כתב ליבונאה - אותיות גדולות?

תגובות והערות

כתב ליבונאה - אותיות גדולות?

 

אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא, בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי. ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי. מאן הדיוטות, אמר רב חסדא כותאי. מאי כתב עברית, אמר רב חסדא כתב ליבונאה. רש"י: 'אותיות גדולות, כעין אותן שכותבין בקמיעות ומזוזות'.       (סנהדרין כא, ב)

 

הלשון "אותיות גדולות" איננה מובנת כלל. וכבר הקשו על פירושו של רש"י, כמובא ביד רמ"ה: "ואינו נראה בעינינו, דאטו משום דהוי אותיות גדולות מאי שינוי אית ביה דחשיב ליה כתבא באפי נפשיה?". וכך גם בחידושי ר' יונה: "ויש לתמוה, א"כ אמאי לא כהלין כתבא למקרי, וכי מפני שהם גדולות לא היו יכולין לקרות?". ובדומה לכך בתוספות הרא"ש: "...לא יתכן מה שמפרשים כתב ליבונאה אותיות גדולות, כמו מלבן ליבוני, דא"כ אמאי לא כהלין כתבא למקרי?".

בר"ן שם התייחס לסוף דברי רש"י: "כעין אותן שכותבין בקמיעות ומזוזות", וכתב:

ואני אומר דיפה כיון רש"י ז"ל, שאותן אותיות גדולות הן אותיות מכתב עברי, והן כעין אותן אותיות שמשתמשין בעלי קמיעין, שאינן כצורות אותיות שלנו[1]. ומאי דכתב רש"י ז"ל ובמזוזות, הוא שהיו נוהגין מקדם בזמן הגאונים שהיו כותבין קצת שמות בגב המזוזה באותיות ההם, והאותיות ההם הם כתב הכותיים. וכן הוא האמת, כן נראה לי.

 

אך בדברי הר"ן לא הובא כל מענה לקושיה על לשון רש"י – אותיות גדולות, ולא לתמיהה "וכי מפני שהם גדולות לא היו יכולין לקרות"?!

והנה, בידוע כי כל דברי רש"י ז"ל בפירושיו שקולים ומדודים, ונכתבו בקיצור נמרץ ובדייקנות נפלאה[2]. יתכן אם כן שרש"י בלשונו "גדולות" התכוון להביע דבר אחר, השונה לחלוטין מהבנתנו הראשונית.

ניתן לומר לענ"ד כי בכתוב שלפנינו אין לקרוא 'אותיות גדוֹלוֹת' אלא 'גדוּלוֹת', דהיינו אותיות קלועות המלופפות זו בזו, שכמותן אכן "כותבין בקמיעות ומזוזות"[3]. הגמרא בפרק כל כתבי (שבת קטו, ב) העוסקת בדין כתבי הקודש לענין הצלתם מפני הדליקה בשבת, מביאה שם דין מתוך הברייתא: "תרגום שכתבו מקרא ומקרא שכתבו תרגום וכתב עברית מצילין מפני הדליקה". האמור בסיפא "וּכְתָב עברית" משמעו שמצילין מפני הדליקה גם פרשה הכתובה בלשון הקודש ובאותיות הכתב העברי, כמבואר ברש"י 'שכתובין בלשון הקדש אלא שכתב האותיות משונות אותיות גדולות... ואין דומות לכתב אשורית'[4]. כך שאם מדובר שמצילין אותן מפני הדליקה משום שכתובין בלשון הקודש, הרי אין לחלק בין אותיות גדולות או קטנות לענין זה! על כורחנו יש לקרוא את הכתוב ברש"י אותיות גדוּלוֹת ולא אותיות גדוֹלוֹת.

וכן משמע במסכת סוכה (כ, א), שם דנה הגמרא במחצלת של קנים לענין קבלת טומאה ולהֶכשרה לסיכוך הסוכה: "מחצלת קנים גדולה... רבי אליעזר אומר אחת קטנה ואחת גדולה...". וממשיכה הגמ' לדון בענין כשרות מחצלות לסכך: "מחצלת של שיפה ושל גמי גדולה מסככין בה, קטנה אין מסככין בה. של קנים ושל חילת גדולה מסככין בה, ארוגה אין מסככין בה". ומבאר רש"י: "גדולה - מעשה עבות וקליעה[5]. מסככין בה - אפילו קטנה, דאינה לשכיבה". מכאן ראיה מוכרחת שבגמרא וברש"י כאן יש לקרוא גדוּלָה ולא גדוֹלָה.

הד לקיומן של אותיות גדוּלוֹת - קלועות ומלופפות – בקמיעות, אנו מוצאים בדברי רש"י מסכת שבת (קג, ב ד"ה בגלטורי): "קמיעות וכתבים של מכשפות ושל שמות, קורין בלשון לטי"ן של מינין קלוטרוס[6], ורגילין סופרין לכתוב בהן תיבות של שתי אותיות, ואינם תיבות במקום אחר". תבנית זו של שתי אותיות שונות המלופפות יחד, או הדבוקות זו בזו, כגון: Њ או  Æ, ידועה בלטינית בשם ליגַטוּרָה[7]. הליגַטוּרָה באותיות מצויה גם בחותמות ובמטבעות יווניות עתיקות, ונפוצה עד היום בעיקר כמְסוּבָּכָה (מונוגרם), המורכב משתי אותיות או יותר (בדרך כלל ראשי תיבות) המעידות על שם הבעלים[8].

נמצאנו למדים כי דברי רש"י 'אותיות גדוּלוֹת כעין אותן שכותבין בקמיעות ומזוזות' שקולים ומדודים הם, ונכתבו כדרכו בדייקנות נפלאה בלשונו הקצרה והצחה, עליה אין להוסיף ואין לגרוע.

ד"ר משה כ"ץ