המעין

'גֵּר צֶדֶק נִצַּחְתּוֹ כְּנֶחֱלַק לוֹ לַיְלָה' - מלחמת אברהם וארבעת המלכים ומשמעותה לדורות \ הרב יעקב זיסברג

הורדת קובץ PDF

הרב יעקב זיסברג

'גֵּר צֶדֶק נִצַּחְתּוֹ כְּנֶחֱלַק לוֹ לַיְלָה'

מלחמת אברהם וארבעת המלכים ומשמעותה לדורות

הקדמה

א. מסע ארבעת המלכים

ב. המסע המלחמתי של אברהם

ג. כיצד הצליח אברהם לנצח את ארבעת המלכים

ד. ישראל בימי משה הלכו במסלול ארבעת המלכים

ה. משמעות כיבושי אברהם

ו. המשמעות של כיבוש עבר הירדן המזרחי

ז. כיבוש הגבול הדרומי על ידי האבות - עד הנילוס

ח. ההקבלה בין פרק יד לפרק טו ומשמעות הרצף של פרשת 'לך-לך'

סיכום

הקדמה

התורה מאריכה בסיפור מלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה (בראשית פרק יד). המלכים נזכרים בשמותם ובשם ארצותיהם, הוזכרו מספר שנות השיעבוד והמרידה, יש פירוט רב בשמות העמים והמקומות שהם כבשו ושבהם חנו ובתיאור מסע הקרב שלהם. אריכות זו תמוהה, מפני שאינה קשורה לסיפורו של אברהם, שהרי אברהם רדף אחרי ארבעת המלכים רק לאחר שניצחו את חמשת המלכים ועלו צפונה. בנוסף, מה יוצא לנו מסיפור המלחמות הללו במקומות אלה? היה מספיק לומר: "ויצאו מלך סדום ומלך עמורה... ויערכו מלחמה בעמק השדים את כְּדָרְלָעֹמֶר וכו', וינצחו ארבעת המלכים ויקחו את לוט" או משהו בדומה לזה, ואז התורה הייתה מספרת מה עשה אברהם כדי להצילו, אבל כל שאר הסיפור אין בו לכאורה צורך כלל[1].

 

א. מסע ארבעת המלכים

ארבעת המלכים הגיעו מהצפון: "מלך שִׁנְעָר" - מָלך בבקעה הדרומית של בבל, "אַרְיוֹךְ מֶלֶך אֶלָּסָר" - מלך בתל לָרִיסָה [או לָרִסָה] על גדות הפרת התחתון, "כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם" - מדרום מזרח לחידקל, ותִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם - בעבר הנהר. הם נלחמו בחמשת המלכים שמרדו בהם: מֶלֶךְ סְדֹם, , מֶלֶךְ אַדְמָה, מֶלֶךְ צְבוֹיִים, מֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר - שישבו בחלקו הדרומי והדרומי-מזרחי של ים המלח הקיים היום. במסעם עברו דרך עבר הירדן המזרחי וכבשו ארצות ארבעה עמים: את הרְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם - בבשן, מקום מושבו של עוג, ואת הזּוּזִים (או הזַמְזֻמִּים בדברים ב, כ) תושביה הקדומים של ארץ עמון שישבו בעיר הָם ששכנה בגלעד הצפוני, מדרום מערב לאִירְבִּיד של היום, ואת האֵמִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם - תושביה הקדומים של מואב במישור קִרְיָתָיִם בצפון הארנון, ואת החֹרִי - תושביה הקדומים של אדום בְּהַרְרָם שֵׂעִיר, עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר - ממזרח לערבה, עד חבל אילת ועציון גבר לחוף ים סוף[2]. משם חזרו לאחוריהם ("וישובו") צפונה-מערבה, והתקדמו לנגב המרכזי לעֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי - עֵין מִשְׁפָּט לא זוהתה, אך קָדֵשׁ מזוהה עם פטרה בגבול אדום (במדבר צין), ויש המזהים אותה עם קדש ברנע במדבר פארן (תל אל-קְדֶּיראת)[3]. שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי הוא הנגב של ארץ ישראל, והם המשיכו עד חַצְצוֹן תָּמָר מקום מושבו של האמורי – היא עין גדי שבמדבר יהודה בדרום מערב ים המלח. במלחמתם הם השתלטו למעשה על עבר הירדן המזרחי (הבשן, עמון, מואב ואדום) ועל הנגב הדרומי והמרכזי. הם כבשו מקומות ממזרח ומדרום לארץ כנען, אך לא כבשו שום מקום בצידה המערבי של ארץ כנען או באזור השפלה, אלא רק את הקצה הדרום מזרחי שלה "עֵמֶק הַשִּׂדִּים" שבים המלח[4]. ארבעת המלכים ניצחו את חמשת מלכי הכיכר, ולקחו בשבי רכוש ושבויים, ובהם את לוט 'אחיו' של אברהם.

 

מסלול המלכים ומסלולו של אברהם, מתוך 'מגדים' יז עמ' 38

 

ב. המסע המלחמתי של אברהם

אברהם ה"שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" שבחברון (בראשית יד, יד) יוצא למלחמה כדי להציל את לוט, והכתוב מספר מי היו בעלי ברית אברהם ומונה את שמותם. אברהם לוקח אתו שלוש מאות ושמונה עשרה לוחמים ורודף[5] אחר ארבעת המלכים "עַד דָּן" (פס' יד) וממשיך "עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק" (פס' טו). "חוֹבָה" יש מזהים אותה עם העיר חֶלְבּ֖וֹן (יחזקאל כז, יח) שישבה כשלושים ק"מ מצפון לדמשק (מִשְּׂמֹאל = מצפון), ויש מזהים אותה עם העיר אֶפ (Ufe) הנזכרת בתעודות מצריות קדומות עם העיר דמשק, עיר שישבה במורדות המזרחיים של החרמון, בסמוך לדרך ההולכת מארצות הפרת והחידקל אל ארץ כנען.

נאמר: "וַיִּרְדֹּף עַד דָּן". זיהוי "דָּן" שבכתוב עם העיר דן הידועה שכבשוה בני דן בראשית תקופת השופטים (שופטים יח, כט) אינו מסתבר. לדעת חז"ל (מגילה ו, א) דן הידועה היא פניאס (בניאס, או פמיאס), ולדעת חוקרי הגאוגרפיה ההיסטורית דן של תקופת השופטים מזוהה עם 'תל אל קאדי' (תל השופט) הממוקם בסמוך ליובל המרכזי של הירדן הקרוי היום נחל דן. בכל אופן זיהוי זה אינו מתאים ל'דן' של אברהם אבינו משתי סיבות[6]. האחת, מן הראוי היה שהתורה תכתוב לֶשֶם או לָיִש היא דן, שהרי המקום נקרא בתחילה בשם לֶשֶם (יהושע יט, מז) או לָיִש (שופטים יח, ז)[7]. השנייה, מקום זה אינו מצוי ליד אחת משתי הדרכים המובילות מ"עֵמֶק הַשִּׂדִּים" לדמשק. לכן אין ספק שדן המוזכרת כאן אינה העיר הנודעת דן שתחמה את הגבול הצפוני של הישוב הישראלי הצפוף, אלא ארץ דן (שופטים יח, ט-י, כט) המוזכרת בדברים לד, א ושייכת לגלעד, והיא זהה עם דן שבספר שמ"ב כד, ו שגם היא נמצאת בגלעד[8]. לפי הסבר זה אברהם רדף אחרי המלכים מחברון עד מצפון לדמשק.

אולם, בעל תורה תמימה כתב הסבר אחר[9]. לפי דבריו יוצא שאברהם הגיע עוד הרבה צפונה, עד הפרת:

ועל דרך הפשט... מדרך הלשון בכמה מקומות שאות אחת אשר בסוף תיבה תשמש גם לראש תיבה שלאחריה כשדרושה לאותה האות, ולכן אותה האות חסרה בתיבה השנייה או בסוף התיבה הראשונה, כמו: "בַּלַּיְלָה הוּא" (בראשית ל, טז) במקום: בלילה ההוא. "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר" (שמות יט, יב) במקום מעלות בהר. "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים" (דברים כב, ו) במקום מעל הבנים... וגם הכא אפשר דהאות ד' ממילת עַד ['עַד דָּן'] משמש גם לתחילת מלת דָּן, וכמו שכתוב "עד דדן", והיא שם מקום שהיה בימי אברהם[10]...

אולם היכן היא "דְּדָן" זו? אין זו "דְּדָן" שבארץ ערב הסמוכה לתימא או שבא (השווה ישעיהו כא, יג; ירמיהו כה, כג; יחזקאל כז, טו ועוד), שהרי ארבעת המלכים באו מהצפון ומסתבר שלשם הם שבים, ולא פונים דרומה מזרחה[11]. נראה שמדובר כאן ב"דְּדָן" של בני קטורה, שהתגוררו תחילה ב'ארץ קדם' הגובלת בפרת[12], עד שעברו גם הם לארץ ערב. המקום הזה ידוע מכתובות קדומות. לפי הסבר זה אברהם ובעלי בריתו רדפו אחרי המלכים עד נהר פרת.

ג. כיצד הצליח אברהם לנצח את ארבעת המלכים?

אברהם אינו סומך על נס, אלא מנצל את גורם ההפתעה. המחנה המנצח היה זקוק למנוחה. כשהלך צפונה לכיוון דמשק והיה רחוק מארץ כנען ואזור המערכה הוא בוודאי התנהל לאיטו כשאיתו השלל והשבויים, וישב וחגג את ניצחונו במקום שקט כשהוא מפורק מנשקו, שאנן ובוטח בכוחו, ואינו חושש לניסיון התקפה משום אויב. אברהם חשב על אפשרות זו, ולכן "וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק" (בראשית יד, טו). תיאור דומה נמצא בספר שופטים כששבט דן הלכו לחפש להם נחלה בצפון הארץ: "וַיָּבֹאוּ [=בני דן] עַל לַיִשׁ עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי חָרֶב... וְאֵין מַצִּיל כִּי רְחוֹקָה הִיא מִצִּידוֹן וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם" (שופטים יח, כז-כח). וכך אצל דוד במלחמתו בצקלג: "וַיֹּרִדֵהוּ [=את דוד], וְהִנֵּה [=העמלקים] נְטֻשִׁים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה, וַיַּכֵּם דָּוִד... וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ" (שמ"א ל, טז).

אולם הוכחות אלו מתייחסות לעיר - ליש, או לגדוד עמלקי, אבל היכן מצאנו דוגמא לניצחון כזה על צבא אדיר כמו זה של ארבעה מלכים? זאת מצאנו אצל גדעון. גדעון תוקף את מחנה מדין בקרקור ולוכד את מלכיהם זבח וצלמונע, בכך שהוא מפתיע את המחנה שיושב שאנן ובטוח (שופטים ח, י-יב), מכיוון שלא העלו בדעתם שגדעון יילחם נגדם בעבר הירדן המזרחי[13].

על הסבר זה קשה, שאמנם גם במחנה מדין נותרו כ-15,000 לוחמים (שופטים ח, י). אך אין הנידון דומה. במחנה מדין בקרקור היו לוחמים שנשארו לאחר התבוסה בקרב העיקרי (פרק ז), לעומתם ארבעת המלכים ניצחו ולא ניגפו, ולכן כמות הלוחמים במחנה שלהם רבה. להפתיע מחנה מובס שחושש ונמלט משדה הקרב עם לוחמים מעטים, קל יותר מאשר לנצח לוחמים רבים של אימפריה שניצחו במלחמה.

לכן מסתבר יותר לומר שאברהם הפתיע את ארבעת המלכים, והצליח בראשית הקרב לשחרר את השבויים מצבא חמשת מלכי הכיכר שמספרם היה גדול, והם הצטרפו אל חייליו כלוחמים כדי להכות את צבא ארבעת המלכים. דוגמא לכך מצאנו במלחמת יהונתן ונערו (שמ"א פרק יד) - יונתן ונערו עולים למחנה הפלישתי ומתגלים, ואז אומרים הפלישתים: "הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם" (פסוק יא). כוונתם הייתה כנראה לישראלים המשועבדים שהיו במחנה והיו מסייעים להם בעבודות צבאיות שונות, וברחו כשהתחילה המלחמה[14], ויונתן ונערו הצליחו לנצח מכיוון שהעברים האלו הצטרפו אליהם ונלחמו יחד אתם בפלשתים. כך מפורש בהמשך: "וְהָעִבְרִים הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה סָבִיב, וְגַם הֵמָּה לִהְיוֹת עִם יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עִם שָׁאוּל וְיוֹנָתָן" (פסוק כא)[15]. כנראה שכך היה גם במלחמת אברהם מול ארבעת המלכים.

 

ד. ישראל בימי משה הלכו במסלול ארבעת המלכים

מהלך המלחמה ומסלולם של ארבעת המלכים, וכן רוב שמות העמים או המקומות המוזכרים בספר בראשית פרק יד, חוזרים ומופיעים בספר דברים (פרקים א-ג) ובספר במדבר (כ, יד - כב, א) בתיאור מסע בני ישראל אל הארץ, אולם בכיוון הפוך. כדרלעומר והמלכים אשר אתו באו מהצפון (ממסופוטמיה) לדרום, ואחר-כך המשיכו לכיוון דרום מערב וחזרו צפונה. בני ישראל לעומתם באו מהכיוון ההפוך, ממצרים שבדרום, והם נעו מכיוון דרום מערב לכיוון מזרח ואחר כך לצפון באותה דרך עצמה. מסע ארבעת המלכים בימי אברהם נפתח בבשן שבצפון עבר הירדן המזרחי, ונמשך עד קצהו הדרומי של עבר הירדן המזרחי, וממערב לירדן הוא עובר מהר הנגב עד חובה שמשמאל לדמשק. בימי משה רבנו בני ישראל חנו בתחילה בגבול הדרומי מערבי של האמורי (דברים א, ז) בנווה המדבר קָדֵשׁ ברנע (שם יט-כא), בהמשך נדדו בגבולות הר שעיר (שם שכנה קָדֵשׁ[16]), שלפני כן ישבו בו החורים צאצאי עשו. הם עוברים בו בדרכי שלום ויוצאים משטח שעיר, הערבה, אילת (אֵיל פָּארָן) ועציון גבר, מתקדמים דרך מדבר מואב ולא נלחמים במואב (במקום שישבו לפנים ה"אמים"), מתקדמים לשטח שישבו בו בעבר ה"זמזומים" ואחרי כן העמונים, ולבסוף הם נלחמים בשני מלכי "ארץ הרפאים" (דברים ג, יג), סיחון מלך חשבון (דברים ב, כד-לא; במדבר כא כא-לא) ועוג מלך הבשן מזרע הרפאים, שעיר בירתו עשתרות (דברים ג, א-יג); במדבר כא, לג-לה), מנצחים אותם וכובשים את ארצם.

 

ה. המשמעות של כיבושי אברהם

כשאברהם מנצח את ארבעת המלכים לא מדובר רק בניצחון נקודתי, אלא שכל הארצות והמקומות שהם כבשו במסעם עוברים לידיו, וזכות הקניין והבעלות ההלכתיים על הארץ הם מעתה שלו. הכיבוש המלחמתי גורם לו להיות המחזיק בארצות האלו, ובכך זכו בניו ובני בניו בבעלות על הארץ משני עברי הירדן, כולל ריבונות על ארצות אדום מואב ועמון שבעבר הירדן המזרחי[17], את הגבול הדרומי (קָדֵשׁ ואֵיל פָּארָן) ואת צפון הארץ עד דן. ברדיפתו את ארבעת המלכים עד חוֹבָה אשר משמאל לדמשק יש רמז לגבולות הנרחבים של הארץ שהושגו בימי דוד. לפי ההסבר שאברהם הגיע עד "דְּדָן" הגובלת בפרת הכיבוש הוא עד גבולות ההבטחה שניתנו לו בברית בין הבתרים "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית טו, יח). משה רבנו בכיבושיו ויהושע אחריו עד דוד המלך לא עשו אפוא אלא שימוש בזכות הקניין שהייתה בידי ישראל כבר מימי אברהם.

 

ו. המשמעות של כיבוש עבר הירדן המזרחי

1. הרב זלמן סורוצקין בספר 'אזנים לתורה' הקשה[18] מדוע האריכה התורה לכתוב את הארצות שבהן ישבו הרְפָאִים והזּוּזִיםְּ והאֵמִים והחֹרִי? ותירץ בהקדימו שאלה אחרת, שהרי ה' הבטיח לאברהם אבינו "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית יב, ז) שהיא ארץ כנען בלבד, ארץ שבעת העממים, ומדוע בברית בין הבתרים הבטיח ה' לאברהם עשרה עממים, והוסיף לו גם את הקֵּינִי, הקְּנִזִּי וְהקַּדְמֹנִי (שם טו, יח-כא, 'אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' שם א)? והוא הסביר:

והנראה בזה, שאחרי שמסר אברהם אבינו את נפשו להצלת בן אחיו לוט, היה צריך לדאוג לו למקום שבו יגור ושירש אותו זרעו אחריו. ובפרט, שגלוי וידוע לפניו יתברך שעתידה סדום להיחרב, ואיה איפה יגור בן אחיו? וגם היה חשש שישוב לגור עם אברהם נגד רצונו[19]. וכדי שלא לנגוע בארצות שהבטיח ה' לזרעו הכשר של אברהם, היה הכרח לתת לבני לוט שעתידים להיוולד ממנו שתי ארצות. וכן עלתה אז במחשבה לפניו לתת ארץ גם לעשו ולא יבוא לגור עם ישראל בארצו ולהעבירו על דעתו ועל דעת קונו. ומכאן ההוספה של שלוש הארצות לקרוביו וליורשיו הפסולים של אברהם.

אבל אלו ארצות יוסיף, ובמה יקנה אותן אברהם אבינו? לפיכך סיפרה לנו התורה שארבעת המלכים היכו את העמים בעבר הירדן המזרחי, וירשו כדין בכיבוש מלחמה את הרְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם - בעבר הירדן המזרחי בבשן, שלא החזיק בה אברהם אבינו עד עתה, ואת הזּוּזִים בְּהָם - בעתיד ארץ עמון כמבואר בפרשת דברים (ב, כ, אלא ששם קרא אותם בשם 'זַמְזֻמִּים') - שישבו בגלעד הצפוני, ואת האֵמִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם - זו ארץ מואב כנאמר בפרשת דברים 'והמואבים יקראו להם 'אֵמִים' (ב, יא), ואת החֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר' - היינו ארץ המיועדת לעשו, הנמצאת ממזרח לערבה, עד חבל אילת ועציון גבר לחוף ים סוף.

ואחרי שניצח והרג אברהם אבינו את ארבעת המלכים עברו כל הארצות שהם כבשו במלחמתם לרשותו, כדין כיבוש מלחמה. לפיכך נאמר: 'אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד' (טו, א), וכרת עמו ברית לתת לו עשר ארצות, שלוש נוספות עבור קרוביו בני לוט ובני בנו עשו שילכו כולם אל "ארץ אחרת" מפני יעקב, ותישאר כל ארץ ישראל לזרע יעקב ההולכים בדרך אברהם אבינו[20].

יש לציין שפירוש מחודש לכאורה זה מקורו בדברי רש"י בספר דברים (ב, ה): "ירושה לעשו – מאברהם, עשרה עממים נתתי לו, שבעה לכם, וקיני וקניזי וקדמוני, הן עמון ומואב ושעיר, אחד מהן לעשו, והשנים לבני לוט".

2. חלקים אחרים מאזור זה בהם ישב עוג מלך הבשן, ושלא ירשו בני עשו ולוט, ניתנו לבני ראובן גד וחצי שבט המנשה, שכן גם אזור זה הוא חלק מנחלת אברהם - "לכל הבשן ההוא יקראו ארץ רפאים" (דברים ג, יג). פלישת סיחון מלך האמורי לארץ מואב איפשרה לישראל לכבוש מקומות אלה. חז"ל (חולין ס, ב) הסבירו: "עמון ומואב טהרו בסיחון". כך כבשו את הגלעד ממערב לרבת עמון, שטח שהיה שייך במקורו לבני עמון, ואת המישור בצפון מואב, שהיה במקורו של מואב.

3. במלחמה זו מסופר שלוט נשבה בידי עמים שונים, ואברהם הציל אותו וכבש את ארצם. מעשי אבות סימן לבנים - דבר זה בא ללמד שעמון ומואב יטהרו בסיחון (חולין ס, ב), כלומר שארץ בני לוט (עמון ומואב) תהיה בשבי בידי עמים אחרים (עוג מלך הבשן וסיחון מלך האמורי), ובני אברהם יכבשו את ארצותיהם מהם ויתיישבו בהם[21].

4. כמו שארבעת המלכים כבשו תחילה את עבר הירדן המזרחי, כן עתידים בני ישראל לרשת בשלב הראשון את עבר הירדן המזרחי (במדבר לב); ורק בשלב השני יכבשו את ארץ ישראל המערבית, וסופו של הכיבוש ההוא יהיה בימי דוד "עַד [חוֹבָה] מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק" או עד "דְּדָן" בגבול הפרת.

 

ז. כיבוש הגבול הדרומי על ידי האבות - עד הנילוס

עסקנו במסע מלחמתו של אברהם שהגיע בצפון עד דמשק או עד הפרת. אך גם בגבול הדרומי הגיע אברהם עד סמוך לנילוס. אברהם נודד מאלוני ממרא שבחברון לגרר ולמדבר שׁוּר, כמו שנאמר: "ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר" (בראשית כ, א), ואין 'שׁוּר' אלא 'שׁוּר על פני מצרים' (שם כה, יח). זהו מרחב גדול המשתרע לכל דרומה של ארץ כנען ונושק לגבול מצרים[22]. הפועל 'יושב' כולל לא רק מגורים אלא גם שליטה[23]. בכתוב נאמר שאברהם "ישב" בין קדש ובין שׁוּר, וגר - "ויגר" בגרר. ביצחק נאמר שישב ("וישב") בגרר (כו, ו)[24]. הכתוב משתמש בשני פעלים שונים. "וישב בין קדש ובין שור' - ישב ישיבת קבע, 'ויגר בגרר' - ישב ישיבת עראי. כנראה שבתחילה התיישב אברהם 'בין קדש ובין שׁוּר', ואחר כך עבר לגרר, עירו של אבימלך מלך פלישתים, והתיישב בה ישיבה ארעית בלבד (ראה "וירד אברהם מצרימה לגור שם" יב, י), ואחר כך ישב שם 'ימים רבים' (שם פרק כ; כא, לד)[25].

ראוי לציין כי לחבל הארץ הסמוך לגבול המזרחי של מצרים קורא הכתוב "שׁוּר", ולמדבר הסמוך לו "מדבר שׁוּר" (שמות טו, כב), ולדרך העוברת דרכו או אליו "דרך שׁוּר" (בראשית טז, ז), והוא סמוך לזרוע המזרחית ביותר של ה'דלתה' של הנילוס, שנקראה "הזרוע הפִּילוסית" על שם העיר פִּילוּסִיוֹן, שמזהים אותה בתל פַרַמַא בקרבת בַּלוּזַה בצפון מערב חצי האי סיני. הזרוע הזו של הנילוס הייתה פעילה בתקופת המקרא עד סוף התקופה הביזנטית, והיא יבשה בימי הביניים, והעיר שקעה בעקבותיה[26].

אברהם שלט אם כן על כל דרום הארץ. וכתב רד"ק: "ולא אמר הכתוב למה נסע משם". והסביר: "ואולי נסע משם לארץ פלשתים כדי לשכון בכל הארץ אשר נתן לו האל, פעם בזה ופעם בזה, כדי שיחזיק בכולה... וארץ פלשתים בכלל ארץ הכנעני היא ומנחלת בני יהודה היא... אחר כן פירש כי גר בגרר שהוא בין קדש ובין שור. ואפשר כי מתחילה ישב לו באחד המקומות האחרים, באר לחי או זולתו, ואחר כך בא לגרר, כי באר לחי בין קדש ובין שור כמו שכתוב :'בין קדש ובין ברד' (טז, יד), כי ברד הוא שור". עכ"ד. לפי זה, אברהם הגיע עד הנילוס (פילוסיון) כדי להחזיק בכל הארץ, תחילה בדרום במקומות שכבשו ארבעת המלכים, ומשם המשיך לגרר ומדבר שור. בגבול הדרומי של גבולות ההבטחה ("נהר מצרים") הוא לא נלחם או כבש, והחזקה במקום היא על ידי התיישבות[27]. לעומת זאת בגבול הצפוני ("נהר פרת") החזקה היתה על ידי כיבוש.

עוד נראה לומר שהייתה גם מלחמה בחלק הזה של הארץ. בבראשית פרק נ מסופר על מסע קבורת יעקב על ידי יוסף, ההליכה ממצרים מארץ גושן עד עבר הירדן המזרחי (גורן האטד), ומשם למערת המכפלה, שם קברו את יעקב. למסע התלווה ליווי צבאי כבד[28] כשיוסף עומד בראשו. על-פי ספר יוסיפון יוסף ואחיו נלחמו עם בני עשו[29], והמשמעות של תוואי הדרך של מסע ההלוייה הוא כיבוש הגבול הדרומי - הנילוס.

נחלקו מפרשים וחוקרים בזיהוי המונח הגאוגרפי "עבר הירדן" כאן. בתורה משמש הכינוי הן לחבלי ארץ המצויים במערבו של הירדן והן לחבלי ארץ הנמצאים למזרחו. לפיכך הוצרכו הכתובים להשתמש במגדירים נוספים כדי לציין את העבר שהם מתכוונים אליו. כדוגמא: כשרוצים לציין שערי המקלט שהקים משה היו כולן בעבר הירדן המזרחי, הוסיף הכתוב: "בעבר הירדן מזרחה שמש" (דברים ד, מא); וכשרצו לציין שהרי שכם יושבים בעברו המערבי , נאמר: "בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש" (שם יא, ל). ובקיצור: "בעבר הירדן ימה" (יהושע ה, א; יב, ז). ומכיוון שכאן לא הוסיפה התורה מגדיר נוסף, אפשר להתוות את תוואי הדרך, הן בעברו המערבי והן בעברו המזרחי.

לכן ישנם הסוברים שמסע ההלוויה הלך בדרך הקצרה, הלא היא "ארץ פלשתים" (שמות יג, יז), עד בואם אל ארץ כנען. ויש הסוברים שהמסע הלך בדרך העקיפה, דרך סיני שחצה את הערבה, סבב את הר שעיר ואת ארץ מואב, וחנה בשטים היושבת בערבות מואב מול ערבות יריחו שבארץ כנען. כנראה שהסיבה להליכה בדרך העקיפה דרך ארץ עשו כדי לחלוק כבוד לאחיו של יעקב, שישתתף גם הוא בקבורת אחיו. לשיטה זו, ההליכה בדרך העקיפה הייתה בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים", לרמוז למסע בני ישראל מארץ מצרים לארץ כנען. להסבר זה יש למקם את גורן האטד בערבות יריחו[30].

את המשמעות של מסע זה הסביר האדמו"ר ר' מנחם מנדל מקוצק[31]:

"וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן... וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם" (בראשית נ, י-יא). ידועה קושיית הזהר[32] שהיה להם לומר אבל כבד לישראל! ויש לפרש, דלכאורה מדוע היה להם לילך דרך עבר הירדן, והלוא ישנה דרך פשוטה ממצרים לארץ ישראל? אלא שהלכו עם ארונו של יעקב כדי לכבוש את הארץ לבניהם. וכמו שבכיבוש הארץ הלכו וכבשו את עבר הירדן תחילה, כן הלכו גם עכשיו באותה הדרך. ובשביל זה אמרו "אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם", שכן על ידי זה שכבשו את עבר הירדן נתקיים בהם הכתוב "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ" (שמות ו, ח) - ואז נפטרו מגלות מצרים לחלוטין, וזה היה אבלם של מצרים.

אם נצרף לדבריו גם את המלחמה שהיתה ליוסף ואחיו עם בני עשו כשניסו למנוע את קבורת יעקב אביהם במערת המכפלה, כמבואר בספר יוסיפון, נמצא שישנה גם מלחמה עם בני עשו היושבים בארץ אדום. לפיכך גם הקניין על הארץ בגבול הדרומי יש בו חזקת מלחמה.

 

ח. ההקבלה בין פרק יד לפרק טו ומשמעות הרצף של פרשת 'לך-לך'

הקשר בין הפרקים הוא בתוכן ובלשונות מקבילים.

1. בתוכן:

א. עשרה מלכים צוינו בפרק יד - ארבעת מלכי הצפון, חמישה מלכי הכיכר, ומלך שלם. עשרה עמים שארצותיהם נתנו לאברהם נתפרטו בפרק טו, ואלו הם: קיני, קניזי, וקדמוני (בעבר הירדן המזרחי - אדום, עמון ומואב, ויהיו של ישראל לעתיד לבא). בעבר הירדן המערבי: חיתי, פריזי, רפאים, אמורי, כנעני, גרגשי, יבוסי.

ב. ניצחונו של אברהם על ארבעת המלכים (בפרק יד) פירושו: כיבושה הסמלי של כל ארץ ישראל. מבחינת ההלכה - הקניין והבעלות על הארץ היא שלו וגם החזקה בה. ארץ זו נמסרת לאברהם וזרעו כירושה בברית בין הבתרים (פרק טו). בכך זכה עם ישראל בזכות הבעלות על הארץ משני עברי הירדן. אברהם הגיע עד נהר פרת כשרדף אחרי ארבעת המלכים (לפי אחד הפירושים), ונהר פרת נזכר בגבולות ההבטחה בברית בין הבתרים.

ג. כמו שארבעת המלכים כבשו תחילה את עבר הירדן המזרחי, כן עתידים בני ישראל לרשת לראשונה את עבר הירדן המזרחי (במדבר לב); ורק בשלב השני יכבשו את ארץ ישראל המערבית, כשסופו של תהליך הכיבוש יגיע בימי דוד "עַד [חוֹבָה] מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק" או עד "דְּדָן" בגבול הפרת.

ד. הגעתו של מלכי-צדק מלך שלם, שחלק כבוד לאברהם אחר נצחונו, רומזת לכניעת יושבי ירושלים, המקום המקודש והמרכזי בארץ, לפני בני ישראל. כניעה שעתידה לקרות בימי דוד, בשיא הכיבוש וסיומו.

ה. העם האחרון המוזכר אצל אברהם הוא היבוסי (בראשית טו, כא), והמלך האחרון הנזכר בפרק יד הוא מלך שלם. הסיבה: האחרון לכתיבה הוא אחרון לכיבוש. ומעשה אבות סימן לבנים שאת ירושלים כבשו רק בימי דוד.

2. לשונות מקבילים:

(א).		אָנֹכִי מָגֵן לָךְ (טו, א)
(ב).	דַמָּשֶׂק (יד, טו)	אֱלִיעֶזֶר (טו, ב)
(ג).	רְכֻשׁ (מוזכר בפרק יד חמש פעמים),
(ד).	(יד, יג)	עֲוֹן הָאֱמֹרִי (טו, טז)

3. משמעות רצף הפרשיות בפרשת לך-לך (פרקים יג-טו)

סדר הדברים בכתובים שבפרקים יג-טו: ה' מבטיח לאברהם לאחר שנפרד מלוט: "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם... קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (בראשית יג, יד-טו). לאחר מכן מסופר כיצד אברהם נלחם נגד ארבעת המלכים ומנצח אותם (פרק יד). ואחר-כך בברית בין הבתרים מובאת הבטחה מפורטת על כיבוש ארץ ישראל: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי" (שם טו, יח-כא). על פי הנאמר לעיל קיים קשר ברור בין הפרקים והסיפורים - מימוש ההבטחה על הארץ על ידי אברהם, ונתינת הארץ לו בפועל בברית. תחילה (בפרק יג) ישנה הבטחה כללית על הארץ בלשון עתיד, כשהתנאי הנדרש מאברהם הוא "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ". יישום תנאי זה בא לידי ביטוי בפרק יד במלחמתו של אברהם להצלת לוט נגד ארבעת המלכים (כמו שנתבאר לעיל) ובהליכתו מאוחר יותר לדרום הארץ - לנגב: "וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר" (בראשית כ, א). לאחר קיום התנאי, באה הבטחה על נתינת הארץ בברית בין הבתרים בלשון עבר - "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי", שפירושה נתינה בפועל של הארץ (רמב"ן שם), בפירוט עשרת העמים וגבולות ההבטחה מצפון לדרום. לכן פרק יד הוא הקדמה לברית בין הבתרים. הוא פותח בלשון "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (טו, א), "אַחַר" - סמוך. ויתכן שלכן נאמרו לאברהם גבולות ההבטחה מדרום לצפון בלבד - "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת", כי עד לשם הגיע, בצפון - במלחמתו עם ארבעת המלכים ובדרום - במסעיו.

 

•  

מלחמת אברהם בארבעת המלכים אינה רק להצלת לוט. במלחמה זו זוכה אברהם לאחר נצחונו לקניין ובעלות על ארץ ישראל בכל עבר הירדן המזרחי והמערבי. לכן מאריכה התורה בסיפור מלחמת ארבעת המלכים. ברדיפתו של אברהם אחריהם עד חוֹבָה אשר משמאל לדמשק יש רמז לגבולות הנרחבים של הארץ, שהושגו בימי דוד. ולפי ההסבר שהגיע עד "דְּדָן" הגובלת בפרת הגיע אברהם עד לקצה גבולות ההבטחה שניתנו לו בברית בין הבתרים "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית טו, יח). משה רבנו בכיבושיו ויהושע אחריו עד דוד המלך וצאצאיו לא עשו אלא שימוש בזכות הקניין שהייתה בידי ישראל כבר מימי אברהם. החזקה בצפון הארץ הייתה על ידי כיבוש, ובדרומה על ידי התיישבות. בברית בין הבתרים קיבל אברהם את הקניין והבעלות על הארץ בגבולות ההבטחה.