המעין

על שיטת העיון ושיטת ה'חיפושים', על דרכו של ה'חזון איש' ועוד \ הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין

הורדת קובץ PDF

הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין

על שיטת העיון ושיטת ה'חיפושים', על דרכו של ה'חזון איש' ועוד

על השינויים בדרכי הלימוד

שיטת בעל החזון איש

רבי והצדוקי

הגרי"ז מבריסק וענייני נוסח

הגר"מ שטרנבוך ויסוד הלוח העברי

החזון איש על 'חיפוש' שנסתר לדעתו מן העיון

סיכום

על השינויים בדרכי הלימוד

בדרכי הלימוד מצינו דרכים שונות אצל חכמי הדורות, ולפעמים הן נחלקות לפי איזורים וארצות[1]. בכמה וכמה תחומים ניכרים הבדלים בדרכי הלימוד ובשיטותיו, מימי גאוני בבל וא"י שלאחר התלמוד, בין חכמי המזרח וחכמי אשכנז וצרפת הראשונים, חלקם בגוף הלימוד עצמו, בפרשנות התלמוד או בפסיקת ההלכה, וחלקם בדרכי חיבור החיבורים – בין בחיבורי פרשנות ובין בחיבורי הלכה. חלקם נבדלים במהויות, וחלקם בצורות, כגון היחס לדברי קודמים, היחס לחיבורים קודיפיקטיביים בהלכה, העיון המעמיק בגופי הדברים לעומת הסתמכות על דברי הקדמונים, ההכרעה בהלכה על פי דעות גדולי הפוסקים לעומת הסתמכות על הכלל 'הלכה כבתראי', וכן בדבר משקל המנהג בהכרעת ההלכה. בחלק מהנושאים נמשכים והולכים ההבדלים הללו במידה מסוימת עד לימינו. להמחשה - די להשוות את דרך הפסיקה המשתקפת בספרי החזון איש, לעומת הדרך המשתקפת בספרי יביע אומר.

ר' יצחק אייזיק (רי"א) הלוי, בעל ספר ׳דורות הראשונים', ביקש לבאר את הדברים ולהסמיכם על דעותיהם של ראשונים, אולם דומה שהדבר לא עלה בידו, ואין דעות הראשונים שציין הולמות את החלוקה שביקש להעמיד. וכך כתב[2]:

ההתחברות הגדולה שהייתה למדינות ארצות המערב עם גאוני בבל הייתה מצד אחד טובה מאוד, כי השפיעו עליהם שפע חוכמתם, אבל מצד אחר היו סמוכים יותר מדי על שולחן אחרים ולא הורגלו בחיתוך ההלכות והעמידה על רגלי עצמן. וזהו שאמר הראב"ד ז״ל^[3] אבל לא היו אנשי ספרד בקיאים בדברי רבותינו ז"ל, ואע"פ כן באותו מעט שהיו יודעין היו עושין מדרש ומפרשים ועולין ויורדים, ופירש ר' נתן על כל הזאה טבילה, והוא במסכת יומא וכו'. והנה אנחנו ידענו משאלותיהם המפוזרים בכל תשובות הגאונים שאין הדבר כן, ובקיאין היו בדברי רבותינו כראוי (ויכול להיות שכוונת הראב"ד על קורטובא בלבד). אבל נראה שכוונת הראב"ד כי בשקלא וטריא של עומק ההלכה היו חסרים לפי ערך חוכמתם, לפי שסמכו יותר מדי על הגאונים בבבל, וכל ספקותיהם שאבו רק מתשובות הגאונים שכבר היו בידיהם לקובצים ולחיבורים לעצמם כמו שנראה מחכמי קירואן... לא כן גדולי חכמי איטליא בימים הראשונים שלא היה להם קישור גדול עם הגאונים, והוכרחו בכל ספקותיהם לעמוד על רגלי עצמם, על כן הורגלו גדולי חכמיהם ללון בעומקה של הלבה ולהביא לבב חכמה מתוך הש"ס לעמוד בכל דבר על יסוד הדבר מדברי הש"ס ולהכריע בכל דבר ודבר משם^[4]. אח"כ התנגשו שני הדרכים ויולידו דרך ממוצעת, והיא דרך חיקור הלכה עם ידיעת קבלת הגאונים, ובבל הספיקות הנופלים לבלי להישען על הכרעת הגאונים לבד, כי אם לשוב אל המעין ולברר הדבר מסוגיות הש"ס. אז קם דור חדש של רב שמואל הנגיד ורב חננאל, של רב אלפסי והרי"ץ גיאת, ויקומו הבונים החדשים ויראו נפלאות מתורתם.

על פי זה ובדרך זו ביקש ר'  בנימין מנשה לוין, במבואו לאיגרת רב שרירא גאון (מבלי להזכיר את רי"א הלוי) להסביר את ההבדל בדרכי הלימוד בין חכמי אשכנז וצרפת לבין חכמי המזרח במחלוקתם בעניין מועד כתיבתם של המשנה והתלמוד. לדעת חכמי אשכנז וצרפת שאין להם אלא תלמוד נכתבו המשנה והתלמוד בזמן מאוחר, והם נמשכו אחר פשטות הסוגיות שמורין כן, ואילו חכמי ספרד והמזרח שמתורת הגאונים היו חיים ומימיהם היו שותים ידעו היטב הליכות הישיבות בבבל ומנהגי הגאונים מעולם, כי אעפ"י שנהגו ללמוד בע"פ ולא בכתב, כדרך בני ארצות הקדם מעולם... בכל זאת ידעו חכמי ספרד ידיעה ברורה ומוחלטת כי מעולם לא נמנעו בשביל זה ראשי הישיבות והגאונים בבבל לכתוב דברים שצריכים שימור בכתב^[5].

לאמיתו של דבר מוצאים אנו את שורש הדיון בכך בימי קדם, היינו האם עדיף להתבונן בתלמוד ולהוציא ממנו את ההלכה, או שמא אפשר להסתפק בעיון בספרי ההלכות המקוצרים ובדברי הגאונים ולפסוק על פיהם, גם אם אין לפוסק המאוחר כשלעצמו ידיעה מספקת בתלמוד. שאלה זו נדונה כבר בימי רב פלטוי גאון^[6], גם ר' יוסף ן' מיגאש, שפנו אליו בשאלה בעניין זה, הכריע בדבר זה שנחלקו בו סיעות אחדות בימיו^[7]. דעתו הייתה שמי שאינו בקי בעצמו די הצורך בתלמוד עדיף שיסתמך על פי דברי הגאונים, משום שבמקרה כזה האחריות לטעות מוטלת על הגאונים והפוסקים, ולא על הפוסק המאוחר; אולם אם הפוסק המאוחר מסתמך על ידיעתו את התלמוד - גם אם אינה מקיפה וברורה - הרי שהאחריות לשגיאות ולטעויות מוטלת עליו. מסתבר שאמנם כך עשו חכמי ארצות המזרח וספרד, אך לא כך נהגו חכמי אשכנז וצרפת, שמיעטו בהסתמכות על דברי הגאונים ועל דברי קודמיהם; וכדברי רי"א הלוי שנזכרו לעיל הם עמדו על רגלי עצמם, והכריעו את ספיקותיהם מתוך עומק עיונם בתלמוד[8].

קשה מאוד לקבל את הסברו של רי"א הלוי, שעל פיו חכמי אשכנז וצרפת, מחמת חוסר ידיעתם בתורת הגאונים, הוכרחו לפנות לתלמוד גופו ולהעמיק בו, שהרי ללא ספק קיבלו מרבותיהם קבלות ומסורות בפרשנות התלמוד יחד עם מסורות הלכה. אמנם חכמי אשכנז וצרפת גילו נטייה לעבר מנהגי ארץ ישראל ופסקי חכמיה, כנראה משום שקיבלו את תורתם מחכמי איטליה הקדמונים שעמדו תחת השפעה חזקה של חכמי ארץ ישראל; אך מכל מקום אין ספק שעיסוקם הגמור של חכמי אשכנז וצרפת היה בתלמוד הבבלי על כל המסורת המקיפה של פירושיו, ובתורת גאוני בבל ובפסקיהם. זאת אנו יכולים ללמוד ממקצת הידיעות שהגיעו אלינו על אודות הישיבות הקדומות באשכנז ובצרפת. ועדיין צריכים אנו הסבר לטיב השוני בדרכי הלימוד בין חכמי אשכנז וצרפת לבין חכמי המזרח וספרד.

 

שיטת בעל החזון איש

בימינו, מעבר למה שאפשר לראות בעיון בספריו ובחיבוריו של בעל החזון איש את דרך לימודו, גילה דעתו במקומות אחדים במפורש בעליונות השכל והעיון העמוק בדברי התלמוד ובדברי מפרשיו והפוסקים המקובלים (ובעיקר בספרים המקובלים בידינו מרבותינו הגדולים ראשונים ואחרונים), וכתב בשבח הכוח השכלי שהוא מקור החכמה[9]. לעומת זאת כתב בזלזול על לימוד שהוא מכנה אותו 'חיפושים', שהם כדבריו חיפושים 'בספרים בדברים יבשים', ו'חקר קדמוניות', והוא לדבריו לא זכה לקבל חלק זה בתורה, וגם אינו מאמין בדרך הזו, כדבריו באיגרת לרא"ל פרידמן בוויכוח על צורת כתיבת האות צ' בסת"ם[10]:

חיפוש בספרים בדברים יבשים איני מסוגל לזה, ובכלל כל נשמה קיבלה חלקה בתורה, ואני לא קיבלתי חלקי לחפש...[11]

וכן כתב הגאון החזון איש באיגרת אחרת להנ"ל  (צדקת הצדיק, עמ' עח):

אחדשה"ט וש"ת באה"ר. שמחתי מאוד על דבריו היקרים המעמיק להבין דבר דבר על אופניו. אבל ממה  שקראתי בין השיטין ראיתי לא למותר לבאר עמדתי בזה. קשה להעמיק בכל הלכה והלכה, ומצוות המעשיות היומיות הזמניות והמקריות דורשות פתרונן במפגיע. ע"כ אנו מחמירים בספקות, ולפעמים סומכים על ספרים ידועים לנו לרבותינו המובהקים, וכמו כן אין לנו הלכה ברורה בהנידון, ובפרט שאין כאן מקום עיון בש"ס ופוסקים[12], ולכן אני מחמיר לקחת צ' ביו"ד ישר שלא ערער עליו אדם, וכן אני מייעץ לאחרים. ולעניין מכתבו, אין אני רגיל בחיפושים ובחקר קדמוניות, ואני מתנגד לדרך זו כי איננה בטוחה, וכמדומה לי שכל דבריו בזה ערבוביה, הספרדים עד זמן הב"י והאר"י היו כותבים יו"ד ישר כפי הרגיל בפי המסורה שיו"ד ישר הוא כנוסח הב"י. וההפוך בנוסח האר"י אף שמרן הב"י והאר"י היו ספרדים, ואין מי שקבע את שינוי היו"ד.

 

רבי והצדוקי

בדוגמה דלהלן נראה מקרה שבעניין הלכתי חשוב אירע מכשול לשלושה מגדולי הדור, בשל שלא השתמשו במה שכינה החזו"א 'חיפושים'. הגר"מ שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים ח"ח (ליקוטי הערות, תשמ"א, עמ' יג) הביא מכתבים שכתב לגאון הגרי"י קנייבסקי ('הסטייפלער'). במכתב א כתוב:

ועסקתי פעם בשאלה זו [אם מותר לבתי מלון להגיש אוכל למחללי שבת] הלכה למעשה וביקשתי חו"ד הגאון פאר הדור רבי יעקב קנייבסקי שליט"א, וקיבלתי ממנו כמה מכתבים בעניין זה, ולתועלת המעיין אעתיק כאן את המכתבים כהוייתן בלי שום שינוי, וראוי להזהיר שאף שדברי מרן הגאון שליט"א נכתבו אך ורק להעיר לבד ולא לפרסמם, מ"מ מובטחני שדבריו אלו יביאו תועלת לבירור הלכה זו.

ובמכתב ב, יום ד', פ' קרח התשכ"ג

לפא"מ כבוד הגאון הגדול כו' הגר"מ שטרנבוך שליט"א

אחדשכג"ת בכל הכבוד כיאות. הנני להודיע מקבלה ואילך מכתבו היקר, ולקחתי מועד לעיין קצת בהלכה זו... והצעתי ספקו דפא"מ בפני בני מהר"ח נ"י, ואמר דאת"ל יאסור לשתות ממגע עצמו א"כ אסור לישראל ליתן לו יין לשתות, והרי בגמרא חולין דף פ"ז נתן רבי לצדוקי כוס לשתות עיי"ש, וצדוקי הוא כופר בדברי חז"ל, ומבואר בתשו' הרשב"א ז"ל שהביא ב"י סי' קיט ביו"ד דמי שאינו מאמין בדחז"ל אוסר היין במגעו, ואולם בשו"ע או"ח סי' שפ"ח נפסק דצדוקי מבטל רשות, ומ"מ נראה לכאורה דאוסר יין במגעו [ועכ"פ לדעת הסוברין דהקראים אוסרים יין במגע ואע"פ שכך הורגלו בדרכי אבותיהן, א"כ ה"ה צדוקי]. עכ"ד הנעימים.

והנני דו"ש כבוד הדר"ג שליט"א המצפה לרחמי השי"ת ולגאולה שלמה בב"א.

יעקב ישראל קנייבסקי

 

וכן הביא הר"מ שטרנבוך דברים אלו בספרו פסקי הגר"א ומנהגיו סי' קפ"א, בדיון על מי שמסדר קידושין לחתן מחלל שבת ר"ל, האם מותר לו לתת לחתן לשתות מן היין, שהלוא כאשר החתן יגע ביין ייאסר היין, ונמצא שהמקדש נתן לחתן דבר איסור, ועובר על 'לפני עוור'. והביא שם שהסטייפלער במכתבו אליו הביא בשם בנו הגר"ח ראייה מחולין פז במעשה של רבי והצדוקי שהזמינו לסעוד עמו ונתן לו יין כדי לזמן על הכוס, ונמצא שמותר להציע משקה למי שיאסור על עצמו בנגיעתו את המשקה. ואין בזה חשש של עבירה על  לפני עוור לא תתן מכשול. בנו הג"ר חיים חזר ודחה את הראייה ע"פ דברי החזו"א הידועים בחזו"א יו"ד סי ב, שאלו שאינם מאמינים בתורה שבעל פה אינם נחשבים כופרים בתורה ואינם אלא כאנוסים, וכיוון שמדובר בצדוקי שאינו מאמין בתורה שבע"פ אינו אלא כתינוק שנשבה, ואינו אוסר היין.

וכל זה טעות. המילה 'צדוקי' שבדפוסים שלנו במסכת חולין הוא שיבוש שהוחדר לגמרא ע"י הצנזורה הנוצרית ששלחה ידה בספרינו וערכה בהם צנזורה, וזה נמצא רק בספרים שנדפסו במקומות שהיו תחת עול הצנזורה הנוצרית. הנוסח הנכון הוא 'מינא', כפי שהוא בכתבי היד של מסכת זו ובדפוסים הראשונים שלה שלא נפגעו ע"י הצנזורה הנוצרית, עיין ספר דקדוקי סופרים לחולין שם, ובאמת הכוונה לנוצרי, שבוודאי נחשב למי שפוסל את היין במגעו, וחזרה הראיה למקומה.

ובכלל צע"ג אם היו עדיין צדוקים בימי רבי, וגם מבחינה היסטורית ברור שהמדובר כאן הוא בנוצרי, וכך יוצא גם מרמזים נוספים במהלך הסוגייה, ראה להלן.

הערה זו הביא הרד"צ הילמן זצ"ל בשמי במאמרו ב'צפונות' שנה א חוברת ד', תמוז תשמ"ט, עמ' סג, 'על פגעי הצנזורה שלא נודעו ברבים'. ואמר לי הרדצ"ה כי שאל על כך את ר' חיים והסכים להערתי.[13]

הפירוש הזה שבנוצרי, וככל הנראה בנוצרי-יהודי, עסקינן, שהיו רבים כאלו בדורות הראשונים, וכל פירוש הסוגיא, מוכיח שאנו עוסקים בסוגיא זו בפולמוס אנטי נוצרי במובהק.

וז"ל הבבלי חולין פז, א:

גמ'. ת"ר: ושפך וכסה - מי ששפך יכסה. שחט ולא כיסה וראהו אחר מנין שחייב לכסות - שנאמר: ואומר לבני ישראל - אזהרה לכל בני ישראל. תניא אידך: ושפך וכסה - במה ששפך - בו יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו. תניא אידך: ושפך וכסה - מי ששפך הוא יכסנו. מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים. איבעיא להו: שכר מצוה, או שכר ברכה? למאי נפקא מינה - לברכת המזון, אי אמרת שכר מצוה - אחת היא, ואי אמרת שכר ברכה - הויין ארבעים, מאי? תא שמע, דא"ל ההוא צדוקי לרבי: מי שיצר הרים לא ברא רוח, ומי שברא רוח לא יצר הרים, דכתיב: כי הנה יוצר הרים ובורא רוח. אמר ליה: שוטה, שפיל לסיפיה דקרא - ה' צבאות שמו. אמר ליה: נקוט לי זימנא תלתא יומי ומהדרנא לך תיובתא. יתיב רבי תלת תעניתא. כי הוה קא בעי מיברך, אמרו ליה: צדוקי קאי אבבא, אמר: ויתנו בברותי רוש וגו', א"ל: רבי, מבשר טובות אני לך, לא מצא תשובה אויבך ונפל מן הגג ומת. אמר לו: רצונך שתסעוד אצלי? אמר לו: הן. לאחר שאכלו ושתו, א"ל: כוס של ברכה אתה שותה, או ארבעים זהובים אתה נוטל? אמר לו: כוס של ברכה אני שותה. יצתה בת קול ואמרה: כוס של ברכה שווה ארבעים זהובים.

אמר רבי יצחק: עדיין ישנה לאותה משפחה בין גדולי רומי, וקוראין אותה משפחת בר לויאנוס.

פירוש מעשה זה הוא על רקע היחסים עם הנוצרים (מהם ממוצא יהודי ומהם ממוצא שאינו יהודי), ועל פי זה ניתן להבין את עומק וחשיבות חילופי הדברים הללו, שהגיעו עד לידי התאבדות מצד אחד ותענית בתחילה וסעודת שמחה בסוף מצד רבי. בפסוק זה נתעסקו הרבה הנוצרים כבר באותן הימים, ובקשו להביא ראיה ממנו על משיח השקר שלהם. הם פירשו 'הרים' שבפסוק זה מלשון הריון, היינו שהיה מי שיצר הריון וברא 'רוח', אחד משלשת חלקי השילוש שהם מאמינים בו (האב, הבן ורוח).

גם הפסוק 'ויתנו בברותי ראש וגו' שהזכיר רבי יש לו משמעות רבה לעניין הוויכוח, כי בפסוק זה הם משתמשים בתיאור הסעודה האחרונה והוצאתו להורג של משיח השקר שלהם.

אף שלושת הימים שביקש רבי מהנוצרי להמתין לו יש להם משמעות, כי אחת מאמונות השקר של הנוצרים היא עניין תחייתו כביכול של משיחם לאחר שלושה ימים מהריגתו, ויציאתו מקברו לשוטט בעולם.

הנוצרי האחר שבא לרבי מכנה עצמו 'מבשר טובות', ויש פה שימוש שאינו רגיל כל כך בלשון חז"ל 'בשורה' שכידוע היא כינוי לתורת השקר שלהם. ויתכן גם שעניין הסעודה שאליה מזמין רבי את הנוצרי הטוב, ואף מכבדו ב'כוס של ברכה', מכוון לאמונתם בדבר הסעודה האחרונה של משיח השקר שלהם בליל הפסח. והרי זה לעומת זה, תבוא הסעודה הזו לאחר התענית ותבטל את הסעודה ההיא[14].

 

הגרי"ז מבריסק וענייני נוסח

דוגמה נוספת לחידוש מאיר עיניים ומתרץ קושי חמור בסוגיא נמצא בלימודו של הגאון הגרי"ז מבריסק, כפי שמספר הגרש"ש קרליץ[15]:

פעם אחת שאל מרן הגרי"ז זצ"ל על מה  דאיתא ביומא (נד, ב) "במקדש ראשון מי הואי פרוכת", ומשמעות הגמרא דבמקדש ראשון לא היה פרוכת כלל אלא דלתות. והקשה מרן זת"ל, איך יתכן שלא הייתה שם פרוכת מבדלת בין הקודש לקה"ק, הלא מקרא מלא דיבר הכתוב בפרשת תרומה "והבדילה הפרוכת  לכם בין הקודש ובין קדש הקדשים" (שמות כו, לג).

אחר שהקשה הרב זצ"ל את השאלה, פתח את הרמב"ם בהלכות בית הבחירה  (פ"ד ה"ב), שם מבואר  שבבית ראשון, מלבד הכותל המבדיל בין הקודש וקדה"ק שהיה עוביו אמה, עשו גם פרוכת אחת, שנאמר והבדילה הפרוכת וגו', ובבית שני היו שתי פרוכות וביניהם רווח אמה, יעו"ש. אלא שהכסף משנה שם מפרש שמה שכתב הרמב"ם בסוף ההלכה שבמקדש ראשון הייתה פרוכת כוונתו למשכן, דאילו בבית ראשון לא הייתה פרוכת אלא כותל. אבל הגרי"ז זצ"ל אמר שנראה בדעת הרמב"ם שבאמת הייתה שם גם פרוכת מלבד הכותל, וכמו שכתוב בפסוק פרשת תרומה.

לאחר כמה ימים אמר הגרי"ז ששם לבו לפסוק בדברי הימים (ב, ג, יד) "ויעש את הפרוכת תכלת" וגו', הרי מפורש שהייתה פרוכת גם במקדש ראשון שעשה שלמה, ואם כן דברי הכסף משנה תמוהים מאוד.

והמשיך רבינו [רש"ש קרליץ] לספר, לאחר מכן הלכתי למכון הארי פישל שם מצאתי מהדורת ש"ס בנוסחא ישנה, ובדברי הגמרא ביומא (נד, ב) נמצאה שם גירסא שונה מן הגירסא שלפנינו:  "במקדש ראשון פרוכות מי הוו", והיינו דקושיית הגמרא על המבואר שם במשנה שהיו שתי פרוכות, ועל זה מקשה הגמרא דבמקדש ראשון לא היו שתי פרוכות. ולפי זה נמצא שפרוכת אחת ודאי היתה גם במקדש ראשון, וכפי שהעיר הגרי"ז שכך משמעות דברי הרמב"ם.

עד כאן סיפור המעשה, ועתה אנסה לפענח את המסתורין שבמעשה.

את השאלה האם חזר המספר והודיע לגרי"ז על תגליתו, ומה הייתה תגובת הגרי"ז, לא נוכל להבהיר, כי סתם המספר ולא פירש. אך בגוף הדבר נ"ל שלא ראה הגרש"ש קרליץ זצ"ל שום מהדורת ש"ס ישנה, ואילו חיפש מהדורת ש"ס ישנה באותם ימים היה עליו לילך לספריה הלאומית, או לספריית שוקן, או אולי למכון התלמוד השלם או למכון גמרא שלמה של הרמ"מ כשר. ונראה שאחד מלומדי מכון הרי פישל, שמכירים את הספר 'דקדוקי סופרים' של הגררנ"נ רבינוביץ על הש"ס שנדפס החל משנת תרכ"ב, הראה לו את ההערה בספר זה למקום זה במסכת יומא דף נד ע"ב, וכך כתוב שם:

הפרכות, וכ"ה בכ"י ב' ובפי' ר"א. ובאה"ת הפרוכות. ובד' הישנים הפרוכ' בקו על הכ"ף, ופשטו ליה בשיבוש בד' בנבנשתי פרוכת. ועי' בש"י ד"ה במאי עסקינן. ואני מעתיק פי' רבי' אליקים, נראין, שבולטין בפרכת ונראית הבליטה מצד אחד בפרוכת. ואין נראין בגלוי שלא היו מגולין, עד שמגיעין לפרוכת (והיה נוסחאתו כנוסחת כ"י א"פ באות ז') שהיה כנגד הפתח שבפנים, שהרי לשערים היו פרכות כדר' זירא לקמן, ולא תקשי לך הא דאמר לעיל במקדש ראשון מי הוו פרכות, דכי פריך הכי וכו'.

מהציון לספר שיח יצחק ('ש"י' בהערה) להרב יצחק נוניס ואיס, תקכ"ו ליומא שם, ששם דן בקושיא זו והציע מדעתו יישוב זה (!), משמע שהבין הגררנ"נ רבינוביץ את הקושי בסוגיא שנפתר ע"י בירור הנוסח הנכון, ואעפ"כ בהערותיו הסתפק ברמיזה בלבד כדרכו במקומות אחרים כגון אלו.

 

הגר"מ שטרנבוך ויסוד הלוח העברי

כיוון שהזכרנו את הגר"מ שטרנבוך שליט"א, יש להעיר על עניין נוסף ששייך לגדר חקר הקדמוניות. בשני מקומות בתשובותיו שבספר מועדים וזמנים, ח"ו, ר"ה סי' יד ושם סי' טו, ייחס הגאון הנ"ל את ייסוד הלוח העברי להלל הזקן נשיא הסנהדרין, ואף ציין זאת כהסבר לתוקפן ההלכתי של קביעות הלוח העברי. מכוח הסנהדרין, והוא טעות, לפי שמייסד הלוח העברי היה הלל השני שחי בימי אביי ורבא, והיה אחרון הנשיאים שנשאו בתואר הנשיא, ואחריו בטל התפקיד הזה וכמבואר ברז"ה בס' המאור ר"ה פ"א. והיה זה בשנת ד' אלפים קי"ט (359 למנינם).

 

החזון איש על 'חיפוש' שנסתר לדעתו מן העיון

פרופ' ר"ח אלבק, במאמרו 'בדיקת המקורות', בקובץ מזכרת לכב' הרי"א הרצוג, תשכ"ב, עמ' 384 ואילך, כתב: 'הצורך בבדיקת המקורות כבר הודגש על ידי הראשונים לפיכך קראו תגר על אלה המורים הלכה על פי פסקי הרמב"ם בלי לעיין במקורותיו (תשו' הרא"ש כלל ל"א סי' ט ובהקדמת כסף משנה לרמב"ם). הוא הדין למובאות בספרי הפוסקים, שמביאים פעמים הרבה תמצית הדברים של קודמיהם מתוך ספרים שהיו לנגד עיניהם, והבאים אחריהם מעתיקים או מפרשים אותם מבלי לבדוק במקורות[16]. יש שהספרים לא נדפסו בימיהם, ויש שאבדו ולא הגיעו גם לידינו ואי אפשר לנו לבודקם, ויש שנדפסו ולא היו לפני המחברים, והוכרחו להשתמש בכלי שני במובא מהם בספרי זולתם. האחרונים (ספר יד מלאכי כללי שאר המחברים סי' מב, ואור החיים לר"ח מיכל). העירו על בעל מגן אברהם שבכמה מקומות מספרו העתיק דברי פוסקים מתוך ספר כנסת הגדולה ולא ראה את הדברים במקורם'. בהמשך המאמר הובאו כמה דוגמאות של הלכות שהובאו בפוסקים משמו של הרמ"ה, רבי מאיר הלוי ב"ר טודרוס אבולעפיה מספרו 'פרטי פרטין', ושאפשר לתקן את נוסחם המדויק מספרו שכונה ע"י המו"ל 'יד רמ"ה' שנדפס לראשונה למסכת ב"ב בשנת תקנ"א ולמסכת סנהדרין בשנת תקנ"ח (י"מ תא שמע[17] הוכיח שהרמ"ה חיבר את ספרו כמעט לרוב מסכתות הש"ס אלא שהשאר אבד). מפרשי הטור כגון בעלי הב"ח והדרישה ופרישה מתקשים פעמים בהבנת דבריו לפי שלא ראו את המקור, אבל במקומות שדברי רמ"ה לקוחים מחידושיו על בבא בתרא וסנהדרין שנדפסו כמאה וחמישים שנה לאחר פטירת המחברים הללו ימצא המעיין במקורם את כוונתם האמיתית.

את הדוגמא המובהקת והמיוחדת שלפנינו, במובאה שהביא הטור מדברי הרמ"ה, ושעניינה נתבאר רק ע"פ ספרו של הרמ"ה שמונח עתה לפנינו, לא הביא, אע"פ שזו עוררה דיונים ערים כבר בשנת תרצ"ב ע"י כמה מגדולי הדור, וכדלהלן.

העניין הוא בהלכה בענייני יחוס משפחה, ירושה ונאמנות ביחוס, שנפסקה בשו"ע חו"מ סי' רפ בדברי הרמ"א על פי דעתו של הרמ"ה כפי שהובאה בטור, ועל פי פירושו של הרמ"א לדעה זו. מרן המחבר לפי שהקשה על דעה זו (עי' ב"י שם) השמיט הלכה זו ולא הזכירה בשו"ע. לימים, לאחר שנתגלה ונדפס ספרו של הרמ"ה 'יד רמ"ה' למסכת בבא בתרא, נתברר מקור ההבאה שבטור, ונמצא שנפלה ט"ס בהעתקת הדברים בטור, ונחסרו בהבאה זו כמה משפטים. נמצא שפסק הרמ"א לכאורה אינו אמת. העירו על כך הרב מאיר בסין, בכתב העת 'כנסת ישראל' חוברת ז שיצאה לאור בווילנא תרצ"א סי' סח עמ' קב, והגר"ש שקאפ בספר שערי יושר שער ה פרק יא.

כנגדם כתב הגאון בעל החזון איש מאמר באותו כתב עת כנסת ישראל, חוברת ח, תרצ"ב, סי' עט, עמ' קיט[18] (ושוב נקבעו הדברים בס' חזון איש, חו"מ, סי' טו), וטען בו כי דעת הרמ"ה היא דעת יחיד, ומה שחשב הרמ"א שהיא דעת הרמ"ה (ובאמת עובדה זו לכו"ע היא טעות) מצא בעל החזו"א מתוך דיוקים וקושיות בדברי התוספות (ב"ב מב, ב ד"ה שבח המגיע לכתפים) שדעתם כך כשיטת הרמ"א. הוא דייק בקושייתם על פירש"י, ונראה לו ש'דבריהן סתומים', ואי אפשר להבינם אלא אם כן נאמר שהתוספות בשיטה שחולקת על דעת הרמ"ה.

והוסיף עוד החזו"א שהרי"ף והרמב"ם ועוד ששתקו גם הם בדעה זו, ועוד שהעובדה שדעת הרמ"ה הובאה בטור אינה מחייבת שפסק כך להלכה, כי הטור דרכו לאסוף דעות שונות גם אם הוא אינו מסכים להם. ונמצא ש'הוראת הרמ"א אמיתית', כסיום דבריו שם.

הרי לפנינו מקרה שטופל, נחקר ונתברר בשיטת ה'חיפושים', ונפתרה בעיה הלכתית על פי בירור מקור ההבאה והטעות בציטוטה לדעת הרב בסין והגר"ש שקופ, ומקרה זה מתהפך ע"י החזון איש לאחר עיון עמוק מצד אחד לצד שני, וזאת אע"פ שחכמי הדורות עד הנה, מרן מחבר השו"ע, הרמ"א, נו"כ השו"ע, הגר"א, נתה"מ, ועוד, לא ראו ולא הבינו שיש דעה כזו בתוספות!

 

סיכום

מסקנה מכל האמור, שהדרך הטובה והבטוחה מכל הדרכים והשיטות היא להשתמש בכל הכלים שמועילים ומסייעים לברר את האמת, ואין מגמתנו אלא בירורי הדברים לאמיתם בכל דרך שהיא. וכן יוצא משיטתו של הגרש"ז מלאדי בעל התניא והשו"ע במה שקרא 'הלכתא בטעמא', גם עיון מופלג, גם בקיאות מופלגת וגם ידיעת שאר חוכמות הנחוצות לבירור ההלכה[19]. מאידך יש להתרחק ולהרחיק ככל האפשר זיופים וסילופים גם בעיון וגם בפרשנות, גם בבקיאות וגם בבירורי המציאות, והי"ת יעזרנו על דבר כבוד שמו.