המעין

עשרים בירורים לשוניים בשמות רבה (פרשות א-יג) - ד"ר נחום מ' ברונזניק

ד"ר נחום מ' ברונזניק

עשרים בירורים לשוניים בשמות רבה (פרשות א-יג)

א. א, א (מהד' שנאן עמ' 38): וכל המייסר את בנו מוסיף עליו הבן אהבה, והוא מכבדו; שנאמר (משלי כט, יז) יסר בנך ויניחך [ויתן מעדנים לנפשך].

מלשון "ויניחך" שמשמעו יתן לך קורת רוח, נחת רוח, נדרש שהבן מוסיף אהבה לאביו; ומלשון "ויתן מעדנים לנפשך" נדרש שהבן מכבדו. וכך נתפרש הפסוק (שמות כ, יא) "כבד את אביך: שומע אני בדברים, ת"ל כבד את ה' מהונך (משלי ג, ט) – במאכל ובמשתה ובכסות נקיה" (מכילתא, בחודש, פ"ח, והשווה קידושין לא, ב). על פי דרש זה נוצר כנראה המונח "כיבוד" לתקרובת של אוכל ומשקה טעימים ומעודנים שמגישים לאורחים.

דרך אגב, מן הדרש דלעיל במכילתא, שכולל בחדא מחתא כסות נקיה עם מאכל ומשתה לגבי כיבוד אב, יש אישוש לדעת התוספות (ב"מ נג, א ד"ה והן נכסי כהן) שמותר לקנות בכסף מעשר שני לא רק אוכל ומשקה אלא גם בגדים, משום "שהגוף נהנה מהם" ולכן הם כעין מאכל ומשתה. וכן היא דעת הרא"ה לגבי אשה האומרת איני ניזונית ואיני עושה שגם כסות אין לה, דכסות בכלל מזונות (הר"ן על הרי"ף לכתובות נח, ב, ומובא להלכה ברמ"א אה"ע סי' סט סע' ד).

 

ב. א, טז (מהד' שנאן עמ' 65): וכלב בן חצרון הוליד את עזובה ( דהי"א ב, יח)... עזובה זו מרים, ולמה נקרא שמה עזובה? שהכל עזבוה.

לפי פירושו של בעל 'לקח טוב' הכוונה היא שהכל עזבוה במדבר כשנצטרעה, כמו שכתוב 'ותסגר מרים מחוץ למחנה' (במדבר יב, טו). אולם בעצם הכינוי "עזובה" מרומז שהיתה מצורעת, שכן בירושלמי (קידושין א, ז) על הפסוק (שמ"ב ג, כט) 'ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע' וגו' נאמר: 'זב – תשיש, ומצורע – עזיב'. ונראה שכינוי זה למצורע מבוסס על משמעות ההרחקה שיש לפועל 'עזב'; במשמעות זו הוא מתורגם בת"א ות"י בכמה מקומות, כגון: ולא יעזבך (דברים לא, ח) – ולא ירחקינך; ועזבתים (שם שם, יז) – וארחקינון. וכזאת בת"י לישעיה מב, טז; נד, ז ועוד. מצורע נחשב לאיש מרוחק, כבדרש לפסוק (שם נז, יט) 'שלום שלום לרחוק ולקרוב' – 'זה מצורע, שהיה רחוק ונעשה קרוב' (ויק"ר טז, ט)[1].

 

ג. א, לב (מהד' שנאן עמ' 95): ותבאנה אל רעואל אביהן (שמות ב, יח) – זה יתרו, ולמה נקרא שמו רעואל? שנעשה רֵע לאל.

הגֵר נעשה רֵע לאל בשעה שהוא מתגייר, משום שישראל נקראים אחים ורעים לקב"ה, כפי הדרש לפסוק (תהלים קכב, ח) 'למען אחי ורעי' וגו' במכילתא בשלח פ"ג (והשווה שמו"ר נב, א). ונראה שהיסוד לדרש זה הוא הכינוי 'אחותי רעיתי' (שה"ש ה, ב) לכנסת ישראל בכללה. נמצא שכל יחיד ויחיד כחלק מכנסת ישראל מכונה אח ורע לקב"ה, וכך גם גר כשהוא מתגייר. בכך יתפרש לנכון השבח שהקב"ה אמר על אברהם "שריעה אותי בעולמי" (פסדר"כ, החודש, מהד' מנדלבוים עמ' 93), והיינו משום שאברהם גייר הרבה אנשים בעולם, נמצא שהוא עשה את הקב"ה לרֵע של הרבה אנשים. יש לציין שרֵע נמצא במקרא גם כפועל - ריעה (שופטים יד, כ).

 

ד. א, לה (מהד' שנאן עמ' 100): ושערך צמח (יחזקאל טז, ז) – הגיע הקץ של גאולה.

הפירוש הנכון נמצא בפירוש מתנות כהונה: "דריש ביה לשון שׁיעור - ושיעורך הגיע וצמח". שׁיעור משמש הן במשמעות כמות מסויימת של דבר, כגון בביטוי "מאה שערים" (בראשית כו, יב) ובביטוי 'אלו דברים שאין להם שיעור' (משנה ריש פאה), והן במשמעות כמות מסויימת של זמן, כבביטוי "כל אילין שיעורייא" (ירוש' סוטה א, ב). גם לשון קץ משמש במשמעות זמן קצוץ ומסויים, ובכך הוא מקביל ללשון שיעור המרומז בביטוי "ושערך צמח"[2].

 

ה. ב, ד (מהד' שנאן עמ' 108): וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג, א)... למה היה רודף למדבר? לפי שראה שישראל נתעלו מן המדבר וכו'.

נמצא במקורות ניב דומה: 'ולמצותיך תרדף נפשי', כך נוסח תפילת 'אלֹהַי נצֹר' בסדר רב עמרם גאון, בסידור רס"ג ובמחזור לבני רומא (כנראה שהם גרסו כך בברכות יז, א במקום "ובמצותיך" שלפנינו בגמרא שם), ומשמעו כנראה הוא: נפשי תבקש בלהיטות את מצוותיך, דהיינו נפשי תשתוקק למצוותיך, כבביטוי 'תאבתי לפקודיך' (תהלים קיט, מ) וכבביטוי 'נכסף נכספת לבית אביך' (בראשית לא, ל). כך הכוונה גם בגירסא "ובמצותיך" בגמרא שלפנינו, שכן מלות היחס ב/ל מתחלפות זו בזו[3]. ובאשר ליסוד בפסוק, שמשה היה משתוקק ולהוט להוליך את הצאן למדבר, נראה שבעל דרש זה ראה זאת מרומז בתיבה "אחר", ששימושה בפסוק קשה (התרגומים והמפרשים פירשו אותה זה בכה וזה בכה); ולפי דרש זה היא מרמזת שמשה היה נמשך אחר מעלותיו של המדבר.

אף ניתן לפרש את הניב הנדון כלשון קצר: 'למה היה רודף [את הצאן] למדבר'; ופירושו, למה היה משה דוחף ודוחק את הצאן למדבר. שימוש לשון כזה נמצא בתרגום הפשיטא לפועל "ודפקום" (בראשית לג, יג); בת"א ות"י מתורגם 'ודפקום' בפועל 'דחק', אבל בתרגום הפשיטא הוא מתורגם בפועל 'רדף'. כזאת משמש הפועל רדף בלשון חכמים במאמר: 'איזהו רגל רדופין... זה רגל ראשון שאביה רודפה לבית בעלה' (ירוש' פסחים ח, א), דהיינו שאביה דוחק אותה ללכת לבית בעלה. בהתאם לשימוש זה יש לפרש את הביטוי "ולמצותיך תרדף נפשי" - שנפשי תדחוק אותי לעשות מצוותיך.

 

ו. ג, ב (מהד' שנאן עמ' 121): כי הוא ידע מתי שוא (איוב יא, יא) – ידע הקב"ה את העם המתים על השוא לעשותו.

נראה שמשמעו של הניב "המתים על" במאמר הנדון הוא שהם להוטים, שהם משתוקקים מאוד. ופירושו של המאמר: ה' ידע כמה העם משתוקק לעבוד עבודה זרה. במשמעות זו משתמש בניב זה הפייטן יניי בטור 'ועל כן מתה רחל לנחול בנים'[4].

 

ז. שם (מהד' שנאן עמ' 122): אני יורד בטטראמולי שלי, והם מתבוננים בי ושומטים אחד מהם ומכעיסים אותי בו.

במקום אחר (שמו"ר ל, ז) הלשון "גונבים" במקום "שומטים", והיינו הך, שכן לשון שמיטה משמש במשמעות גניבה (ראה נדרים מח, ב; ב"ב קעג, ב; והשווה הלשון "מגנבים עצמן ונשמטין", שמו"ר ה, יד, מהד' שנאן עמ' 167). בכך מתפרש לנכון הטור על המן ב'שירת בני מערבא' (מהד' יהלום וסוקולוף, עמ' 214): 'ופירין דשמיטה מגג', דהיינו: 'והוא (המן) לועס פירות של גניבה'; ולא כפי המשתמע מפירוש המהדירים שם שהכוונה לפירות משנת השמיטה, שכן מה ענין שמיטה להמן המתגורר בארץ מדי ופרס?

 

ח. שם (מהד' שנאן עמ' 123): הדבר הזה שפט עתניאל בן קנז לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, כך הבטחת את משה, בין עושין רצונך בין שלא עושין רצונך אתה גואלם.

משמעו של "שפט" כאן הוא 'טען טענה משפטית', 'דיבר דברי משפט', בדומה לביטוי 'וידבר אתו משפטים' (ירמיה לט, ה)[5]. ונראה לי שמשמעו של הפועל 'שפט' כאן מושפע משימושו הנרחב של הפועל הנרדף 'דן', המשמש גם במשמעות התווכח, טען, כגון במונח "דנים לפני חכמים" (משנה מעשר שני ב, ט, כמפורש ברש"י לסנהדרין יז, ב ד"ה רב נחמן, וביד רמה שם). כך בביטוי 'אמר ר' עקיבא, דנתי לפני ר' אליעזר' (משנה נזיר ז, ד), וכך בביטוי 'אמר ר' חייא דנתי לפני רבי, לימדתנו רבינו' וכו' (מועד קטן ז, ב).

 

ט. ג, ד (מהד' שנאן עמ' 124): אמר משה לפני הקב"ה, אתה אומר לי הוצא את עמי בני ישראל, איכן אני מושכם בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה?

דרש זה מתייחס לפסוק 'הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים' (שה"ש א, ז), שנתפרש בשהש"ר שם איכה תרעה בימות החמה ואיכה תרביץ בימות הגשמים, וכפי שמובא גם כאן להלן.

באשר למובנו של הביטוי "איכן אני מושכם" (בדפוסים בט"ס 'משכים'), לפי 'יפה תואר' הוא לשון קצר במובן "אני מובילם לתור להם מנוחה", ונמשך אחריו שנאן במהדורתו, והוסיף "תיבה זו מקורה בלשון הפסוק 'משכני אחריך' (שה"ש א, ד), ועניינה הובלה, הנחייה". ולי נראה שמשמעו של "מושכם" כאן יסודו במשמעות 'אחיזה', 'תפיסה', כגון בביטויים 'מושכים בשבט סופרים' (שופטים ה, יד), ו'תמשך לויתן בחכה' (איוב מ, כה)[6]. וכזאת יש לפרש את הכלל 'מיתה הסתומה בתורה אין את רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה' (ספרא, קדושים, מהד' ווייס צב, א), שפירושו שאין אתה רשאי לתפוס אותה, דהיינו  להבין אותה כפי שמשתמע מן הכלל המקביל המופיע שם לעיל 'כל ששמועו מרובה ושמועו מועט, תפשתה המרובה לא תפשתה, תפשתה המועט תפשתה' (ספרא לויקרא טו, כה, מהד' ווייס עט, א). ומהוראת האחיזה והתפיסה של פועל זה נוצרה הוראת עצירה וכליאה, כגון במאמר: 'על ידי שמשכה פרעה (את שרה) לילה אחד לקה' (ב"ר מא, א)[7].

על פי הוראה זו יש לפרש דרש סתום בב"ר עט, ד (מהד' תיאודור- אלבק עמ' 939) לפסוק 'הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבוא ברנה נושא אלומותיו' (תהלים קכו, ו) על יעקב: 'שמשך זרעו ובא, אתי טעין עולמוי ועולמתיה' (בא טעון ילדיו וילדתו). ונראה להציע שפירושו של "שמשך זרעו" הוא שיעקב עצר את הזרע שלו עד שהוליד את ראובן, כמאמר חז"ל שראובן היה טיפת קרי הראשונה שלו (ב"ר צח, ד). מעתה לפי דרש זה פירושו של הפסוק הוא: יעקב הלך לבית לבן בבכייה כשהוא נושא עמו את הזרע שעצר בגופו, אבל הוא בא בסוף בחזרה לארץ ישראל ברינה כשהוא טעון שנים עשר בנים ובת אחת.

על פי כל האמור יש לפרש את הביטוי הנדון "איכן אני מושכם" במובן איפה אני עוצר את הצאן, דהיינו בני ישראל, בימות הקיץ מפני החמה ובימות הגשמים מפני הצינה.

 

י. ג, ו (מהד' שנאן עמ' 128): אבל במרובים - על כורחם שלא בטובתם, כשהם משוברות שיניהם אמלוך עליהם.

הביטוי 'כשהם משוברות שיניהם' כוונתו 'על כורחם', כגון במאמר של בן בג בג "שבור את שיניו ואמור לו את שלי אני נוטל" (בבא קמא כז, ב. בתוספתא שם פ"י הלשון "משבר את שיניו"), וברש"י שם: 'כלומר קח בחזקה'[8].

 

יא. ד, א (מהד' שנאן עמ' 144): אשר לא נשא לשוא נפשו (תהלים כד, ג) – זה נפשו של מצרי, שלא הרג משה את המצרי עד שעמד עליו בדין והרגו...

הניב 'נשא את הנפש' במשמעות להרוג נמצא בדרש לפסוק 'ואליו הוא נושא את נפשו' (דברים כד, טו): 'מפני מה זה עולה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה, לא על שכרו'? (ב"מ קיז, א; והשווה הדרש בספרי לפסוק). ניב זה מופיע גם בהפעיל: 'ומשיאין נפשותיהם מהם' (שהש"ר ב, ז)[9].

 

יב. ד, ג (חסר בדפוסים, מהד' שנאן עמ' 150): מימינם ומשמאלם (שמות יד, כט)... דבר אחר: 'מימינם' זו קריאת שמע, 'ומשמאלם' זו תפילה.

'תפילה' כאן הכוונה לתפילת עמידה[10], והיא מרומזת במילה "משמאלם" משום שהיא עוסקת בצורכי יום-יום והיא בבחינת "חיי שעה" (שבת י, א), לעומת קריאת שמע העוסקת בקבלת עול מלכות שמים ולכן היא מרומזת במילה "מימינם".

 

יג. ד, ג (מהד' שנאן שם): כמה סירב משה שלא לילך בשליחותו של הקב"ה... ולבסוף הלך על כורחו [שלא בטובתו], שנאמר וילך משה.

נראה שדרש זה מבוסס על ההברה 'וי' שבמילה וילך, שהיא לשון צער. כזאת בדרש על הביטוי 'וילך ויקח ויבא לאמו' (בראשית כז, יד): 'אנוס וכפוף ובוכה' (ב"ר סה, טו), ומפרש הרד"ל שם: 'אפשר דרש וילך ויקח ויבא, ג' פעמים וי על ג' דברים אלו'. מעניין שבקטע מקביל למאמר הנדון הנוסח הוא 'וילך משה וישב אל יתר חותנו (שמות ד, יח): אנוס וכפוף הלך משה למצרים'[11]. כאן יש שני תיאורים של צער כנגד שתי פעמים 'וי' שבפסוק, ואילו במאמר הנדון יש רק תיאור אחד של צער, דהיינו אנוס – 'על כורחו שלא בטובתו', משום שבו נדרשת רק המילה וילך שבפסוק בלבד בלי המילה הנוספת 'וישב'.

כיוצא בכך על הפסוקים 'וישלחו את רבקה אחתם וגו' ויברכו את רבקה' (בראשית כד, נט-ס) נאמר: 'דויין ושפויים (נו"א ושפופים) היו, ולא היו מפרינין אלא בפה' (ב"ר ס, יב; עמ' 653). וכן על הביטוי 'וינשק (לבן) לבניו ולבנותיו ויברך אתהן' (שם לב, א) נאמר: 'דוויים וכפויים (נו"א וסכופים) היו, ולא היו מפרינים אלא בפה' (ב"ר עד, טז, עמ' 875). בכל אחד משני מאמרים אלה יש שני תיאורים של צער, כנגד שתי פעמים 'וי' שבפסוקים.

על פי זאת פירשתי את הדרש בהגדה של פסח על הביטוי "וירד מצרימה - אנוס על פי הדיבור", שגם דרש זה מבוסס על ההברה 'וי' שבמלה "וירד"[12].

 

יד. ה, יד (מהד' שנאן עמ' 170): קשתו אש, חציו שלהבת, רומחו לפיד, מגינו עננים.

נראה להציע ש"קשתו אש" מבוסס על "חציו שלהבת", שיסודו בכינוי "רשף" לחץ (כגון 'רשפי קשת', תהלים עו, ד ותרגום שם), ועל רשפים נאמר 'רשפיה רשפי אש שלהבתיה' (שה"ש ח, ו); 'חיצי שלהבת' נורים מקשת העשויה מאש. דימוי הרומח ללפיד מבוסס על השם 'זיק' לרומח[13], והיות וללשון זיק יש ענין לאש (ישעיה נ, יא) וללפיד אש (משלי כו, יח) - ניתן לדמות רומח ללפיד אש[14].

הדימוי "מגינו עננים" נראה שיסודו בדרש לפסוק (שמות יד, יט) 'ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם, ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל – שהיו מצרים שרויים באפלה רואים את ישראל שהיו נתונין באורה... והיו מזרקים בחצים ובאבני בליסטרא, והיה המלאך והענן מקבלן, שנאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך' (מכילתא, ויהי בשלח, פ"ד). מכאן שהקב"ה משתמש בענן כמגן מפני החיצים.

 

טו. ה, כג (מהד' שנאן עמ' 181): מכאן אתה למד שנטל משה את הדין שלא ליכנס לארץ.

הניב 'נטל את הדין' דומה לניב 'משם נטלו אומות העולם אפופסין' (שמו"ר ב, ד, עמ' 110), גזר דין ביוונית, וא"כ הכוונה 'קיבל את עונשו'. גם בארמית 'שקל למטרפסיה' (פסחים נז, ב, סנהדרין כא, א) היינו קיבל את עונשו. לעיתים גם השם 'משפט' משמש במשמעות עונש, כגון במאמר 'משפט דור המבול שנים עשר חודש' (משנה עדויות, סופ"ב).

 

טז. ו, ב (מהד' שנאן עמ' 186): וכי תעלה על דעתך שהיה משה מתאבר, אלא הם הקניטו אותו.

בדפוסים בט"ס 'מתאבד'. אין צורך להגיה ל'מתעבר' – כועס, כי גם לשון 'מתאבר' ראוי לשמש בהוראת הכעס. לשורש 'אבר' גם משמעות של חוזק, כפי שמשתקף מן התואר 'אביר' במקרא, ומן הביטוי (סנהדרין קט, ב) 'איבר עצמו (ברש"י שם הגי' לבבו) מלעשות תשובה'. וכך משמעו בטור 'אם אברו אבריו' (מחזור פיוטי רבי יניי, מהד' רבינוביץ, כ"א, עמ' 408). ואולי אף לשון אברי הגוף נגזר מלשון חוזק של שורש זה, כפי הנראה לכאורה מתרגום המילה אברים לעצמות בפסוקים 'וינתחה לעצמיה' (שופטים יט, כט), 'כל עצמתי תאמרנה' (תהלים לה, י), 'אין שלום בעצמי' (שם לח, ד) וכד'[15]. בארמית משמש לשון חוזק-תוקפא בהוראת כעס (סוטה ג,ב; ערכין יז, א); 'חמת ה'' (ירמיה ל, יח) מתורגם בת"י 'תקוף'; 'אפו' (תהלים עח, נ) מתורגם 'תוקפיה'. הביטוי 'חרה לך' (בראשית ד, ו) מתורגם בת"א ות"י 'תקיף לך'. מכל זאת נראה שהביטוי 'ועוזו ואפו על כל אויביו' (עזרא ח, כב) אינו אלא כפל לשון, כמו הלשון 'משפטי ודיני' (תהלים ט, ה). על פי זאת נראה לפרש את הביטוי 'חזקו עלי דבריכם אמר ה'' (מלאכי ג, יג) כך: דבריכם ('שוא עבד א-להים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו' וגו') מביאים אותי לידי תוקף, כלומר, שהם מכעיסים אותי.

יתכן שבעל המאמר בחר בפועל 'מתאבר' משום שאותיות השורש "אבר" נמצאות בשם אבירם, שהוא היה מן המכעיסים את משה; אם כי השם אבירם הוא שם המורכב משתי תיבות, אבי רם, מכל מקום משום רמז יש כאן. וכך נדרש השם אבירם בסנהדרין שם, "שאיבר עצמו מלעשות תשובה".

 

יז. י, א (חסר בדפוסים; מהד' שנאן עמ' 226): מלך לשדה נעבד (קהלת ה, ח) – ר' יהודה אומר, מלך זה בעל תלמוד; לשדה נעבד זה בעל משנה, שהוא סודר לפניו את ההלכה.

במקום "סודר" בבנין קל שכאן, בא במקומות אחרים בענין זה "מסדר" בבנין פיעל (תענית ח, א; ביצה טז, ב), והכוונה אחת, דהיינו שה"תנא" השונה את המשנה לפני בעל התלמוד המפרש אותה - קורא אותה על פה כסידרה. ברם ליתר דיוק נראה שיש לפרש מונח זה במובן שהוא קורא ברצף ובשטף לשון, כפי שרש"י מפרש את הביטוי 'מסדר ראשי פרשיות' (שבת יב, ב): 'מריצן בפיו', וכלשון רש"י בפירושו לפסוק 'יכונו יחדו על שפתיך' (משלי כב, יח) – 'שאתה סודרן ומוציאן בפה, ולא בגמגום ובלחישה' (ערובין נד, א ד"ה יכונו). יש להוסיף שבעל המשנה קורא את המשנה לא רק ברצף ובשטף לשון ובקול רם - אלא גם בהיגוי ברור; כך משתמע מן הדרש לביטוי 'ולבן שינים מחלב' (בראשית מט, יב): 'שהן יושבין וסודרין דברי תורה בשינים עד שהן מוציאין אותן נקיים כחלב' (ב"ר צח, י), ובמתנות כהונה שם מפרש שנקט שיניים משום שעיקר הדיבור בשיניים. וכוונתו: דיבור במבטא והיגוי ברור, שכן מי שמחוסר שיניים מנוע מלבטא את דבריו בהיגוי חותך וברור.

יש לציין ש"עריכת שפתים" היא אחד מארבעים ושמונה הדברים שהתורה נקנית בהם (פרק קנין תורה, אבות פ"ו), שלפי המיוחס לרש"י שם פירושה 'שאינו מגמגם בדברי תורה אלא חותכן בלשון'. ולשון 'סדר' משמש כנרדף ללשון 'ערך', כבדרש במדרש תהלים לביטוי 'ואתה אנוש כערכי' (תהלים נה, יד): 'כסדרי, שהוא מסדר עלי את ההלכות'[16].

בהוראה זו של דיבור רצוף, הנאמר בשטף לשון, משמש הפועל "סדר" בכמה מקומות. מסופר על ר' עקיבא שנמנע מלעלות ולקרוא בתורה, וכששאלו אותו למה, ענה משום "שלא סדרתי אותה פרשה שנים שלשה פעמים" (תנחומא, יתרו, טו). וכוונתו: שלא הריץ את הפרשה בפיו כמה פעמים כדי שתהיה שגורה בפיו. כזאת פירושו במאמר 'תלמיד חכם... אם מתעלם ממנו דבר אחד או פרק אחד מתלמודו... אינו נפטר מן העולם עד שמלאכי השרת באין וסודרין אותו לפניו' (מדרש משלי פ"י). כך גם פירושו באגרת דרב שרירא גאון: 'אית להון שמעתתא דגרסי להון רבנן ומסדרין להון תדיר תדיר' (מהדורת ב"מ לוין עמ' 62), היינו שהם מריצים אותם בפיהם הרבה פעמים.

יש להוסיף שפועל זה בהוראה דומה נמצא גם בענין מילי דעלמא: 'נשי כל מילי דאית להו סדרן להדדי בבית הכסא' (גיטין מה, א), כנראה פירושו שכל הדברים שיש לנשים הן מריצות בפיהן זו לזו בבית הכסא. לפי הירושלמי זוהי אחת מתקנות עזרא "שיהיו הנשים מדברות זו עם זו בבית הכסא" (מגילה ד, א), ולפי הבבלי זוהי תקנת חכמים (סנהדרין יט, א).

על פי הוראת הרצף שיש לשורש סדר יתפרש לנכון הדרש לפסוק 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו' (ישעיה א, יח): 'אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו - כשלג ילבינו' (שבת פט, ב). ופירושו: אפילו אם חטאיכם יבואו ברצף ללא הפסק ביניהם, כמו השנים הבאות ברצף ללא הפסק מבריאת העולם ועד עכשיו, אף-על-פי כן הם ילבינו כשלג.

סיכומו של דבר: הפועל 'סדר' המשמש כמונח בקשר לתפקידו של התנא משמעו לקרוא על פה את המשנה או הברייתא ברצף, בלשון שוטפת ובהיגוי ברור, ולכן יש להסיק שמונח זה הוא קיצור לשון של הניב המקורי לסדר בפה.

 

יח. שם: ר' נחמיה אומר, מלך זה בעל משנה; לשדה נעבד זה בעל תלמוד, שהוא מזכיר את ההלכה לפניו.

כידוע, המשנה נחלקת למסכתות, וכל מסכתא לפרקים, וכל פרק ליחידות נפרדות שכל אחת מהן מכונה הלכה, כבתלמוד ירושלמי שלפנינו. לכן אנו מוצאים שהמשנה בכללה מכונה הלכות: 'על מנת שאני שונה: חזקיה אמר הלכות' (קידושין מט, א), וברא"ש שם: 'פירוש הלכות, משנה'. וכך בארמית 'הלכתא' (שם שם, ב) מפרש ברי"ף שם 'היינו משנה'. וכך בפיסקא: 'אלו ששונים הלכות' (סוטה כב, ב) פירש רש"י 'משניות' (והשווה רש"י סוף נידה, וקידושין מט, א). לכן נראה שמשמעו של "ההלכה" בנדון דידן הוא משנה. וכך משמעו בדברי ר' יהודה בקטע הקודם[17].

ה"תנא" שהיה קורא על פה מתוך הזכרון את המשנה לפני בעל התלמוד (אמורא) לא תמיד הבין את המשנה שקרא, וכך נאמר עליו "תני תנא ולא ידע מאי אמר" (סוטה כב, א), והיה צורך לבעל תלמוד לפרש לו ולתלמידים את המשנה. לפעמים היה צורך לבעל תלמוד לתקן מילה עיקרית בגירסתו של ה"תנא", כגון: פטור במקום חייב (סנהדרין פו, א); בשמיני במקום בשביעי (פסחים צ, ב); פסול במקום פגול (מנחות יז, א); ולפעמים ביטוי שלם, למשל: בימות הגורן במקום מתוך גרנו (בבא מציעא מ, א); מקדש השבת ישראל והזמנים במקום מקדש ישראל השבת והזמנים (ביצה יז, א),ולפעמים להפוך את סדר הדרשות, למשל: ויצא אל מחוץ למחנה, זו מחנה לויה; לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה, במקום להיפך (פסחים סח, א). יש שה"תנא" משמיט דבר מן הברייתא שהוא שונה ובעל התלמוד אומר לו להוסיף את זאת בגירסתו, למשל: להוסיף "ושיש לו שני גבין ושני שדראות" (נדה כד, ב). ויש שבעל התלמוד אומר ל"תנא" להשמיט דבר מגירסתו, למשל: אמר ליה ר' יוחנן לתנא, לא תיתני "ומימר" (תמורה ג, ב); אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תיתני "ענוה", דאיכא אנא (סוף סוטה). לפעמים בעל התלמוד משתיק את ה"תנא" ומבטל את דבריו (חולין טו, א), ולפעמים הוא אומר לו "פוק תני לברא" (יומא מג, ב). לפעמים כשבעל התלמוד מבטל את דברי ה"תנא", וה"תנא" שואל אותו 'אסמיה?' (אסיר משנה זאת מגירסתי – רש"י), בעל התלמוד אומר לו "לא", והולך ומתקן את דברי הברייתא (בבא מציעא נח, ב). לפעמים גם קורה שבעל התלמוד מסביר פנים ל"תנא" ואמר לו "שפיר קאמרת" (מנחות ד, א); "תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק, כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים. אמר ליה שפיר קאמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא" (בבא מציעא נח, ב). ונראה לי שלכן אמר לו "שפיר קאמרת", משום שלכאורה הדבר תמוה שהעלבה היא כרציחה, ורב נחמן בר יצחק ראה שהתנא אינו מרגיש בנוח ממאמר זה, לכן הרגיע אותו, והסביר לו למה הדבר נכון. כך גם לגבי מנחות שם, שההלכה "מנחת קנאות מותריה נדבה" דורשת ביסוס.

סיכומו של דבר: עיקר תפקידו של בעל תלמוד לפרש את המשנה שה"תנא" שונה לפניו, ולתקן את הגירסא שלה כשיש צורך בכך. לכן יש לפרש את הביטוי 'שהוא מזכיר את ההלכה לפניו' שבעל התלמוד אומר לבעל המשנה (ה"תנא") איך לזכור את המשנה כשיבוא לסדר אותה בפיו בבית המדרש. אף ניתן לתפוס "מזכיר" כעין לשון נקיה, דהיינו שבעל התלמוד המתקן את הגירסא ל"תנא" נוהג כאילו שה"תנא" ידע אותה, ושכח; וזאת מדרכי ההבעה של לשון מנומסת.

 

יט. יא, ג (מהד' שנאן עמ' 239): לפי שהיו אומרים לישראל הביאו לנו דובים ואריות להיות המצרים מטיילים בהם, לפיכך הביא הקב"ה עליהם חיות מעורבבות.

כצ"ל, בדפוסים: 'כדי להיות מצירים בהם'. והפירוש: הקב"ה הביא מכת ערוב על המצרים משום שהם הכריחו את בני ישראל להסתכן בציד דובים ואריות, כדי שהמצרים יוכלו לשחק בחיות אלה בקרקסים שלהם. כך עולה גם מן המאמר המקביל במקור אחר: 'צאו והביאו לנו זאבים ואריות והכניסו לבית מלחמתנו, ונעשה בהן קניגאות כמו שאנו רוצים' (סדר אליהו רבה פ"ח, מהד' איש-שלום עמ' 42). משמעו של "מטיילים" כאן הוא משחקים, משתעשעים, כפי שימושו בהרבה מקומות[18].

 

כ. יג, א (מהד' שנאן עמ' 255): ובמי אני יגע, במי שהוא מכעיס לפני בדברים בטלים, שנאמר: הוגעתם ה' בדבריכם (מלאכי ב, יז).

'דברים בטלים' כאן משמעם דברי בלע וכפירה, כפי שעולה מהמשך הפסוק במלאכי שם: 'וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוֹגָעְנוּ, בֶּאֱמָרְכֶם כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ, אוֹ אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט'; דברים אלו הם דברי כפירה והתרסה כלפי ה', ולהם מתייחס הדרש בכינוי "דברים בטלים". בדומה לכך הוא משמעו של הניב "דברי הבטלה" (לעיל ז, א; שם עמ' 192), המתייחס לדיבה שיוסף הוציא על אחיו, ולדברי הבקשה שלו לשר המשקים שיזכירהו לפני פרעה במקום לבטוח בה'.

המונח "דברים בטלים" הוא כוללני ורב משמעים: "דברי שקר" (שמות ה, ט) מתורגם בת"א 'פתגמין בטילין', ושם הכוונה לדברים שאין להם ערך ואחיזה במציאות. הניב 'דברים של בטלה' משמש כניגוד לניב 'דברים של אמת' (ב"ר צא, י). דבר טיפשי מכונה 'דבר של בטלה'. כאשר אדם היה אומר לפני ר' טרפון דבר של בטלה היה ר' טרפון אומר 'לא ירד בני עמכם' (שם שם, ט). הביטוי 'לא ירד בני עמכם' (בראשית מב, לח) מתייחס לדברי ראובן שאמר ליעקב 'את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך' (שם שם, לז), והם דברי שטות (רש"י לפסוק ט). לשונות סתר "מחוכמים" מכונים 'דברי בטלה' (קה"ר ריש פ"ב), משום שבעצם הם שטויות חסרות ערך. כמו כן דברי הבל המוצגים בצורה שלכאורה-משכנעת הם דברים בטלים, כבביטוי 'לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם' (ב"ב קטז, א). גם דברי ניבול פה וכל מה שגובל בהם מכונים 'דברים בטלים' (אדר"נ ריש פ"ב, והשוה רש"י ברכות סב, א ד"ה דשח ושחק). סוף דבר, כל דיבור שאינו ראוי ורצוי הוא בבחינת דברים בטלים, ועליהם נאמר: מנעי לשונך מדברים בטלים (יומא עז, א); אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים (כתובות ה, ב). מעתה המונח דברים בטלים מתכוון לא רק לדברים ריקים - אלא גם לדברים בלתי ראויים ופסולים, במובן שהם דברים שיש לבטלם ולהעבירם מן העולם.

לכל זאת יש אישוש בארמית שומרונית. בתרגום השומרוני לתורה מתורגם 'פיגול' (ויקרא ז, יח) 'בטול'; הביטוי 'וערלתם ערלתו את פריו' (שם יט, כג) מתורגם 'ותבטלון ית בטולה'; 'לאיש אשר לו ערלה' (בראשית לד, יד) מתורגם 'לגברא דלה בטולתא'; 'ערל' (שמות יב, מח) מתורגם 'בטול'. הצד השווה שבכולם הוא שכל דבר פסול ומאוס מאיזו סיבה שהיא מכונה דבר בטל. בכך ניתן לפרש את המאמר 'אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך' (אבות ד, י). מאמר זה נתפרש בכמה פנים, אך ניתן לפרשו כזאת: לאיש שאינו עוסק בתורה יש מגוון רחב של כל מיני דברים בטלים לפניו שמושכים אותו לעסוק בהם, החל מדברים ריקים חסרי-ערך ועד דברים מגונים ופסולים, שבסוף יביאו אותו לאבדון.

וכזאת משמעו של "דברים בטלים" בתפילת ההודאה של ר' נחוניא בן הקנה ביציאתו מבית המדרש: 'מודה אני לפניך... ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות... שאני משכים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים... אני רץ לחיי העולם הבא, והם רצים לבאר שחת' (ברכות כח, ב). נראה שיש בהודאה זו מריחו של מזמור הפתיחה של ספר תהלים: "שמת חלקי מיושבי בית המדרש" מקביל לאיש ש"בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" שבמזמור, "יושבי קרנות" מקביל ל"מושב לצים" שבמזמור, שהוא מקום שאנשים עוסקים בו בדברים בטלים - דהיינו דברים פסולים, כגון רכילות, ליצנות, דברי בלע על דברים שבקדושה וכיוצא באלה[19]. לכן איש היושב במושב לצים דומה למוץ, שהוא פסולת וריק מכל ערך, ולכן מעותד לאבדון (פסוקים ד, ו), דהיינו ל"באר שחת". לעומתו מי שהוא מיושבי בית המדרש, העוסק בתורה שהיא עץ חיים, דומה ל"עץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וכל אשר יעשה יצליח" (פסוק ג).