קראו שם פרעה מלך מצרים: יר' מו, יז.   24 לא האמנתי לקול האות אשר שמעתי: אינני מאמין לקול הנבואה ואות הדם, והלשון על פי שמ' ד, ח: 'והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון'. אשר שמעתי כי יש שבר במצרים: בר' מב, מב, וכאן: אינני מאמין לאשר שמעתי על זעקת שבר שתהיה במצרים. (כאן 'שבר' במשמעות חורבן, ולא לשון לשבור בר).   25 מאן בעם מלשלחם: שמ' ז, יד. כי לא האמין: בר' מה, כו. כי יי נלחם להם במצרים: שמ' יד, כה, וכאן על מכת בכורות העתידה לבוא.   26 צעקו איש אל אחיו ואיש אל רעהו: המצרים צעקו בזמן מכת בכורות, על פי שמ' יב, ל: 'ותהי צעקה גדולה במצרים'. נטה איש חרבו: כנראה רומז לאגדה שבכורות מצרים הרגו את אבותיהם, השווה מדרש תהלים קלו, י: 'למכה מצרים בבכוריהם. בשעה ששלח הקדוש ברוך הוא מכת בכורות ... נכנסו כל הבכורות אצל אבותיהם ואמרו להם כל מה שאמר משה הביא עלינו, אין אתם מבקשים שנחיה? בואו והוציאו את העברים האלו מבינינו, ואם לאו אנו מתים ... מה עשו הבכורות מיד יצאו ונטלו כל אחד חרבו והרג את אביו, שנאמר למכה מצרים בבכוריהם ... ששים רבוא הרגו הבכורות באבותיהם'. לפי מסורת אחרת קריאת בכורי מצרים לשילוח העם ומלחמתם באבותיהם היו בי' בניסן (ולא בי"ד בניסן), השווה תוספות שבת פז ע"ב, ד"ה ואותו יום: 'כשלקחו פסחיהם באותה שבת נתקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה היו עושין כך. אמרו להן זבח פסח לה' שיהרוג בכורי מצרים. הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו. ועשו בכורות מלחמה והרגו מהן הרבה, הה"ד למכה מצרים בבכוריהם'. אבל הפייטן הולך לפי המדרש שמלחמת הבכורות התרחשה סמוך למכת בכורות. ואת מטהו על ארץ מצרים: שמ' י, יג, וכאן כנראה על הבכורות, לפי האגדה לעיל (מכת בכורות עצמה נזכרת רק בשורה הבאה).   27 כולנו מתים: על פי שמ' יב, לג: 'כי אמרו כלנו מתים'. שלח אותות ומופתים בתוככי מצרים: תה' קלה, ט.   28 רעים: ישראל. ויאמרו לאמר: שמ' טו, א, בעת שירת הים. בבכוריהם וכו': שיעורו: אשיר מזמור למכה מצרים בבכוריהם, תה' קלו, י.   29 שמעו עמים קמו וזעו: על פי שמ' טו, יד: 'שמעו עמים ירגזון' וכו'. מפני פחד יי: יש' ב, י. ונעו אלילי מצרים: יש' יט, א, והקב"ה נפרע גם מאלילי מצרים, על פי במ' לג, ד: 'ובאלהיהם עשה ה' שפטים'.   30 תקומה לא הייתה בם: הלשון על פי וי' כו, לז: 'ולא תהיה לכם תקומה'. כן יאבדו אויביך: תפילה לעתיד, על פי שו' ה, ח: 'כן יאבדו כל אויביך ה''. אשר ישאר מאשור וממצרים: יש' יא, יא, וכאן על שרידי אשור ומצרים עצמם.   31 מצרים ירדו הם וכל חילם: טבעו בים, וכאן מזכיר את ניסי ים סוף, כעניין ברכת אמת ואמונה.   32 וכל ישראל נסו לקולם: במ' טז, לד, וכאן בעת טביעת המצרים בים סוף.   33 ויהי כי סר צלם: פסקה יראתם של המצרים, לשון במ' יד, ט ('סר צלם מעליהם').   34 פצו פיהם: כנראה רומז לנוסח קבע ישן: 'זה צור ישענו פצו פה ואמרו' (נוסח זה נאמר בדרך כלל לפני הפסוק 'ה' ימלוך לעולם ועד'). בשמחה רבה ואמרו כלם: לשון נוסח הקבע לפני הפסוק 'מי כמוכה' וכו', שנאמר לאחר מחרוזת זו של הפיוט. קדיש: טעות סופר במקום ההוראה הרגילה 'בגילה', כסימן לאמירת הפסוק 'מי כמוכה'.   35 מחרוזת הסיום מזכירה כמה מענייני השבת ואת זכירת יציאת מצרים. מכובד ועונג אקרא: על פי יש' נח, יג: 'וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך' וכו', ונדרש על עונג שבת וכבוד שבת בבבלי שבת קיח ע"ב וקי"ג ע"א.   36 הוא השבת הגדול והנורא: נראה שהכוונה לכל שבת, ובמיוחד לגבי שבת הגדול.   37 ולמען יציאת מצרים ביין נזכירה: למען זכירת יציאת מצרים יש להזכיר בקידוש שבת 'זכר ליציאת מצרים', ונראה שרומז למדרש המובא בילקוט שמעוני יתרו, רמז רצה: 'זכור את יום השבת לקדשו (שמ' כ, ז) זכרהו על היין בכניסתו ... אמר רב אחא בר יעקב: צריך שיזכיר יציאת מצרים בקדוש היום, כתיב הכא למען תזכור, וכתיב התם זכור את יום השבת'. זכירת השבת על היין מצוינת גם בפיוט המעריב 'אמת שבת' (שאולי נכתב גם הוא לשבת הגדול, לעיל, הערות 4, 16), שם נאמר: 'שבת זכירתו על היין לשמרה'.   38 שם צוה את הברכה: לפי ההקשר אולי ר"ל שבשבת הגדול במצרים ציווה הקב"ה את הברכה לישראל ועשה להם ניסים. לגמרה: ללמוד ולהזכיר. ואולי 'שָׁם' הכוונה לכל שבת, ובזכותה הקב"ה מצווה ברכה לישראל. הביטוי 'שם צוה את הברכה' הוא גם כינוי לירושלים, על פי תה' קלג, ג: 'על הררי ציון, כי שם צוה ה' את הברכה', ואולי יש כאן רמז לחתימת ברכת השכיבנו בשבת: 'ועל ירושלים'. קדיש: ההוראה הנכונה היא 'פורס', והקדיש נאמר רק אחרי חתימת הברכה (ופסוקי 'ושמרו').