חומרת דמי שביעית - הרב יעקב קורצוייל

הרב יעקב קורצוייל

חומרת דמי שביעית

פתיחה

א. מחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר

ב. הסבר המחלוקת והשלכותיה

ג. פירות שביעית ודמי שביעית

ד. דעת הר"ש בביאור החומרא

ה. דעת הרמב"ם

ו. החליף יין קדוש בשמן חולין

ז. דעת הגר"א

ח. החליף מיני כביסה במיני אכילה

ט. פסיקת ההלכה בספרי רבני דורנו

פתיחה

לקראת שנת השמיטה מתקיימים דיונים רבים מעל במות שונות לבירור הלכות שביעית, אך נקודה שלא מרבים לעסוק בה היא חומרת דמי שביעית. יתכן שהיא לא זכתה לתשומת הלב הראויה משום שמדובר בנקודה הנוגעת בדרך כלל לרמת ה'משפחה' בלבד; כך למשל, במקרה בו "שאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה" ירקות ופירות של אוצר בי"ד, ואחר כך היא מחזירה לה תמורתם פירות של חולין או אפילו פירות של אוצר בי"ד[1], יתכן שיחולו דינים מיוחדים על הפרי שהוחזר מתוקף חומרת דמי שביעית, ויתכן אף שהשימוש המרכזי בפרי יאסר[2]!

 

א. מחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר

אמר רבי אלעזר: אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח. ורבי יוחנן אמר: בין דרך מקח בין דרך חילול. מאי טעמא דרבי אלעזר, דכתיב בשנת היובל הזאת וגו' וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר, דרך מקח ולא דרך חילול. ורבי יוחנן מאי טעמא, דכתיב כי יובל היא קדש, מה קדש בין דרך מקח בין דרך חילול, אף שביעית - בין דרך מקח בין דרך חילול...

תניא כוותיה דרבי אלעזר: שביעית תופסת את דמיה, שנאמר כי יובל היא קדש תהיה לכם, מה קדש תופס את דמיו ואסור אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה. אי מה קדש תפס דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאת לחולין, תלמוד לומר תהיה, בהוייתה תהא. הא כיצד, לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית, לקח בבשר דגים - יצא בשר ונכנסו דגים, לקח בדגים יין - יצאו דגים ונכנס יין, לקח ביין שמן - יצא יין ונכנס שמן. הא כיצד, אחרון אחרון נכנס בשביעית ופרי עצמו אסור. מדקתני לקח לקח, אלמא דרך מקח אין, דרך חילול לא. תניא כוותיה דרבי יוחנן: אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף...

אלא אמר רבי אשי מחלוקת בפרי שני, אבל בפרי ראשון דברי הכל דרך מקח אין, דרך חילול לא. והא דקתני אחד שביעית ואחד מעשר שני, מאי שביעית - דמי שביעית; דאי לא תימא הכי, מעשר מעשר ממש - והא כתיב וצרת הכסף בידך! אלא דמי מעשר, הכא נמי דמי שביעית...                                                            (סוכה מ, ב – מא, א)

 

רב אשי מסכם שמחלוקת ר' יוחנן ור' אלעזר היא בפרי שני, האם ניתן לחלל אותו דרך מקח בלבד או גם דרך חילול, אך בפרי ראשון כו"ע מודים שניתן לחללו רק דרך מקח, משום שהוא נשאר קדוש בקדושת שביעית וא"א לחללו או לפדותו. ואע"פ שהכתוב אומר: "יובל היא קודש", ומכך למד ר' יוחנן שיש לשביעית דין של קודש - יותר מתאים שר' יוחנן הקיש דווקא פרי שני להקדש, משום שהקדש ניתן להוציאו לחולין וגם פרי שני ניתן להוציאו לחולין ע"י חילול או פדיה, מה שאין כן פרי ראשון.

 

ב. הסבר המחלוקת והשלכותיה

מה עומד ביסוד המחלוקת בין ר' יוחנן ור' אלעזר? מדוע ר' אלעזר מגביל את אפשרות החילול לדרך מקח בלבד, ואילו ר' יוחנן מתיר גם דרך חילול? האם ההגבלה של ר' אלעזר היא חומרא או קולא? האם מחלוקתם שייכת לאיסור הפסד פירות שביעית - או לחובת הביעור?

נראה שר' אלעזר הוא המחמיר; הוא מחמיר על מוכר פירות שביעית שלא יוציא את המעות לחולין בדרך של חילול אלא רק בדרך מקח, וכשיתן את הדמים למוכר והם יצאו לחולין - הקונה יקבל פרי שלישי שגם עליו חלה קדושת השביעית שחלה קודם על המעות. בכך מונע ר' אלעזר סחורה בפירות שביעית. ר' יוחנן לעומתו סובר שאת דמי השביעית ניתן לחלל, ומסתפק ר' יוחנן בכך שלא ניתן לסחור בפרי הראשון. ראיה לכך שהסברא העומדת ביסוד הסוגיה היא איסור סחורה, ניתן להביא מכך שהרמב"ם פסק את דין סוגייתנו בפרק שישי של הלכות שמיטה העוסק באיסור סחורה (הל' ו-ח):

חומר בשביעית מבהקדש, שהפודה את ההקדש יצא הקדש לחולין ויתפשו הדמים תחתיו, והשביעית אינה כן, אלא המוכר פירות שביעית יתפשו הדמים ויעשו כפירות שביעית, והפירות עצמן לא נתחללו ונעשו כפירות שאר שנים... נמצאת אומר האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו הוא כמו שהיה. כיצד, לקח בפירות שביעית או בדמיהן בשר, נעשה הבשר כאותן הפירות ואוכלו כפירות שביעית וצריך לבער אותן בשעת ביעור השביעית. לקח באותו בשר או בדמיו דגים, יצא הבשר ונתפשו הדגים. לקח בדגים או בדמיהן שמן, יצאו דגים ונתפש שמן. לקח בשמן או בדמיו דבש, יצא שמן ונתפש דבש, וצריך לבער הפירות הראשונות עם הדבש האחרון כדרך שמבערין פירות שביעית, ואין עושין משניהם מלוגמא ולא מפסידין אותן כשאר פירות שביעית. אין שביעית מתחללת אלא על דרך מקח. במה דברים אמורים בפרי ראשון, אבל בפרי שני מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול.

 

ג. פירות שביעית ודמי שביעית

במסכת שביעית פ"ז מ"ב שנינו: "הפואה והרכפא יש להם שביעית ולדמיהן שביעית, אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור. ר"מ אומר דמיהן מתבערים עד ר"ה, אמרו לו להן אין ביעור ק"ו לדמיהן". בדרך כלל זמן הביעור הוא כאשר כלים הפירות מהשדה, אך כאן מכיון שמדובר בדמי שביעית של פירות שבעצמם אין להם ביעור - קבע ר"מ שזמן הביעור יהיה ראש השנה; ואילו רבנן סוברים שכיון שאין לפירות שביעית אלו עצמן ביעור - כ"ש שאין לדמיהן ביעור.

בענין חובת הביעור ודאי שההלכה היא כרבנן. כך מוכח מהתוס' בסוכה (לט, א ד"ה שאין) שמקשה על רש"י שפירש שאסור למסור דמי שביעית לע"ה מפני חובת הביעור - הרי יש פירות שאין להם ביעור, וא"כ גם לכסף שניתן לעם הארץ תמורתם לא יהיה חובת ביעור! ומוכח מקושיית התוס' שההלכה כרבנן. למחלוקת בין ר"מ לרבנן יש המשך בתוספתא, שם ר"מ עונה לרבנן: "מחמיר אני בדמים מן העיקר, שהשמן של שביעית מדליקין בו, מכר ולקח בו שמן אחר אין מדליקין בו". זאת אומרת שיש דוגמא אחרת לכך שבדמי שביעית החמירו יותר מאשר בפירות שביעית עצמן. הדוגמא הזו נכונה להלכה[3], למרות שדעת ר"מ בענין ביעור דמי שביעית בפירות שפטורים בעצמם מביעור לא נפסקה להלכה. מצאנו אם כן חומרא בדמי שביעית יותר מאשר בפירות שביעית עצמן!

 

ד. דעת הר"ש בביאור החומרא

הר"ש מסביר שהשמן של שביעית מינכר ולא אתי לעשות בו סחורה ולכן התירו להדליק בו, אך בדמי שביעית מכיון שמדובר בכסף ממש ניתן לטעות ולסחור בו[4], ולכן התירו בו רק שימושים של אכילה ושתיה. ומכיון שהחמירו בדמי שביעית, תקנו שגם אם החליף את שמן השביעית בשמן של חולין יהיה אסור להשתמש בשמן החולין להדלקה, אע"פ שסברת 'מינכר' קיימת בו בדיוק כמו השמן הראשון[5]. אח"כ התקנה התרחבה יותר, שאם החליף שמן הקדוש בקדושת שביעית בשמן חולין, לא רק השמן של חולין שהוא כעת 'דמי שביעית' נאסר בהדלקה - אלא נאסר גם השמן שהיה כבר קדוש בקדושת שביעית, שמא יטעו הרואים ויחשבו שהמחליף הדליק בשמן שהוא דמי שביעית. וכך כתב הר"ש: "ומסיק עלה ר' אמי בשם ר' יוחנן החליף שמן בשמן שניהן אסורין, כלומר אסורין להדליקן, ושמא משום דמיחלפי אהדדי, והיינו דאמר בתר הכי כיצד הוא עושה מחליף שניהן של חולין". מבואר שהחשש הוא שמא יטעו הרואים, ולכן אסרו גם את השמן הקדוש בקדושת שביעית.

יוצא מדברי הר"ש שאם החליף שמן הקדוש בקדו"ש בשמן קדוש בקדו"ש - שני השמנים מותרים בהדלקה, משום שאין כאן חלות של קדושת דמי שביעית על אחד מהשמנים, וממילא אין לרואין במה לטעות. יתר על כן, אם החליף שמן של שביעית ביין של שביעית מותר להדליק בשמן ולזלף ביין, משום שלא חלה קדושת דמי שביעית לא על היין ולא על השמן[6].

 

ה. דעת הרמב"ם

הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל פ"ה ה"ח פסק: "להדלקת הנר כיצד? שמדליק את הנר בשמן שביעית עצמו. מכרו ולקח בו שמן אחר או שהחליף שמן בשמן שניהם אסורים בהדלקה, שאין מדליקין בדמי שביעית". מסתימת לשון הרמב"ם משמע שלדעתו אפילו אם החליף שמן הקדוש בקדו"ש בשמן הקדוש בקדו"ש שניהם אסורים בהדלקה, משום "שאין מדליקין בדמי שביעית". ולכאורה מדוע אם החליף שמן הקדוש בקדו"ש בשמן הקדוש בקדו"ש חלה קדושת 'דמי שביעית', והרי על שני השמנים כבר חלה קדושת שביעית עצמה!

צריך לומר שהרמב"ם ראה בקדושת 'דמי שביעית' סוג של קדושה שונה מקדושת שביעית עצמה, ולכן יתכן שתחול קדושת 'דמי שביעית' גם על פרי שכבר קדוש בקדושת שביעית. והוא הדין אם החליף יין הקדוש בקדושת שביעית בשמן הקדוש בקדושת שביעית, שיהיה אסור להדליק בשמן ולזלף ביין.

עוד הקשה החכמת אדם ב'שערי צדק' על הרמב"ם, כיצד פסק בריש ההלכה "מכרו ולקח בו שמן אחר וכו' שניהם אסורים בהדלקה" - הרי מדובר על שמן קדוש בקדו"ש שנמכר תמורת כסף, ובשלב זה מותר להדליק בשמן הקדוש בקדושת שביעית; והנה לאחר זמן קנה בכסף שמן של חולין, וכעת מפאת החומרא של 'דמי שביעית' יהיה אסור למפרע להדליק בשמן הקדוש ב'דמי שביעית' ובשמן שהיה קדוש בקדושת שביעית, שהרי גם במקרה זה פסק הרמב"ם ששני השמנים הם אסורים! הייתכן?

רשי"ח קנייבסקי שליט"א ב'דרך אמונה' כתב (ס"ק נא) שפסק הרמב"ם "שניהם אסורים בהדלקה" קאי רק על המקרה שהחליף שמן בשמן, ולא כשמכר את השמן תמורת כסף. אמנם מפשט לשון הרמב"ם לא נראה כך[7].

ובמראה הפנים[8] תירץ שיש לקרוא את הרמב"ם כך: "מכרו ולקח בו שמן אחר, או שהחליף שמן בשמן [אחר], שניהם אסורים", והמשמעות היא שהחליף שמן של שביעית בשמן של חולין, ומשום כך אסור להדליק בשניהם. אמנם עדיין צ"ע מדוע לא כתב הרמב"ם כך בפירוש.

 

ו. החליף יין קדוש בשמן חולין

לדעת הר"ש והרמב"ם תיווצר כפילות בטעמי איסור ההדלקה בהחליף יין בשמן, כאשר היין קדוש בקדושת שביעית והשמן חולין; השמן אסור בהדלקה כי הוא נהיה 'דמי שביעית', וכמו כן אסור להדליק את השמן מהטעם שהקדושה באה לשמן מכח היין. יתכן שתהיה נפ"מ בין שני הטעמים לענין סיכה. סיכה נחשבת כאחד מהשימושים הרגילים, כאכילה ושתיה, כפי שמשמע ברמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ה ה"א: "פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה, מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת נר ולצבוע בה צבע". מכאן שלהדלקת הנר ולצביעה היה צורך בלימוד מיוחד מהפסוק, ואילו אכילה שתיה וסיכה הם שימושים שברור שפירות שביעית נועדו להם; א"כ מצד 'דמי שביעית' אין סיבה לומר שהשמן יאסר בסיכה, מפני שזה לא נחשב כשימוש מיוחד, אולם מצד הקדושה שהגיעה מהיין השימוש של סיכה יאסר משום שהיין לא נועד לסיכה.

 

ז. דעת הגר"א

הגר"א התקשה לפרש את החומרא של דמי שביעית כמו הר"ש, שגזרו על שמן של דמי שביעית ואסרו להשתמש בו להדלקה למרות שבשמן המקורי היה מותר להשתמש להדלקה, דמאי שנא שמן זה משמן זה? ועוד היקשה שלדעת הר"ש גזרו בשלב שני גם על השמן של קדושת שביעית, ומדוע לגזור כ"כ הרבה בדמי שביעית? משום כך הגר"א גרס בירושלמי "אמר ר"מ מחמיר אני בדמים מן העיקר, שהשמן של שביעית מדליקין בו, מכרו ולקח בו שמן אין מדליקין בו. ר' אימי בשם ר"י החליף שמן ביין ויין בשמן שניהם אסורין, כיצד הוא עושה מחליף שניהן בשל חולין". מבאר הגר"א: "מכרו ולקח בו שמן" אין הכוונה שמכר את השמן של קדושת שביעית ובכסף שוב קנה שמן, אלא מכרו הכוונה לפרי אחר, ומכיון שהקדושה הגיעה ממקום שאין דרכו ליהנות ע"י הדלקה - אסור להדליק גם את השמן. משום כך הגר"א לא גרס את המילה 'אחר', כי לפי הגירסא "מכרו ולקח בו שמן אחר" משמע ש'מכרו' הכוונה לשמן, אבל ברור שאילו החליף שמן קדו"ש בשמן אחר שיש בו קדו"ש או בשמן של חולין, שמותר להדליק בשני השמנים. כך כתב הגר"א בביאורו לירושלמי: "אבל באמת אם מכר שמן ולקח בדמיו שמן שמותר להדליק, דבודאי לא גרע מאם היה שמן בתחילה". אולם לפי פירוש הגר"א אין כ"כ חומרא בדמי שביעית.

 

וזהו סיכום הדעות:

 

ח. החליף מיני כביסה במיני אכילה

יש לדון מה יהיה הדין כשהחליף מיני כביסה הקדושים בקדושת שביעית, כגון בורית ואהל, במיני אכילה חולין; וכי יאסר לאכול את מיני האכילה משום שבפרי ראשון אין היתר אכילה, וכן יהיה אסור לכבס במיני כביסה, כך שלא יהיה אפשר להשתמש בפירות אלו כלל?

הרב קלמן בודינשטיין (הובא בספר השמיטה חלק א פרק ז סעיף ב הערה 8) הציע, שפרי שאינו ראוי לאכילה אלא רק לצביעה או כביסה מותר לקחת בדמיו כל דבר שהנאתו וביעורו שווים, דהיינו לא חלה עליו החומרא של 'דמי שביעית'. אך הרב טוקצינסקי כתב שלא נתקררה דעתו בזה; ונראה שהוא התקשה לקבל חידוש כל כך גדול, דמנין לנו לבטל את החומרא של ר' מאיר בקדושה של פרי ראשון שיש בו רק היתר צביעה או כביסה? בכך נשאר הרב טוקצינסקי בצריך עיון על דברי התוס' בבכורות (יב, ב ד"ה ודאי) שכתבו שמותר לקחת בדמי שביעית בהמה למלאכה.

 

ט. פסיקת ההלכה בספרי רבני דורנו

להלכה פוסק הרב טוקצינסקי כשיטת הרמב"ם המחמירה, שאפילו אם החליף שמן של שביעית בשמן של שביעית חלה חומרת דמי שביעית על שני השמנים.

בספר ילקוט יוסף דן באריכות גדולה האם מותר להדליק בשמן של שביעית בחנוכה ובשבת וכן להדליק נר נשמה בשמן של שביעית[9], אך לא הזכיר כלל מה הדין של השמן כשהוחלף בשמן אחר, והרי שמן של שביעית שהוחלף יש לחשוש שנאסר בהדלקה! אפילו לגבי עצם הדין של 'דמי שביעית' הסתפק הילקוט יוסף בפיסקה אחת קצרה: "הדמים שקונים בהם פירות שביעית הרי הם קדושים בקדושת שביעית ודינם כפירות שביעית", אך אין זכר בדבריו לחומרת דמי שביעית. כך בספר 'קטיף שביעית' בהוצאת מכון התורה והארץ יש פיסקה העוסקת בדמי שביעית[10], אך גם שם הסתפקו העורכים בציון ההלכה שבדמי שביעית יש לקנות דברי מאכל בלבד, ולא הרחיבו את היריעה גם לחומרת דמי שביעית. אילו היו מציינים בספרים אלו שהכרעת ההלכה היא כדעת הגר"א החרשתי, אך מכיון שענין זה לא זכה להתייחסות כלל - נראה שיש להעלותו על סדר היום על מנת להרים מכשול מדרך עמי[11].