המעין
ללכת בהם
פרופ' מרדכי ברויאר ז"ל
ללכת בהם*
פרשתנו פותחת בכתוב: 'אם בחקתי תלכו, ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם' (וי' לג, ג); וקודם לכן קראנו: 'את משפטי תעשו, ואת חקתי תשמרו ללכת בהם' (ויק' יח, ד). במקומות רבים במקרא, בתורה, בנביאים ובכתובים, בא דימוי ההליכה עם תיאור עשיית הטוב והרע, והמפרשים ביארו לשון זה באופנים שונים. ר' חיים בן עטר הציע בראש פרשת בחוקותי ארבעים ושניים פירושים שונים לביטוי 'בחקתי תלכו', ונזכיר כאן רק מקצתם: "בכל אשר תלכו – זכרו את ה' ותורתו, כמו שנאמר 'בכל דרכיך דעהו' (מש' ג, ו)"; "שהרשות נתונה ללומדי תורה לפרש בה ולדרוש בכמה אורחין ושבילין"; "הוי גולה למקום תורה, כי אין נכון ללמוד והוא בביתו, כי יטרדוהו בצורכי הבית"; ובשם ספר הזוהר: "כי מין הבהמי אינה משתנה מגדר שבו נולד, משא"כ בבני אדם ישתנו לצד מעשיהם, והולכים מגדר לגדר עליון... וממדרגה שפלה למדרגה עליונה".
הפירוש האחרון הוא מענייננו. מותר האדם מן הבהמה הוא, שהאדם מסוגל במהלך חייו לעבור 'מגדר לגדר וממדרגה למדרגה', ללכת ולא לעמוד; כל חייו הם הליכה ממושכת. בין גדולי החסידות היו שהטעימו, שלא זו בלבד שהאדם מסוגל להתפתחות מתמדת, אלא שה'אדם המהלך' הוא דמות האדם האידיאלית. ר' לוי יצחק מברדיטשב כתב על הפסוק שלנו: "הצדיק נקרא בבחינת מהלך, לפי שהולך ממדרגה למדרגה. וזהו מצוה גוררת מצוה... ועל זה אמר: 'כל השונה הלכות, מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר (חב' ג, ו) 'הליכות עולם לו', אל תקרי הליכות אלא הלכות' (מגילה כח, ב) – דהיינו, שישנה [!] בכל יום הליכותיו, שהולך בכל יום ויום למדרגה יותר גדולה, אז מובטח" וכו' (קדושת לוי, פרשת בחוקותי).
ר' יהודה אריה ליב מגור חידד את רעיון מרכזיות ההליכה: 'שהאדם נקרא מהלך', ו'בחקתי תלכו' משמע 'שיהיה ההילוך באמצעות התורה'. אולם יתרה מזו: 'שלא להיות כוונת הלימוד לידע ולהשיג' - אלא 'לרצות תמיד לבוא למה שאינו משיג', ולכן – 'אפילו אינו מבין מכל מקום מייגע עצמו בתורה, שחביב בעיניו להגות במאמרו יתברך אפילו שאינו זוכה להשיג הטעם'. עצם ההליכה היא בעלת ערך, אף ללא הישג ומטרה מוגדרת (שפת אמת, ויקרא, פרשת בחוקותי; והשווה שם, בראשית, פרשת ויצא, סז ע"ב). דברים קרובים לזה כבר כתב מהר"ל מפראג על פסוקנו בפירושו גור אריה: רש"י פירש בהמשך הפסוק 'שתהיו עמלים בתורה, היינו מפני שהלימוד נזכר בלשון הליכה, כי ההליכה יש בה טורח ועמל. ויש לפרש ג"כ שההליכה, שאדם הולך ממקום למקום, כן יהיה עמל בתורה ולהעמיק בה תמיד יותר ממה שהעמיק בה קודם, וזה נקרא הליכה בתורה'. ומדוע דווקא אצל חוקות כתוב 'תלכו'? 'מפני שהחוקות הם דברים שאין טעמם ידוע על אמיתתם, ואפשר לאדם להשיג מעט מהם, והוא הולך ומעמיק תמיד יותר ממה שהשיג בראשונה, או שיש טורח בלימודם יותר, לכך כתב אצל החוקות הליכה המורה על הטורח. הווה אומר, בחקר טעמי החוקים יודע הלומד מראש שלעולם לא יגיע אל סוף 'הדרך', שכן לא נתגלו טעמיהם. אולם עצם ההתעמקות היא היא התכלית. וכדברי ר' אברהם שמואל בנימין סופר: 'כתב הט"ז (טורי זהב ל
אחד מגדולי הוגי הדעות של ארצות הברית בדורות האחרונים, ג'ון דיואי (1952-1859), היה ממניחי היסוד של החינוך המודרני. תורת החינוך שלו היא פדיאוצנטרית, הווה אומר, היא מעמידה במרכז החינוך – לא את המורה ולא את תכנית הלימודים, אלא את הילד, את חייו ואת הוויתו, שכן 'התהליך החינוכי אין לו מטרה המצויה מחוצה לו; הוא הוא מטרת עצמו'. במילים אחרות, לא ההישג עיקר אלא התהליך, ההוויה (דמוקרטיה וחינוך, עמ' 43, 65). אכן דיואי, כאדם חילוני שלא הכיר בממשותם של ערכים טרנסצדנטיים, הרחיק לכת והעמיד את ה"תהליך" כערך עליון: 'הערך המוחלט שאפשר לקבוע אינו אלא התהליך של החיים עצמם' (דמוקרטיה וחינוך, עמ' 195, עפ"י פ"א קליינברגר). אולם הסיפא של פסוקנו – 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם' – חוצצת בין תורתנו לבין, להבדיל, משנתו של דיואי; על אף חשיבותו של תהליך הלמידה לעומת תוצאותיו העיוניות, הרי אין פירוש הדבר שהוא בבחינת הערך העליון, שכן 'נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה' (קידושין מ ע"ב). תהליך החיים על פי התורה, ועמו תהליך הלמידה, כפוף לערך המוחלט של עבודת ה'.
לדברי ר' לוי יצחק, שהבאנו למעלה, 'הצדיק נקרא בבחינת מהלך, לפי שהולך ממדרגה למדרגה'. נשאל עתה: כלום פירוש הדבר מבחינה עיונית, שאדם שכבר אינו 'מהלך' כיוון שהגיע לדרגה של שלמות מוסרית על פי התורה, נחות דרגה ממי שעדיין 'מהלך'? הרמב"ם, כידוע, דן בשאלה, מי עומד על מדרגה מוסרית גבוהה יותר: 'הכובש את יצרו ומושל בנפשו' או 'החסיד המעולה', והוא נתן את דבריו לשיעורים וחילק בין מצוות שמעיות לבין מצוות שכליות (שמונה פרקים, פרק ו). יתר על כן, הבחין בין ארבע דרגות של שלמות האדם, אך אין בדברים אלה רמז על ערכו של תהליך האמור להביא לידי שלמות מול עיצומה של שלמות; והוא הדין לגבי שאר הוגי הדעות שלנו בימי הביניים.
נושא זה נדון הרבה אצל רבים מבין גדולי מחשבת היהדות מאז ראשית העת החדשה, והתייחסותם אליו נעה בין הנטייה להצדיק – ותו לא – את העדר השלמות בהוויתו של האדם באשר הוא אדם, לבין הרצון להעלות את אי–השלמות של האדם על נס עד כדי אידיאליזציה. לשון אחר: יש המחייבים את אי–השלמות בדיעבד, ויש המחייבים אותה מלכתחילה. מגמת האידיאליזציה של אי–השלמות קנתה לה שביתה בתורת המוסר היהודית היהודית בהשפעתם ובעקבותיהם של הוגי החסידות. וכך מציין רבי נחמן מברסלב: 'כל אחד לפי מדרגתו, שהוא נכסף ומשתוקק ומתגעגע להגיע אל מדרגה למעלה ממנה, על ידי הכיסופין אלו נעשה נפש' (ליקוטי מוהר"ן, לא, ט); הווה אומר, ההשתוקקות לאצילות הנפש היא עצמה נשמה יתרה. ר' צדוק הכהן מלובלין כתב: 'המכשול עצמו – דרך לתורה'... 'שזהו השלמות כשהוא חסר' (כתבים, כרך ג, קובץ המנחה, יא ע"א; כא ע"א).
תפיסה אידיאלית זו של חוסר השלמות מביאה את ר' צדוק הכהן לידי ביאור מאמרו של ריש לקיש: 'גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כזכיות' (יומא פו, ב): 'שגם המכשולות הם מסדרו של הש"י והכנה לדברי תורה' (כתבים, כרך ד, ליקוטי מאמרים, מז ע"א). מגמה קרובה לזו שימשה לרב אברהם יצחק הכהן קוק אחד המוקדים של חיבורו אורות התשובה: 'אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר, אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות' (אורות התשובה, מרכז שפירא תש"ל, ה-ו, עמ' לו). המקור הראשון לתפיסה זו הוא כנראה ספר הזוהר, והוא מצוטט בספר שפת אמת לריא"ל מגור (דברים צא ע"א) בזו הלשון: 'השלמות היא שאדם נשבר לבו'. במקור בזוהר (פרשת אמור, צ ע"ב) נאמר שאין הקב"ה שוכן אלא במקום שלם, ואל תשאל הרי הקב"ה אינו שוכן אלא במקום שבור ובכלי שבור, שכן כתוב 'מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח' (יש' נז, טו), התשובה היא שדווקא הלב השבור הוא מקום שלם ביותר. סמל לרעיון זה רואה בעל שפת אמת בכך, שה' 'פורס סוכת שלום', ולמה סוכה ולא בית? אלא 'זה שבחו ית' כי בכל מקום שהוא שורה הוא שלמות, והוא עושה מחצי דבר – דבר שלם'.
גם ברית המילה מסמלת את מה שניתן לקרוא בשם "האידיאל של חוסר השלמות". בעל שפת אמת מעמיד על כך בדרשתו על הכתוב 'התהלך לפני והיה תמים' (בר' יז, א; שפת אמת, בר' כב ע"ג, כג ע"א), שנאמר לאברהם כהקדמה למצוות מילה. לכאורה, המילה פוגמת בגופו השלם של האדם היהודי, ודווקא פגימה זו מסמלת את ייעודו להיות 'תמים' (השווה חילופי הדברים בין טורנוסרופוס ור' עקיבא, תנחומא תזריע ה).
כאמור, פרשנים אחרים אינם מרחיקים לכת עד כדי אידיאליזציה של חוסר השלמות, אך בדיעבד הם מכירים בערכו של חסר זה ובמקומו החשוב בהווייתו המוסרית של האדם. ואפשר שאין מרחק עקרוני בין שתי הדעות, ואין כאן אלא שוני שבהתבטאות. את המידות ה"שבורות" של הארון שבמשכן ('אמתים וחצי... אמה וחצי... אמה וחצי...', שמ' כה, י) מבאר מהר"ל (נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק ט) בכך שאין שלמות בחיי הרוח, ו'תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל' (תה' פד, ח; ברכות סד, א). דברים קרובים לכך, אם כי בנימה חיובית יותר, כותב ר' שמשון רפאל הירש בפירושו לשמות כה, י: גוף הארון, למעט הציפוי, היה עשוי עץ, וטעמו של דבר הוא, שהעץ בזמן שהוא מחובר לקרקע עשוי לצמוח ולגדול ולהוציא ענפים; כן אנחנו, המקבלים את התורה (ולפיכך משולים לארון), 'יכולים וחייבים להתקדם, להתעדן, להתפתח ולהשתלם מעלה מעלה אין קץ'. גם במיעוט הלבנה ובהתחדשותה מדי חודש בחודשו רואה רש"ר הירש סמל הבא להזכיר 'את האפשרות שהצד האלוהי שבאדם יהא שרוי באפלה זמנית', ולעומת זאת, את מחויבותו ל'חידוש נעורים רוחני ומוסרי, אליו יחתור תמיד לבקרים' (רש"ר הירש, פירוש לשמ' יב, א-ב, עמ' צא; במד' כח, טו). מקור לביאורו בחז"ל מצא רשר"ה בשמות רבה טו, כז בסוף: "'החודש הזה לכם' (שמ' יב, ב) – דוגמא שלכם".
רעיון סמליותו של הירח, שאי-שלמותו באחרית החודש היא תנאי הכרחי להתחדשותו בראשיתו, מצוי גם בכתבי ראי"ה קוק ורי"ד סולוביציק ('איש ההלכה'). דברים בדבר תפקידה החיובי של אי-השלמות מצויים בכתביהם של רבים מבין הוגי הדעות בישראל. את מאמרו הפרדוקסלי, לכאורה, של המדרש: "'והנה טוב מאד' (בר' א' לא) זה יצר רע" (שהמדרש בעצמו מוסיף לו ביאור), מפרש ר' אליעזר אשכנזי (בן זמנו, ובפרק זמן גם בן עירו, של מהר"ל מפראג): 'לפי שהשגת השלמות לאדם הוא על ידי היות בו יצר הרע והבחירה שניתנה לו' (מעשי ה', מעשה בראשית, פרק יט). ואלה דברי הגאון ר' אליהו מוילנה בפירושו לשיר השירים ב, א: 'וידוע שכפי ההעדר כן המעלה. ולכן האדם כשנולד נעדר מכל דבר, משכל ודיבור ושאר דברים, מה שאינו כן בשאר בעלי חיים, שנולדים בלתי העדר ונשארים כן [השווה דברי הזוהר שהבאנו למעלה]... ולכן צריך האדם שיהיה תמיד נעדר, ולכן נקרא תלמיד חכם'.
ר' שמעלקי מניקולשבורג כתב: 'אילו היתה הברירה בידי, הייתי מעדיף שלא למות, כי בעולם הבא אין ימים נוראים. ומה תעשה נשמת אדם בלי יום הכיפורים? ומה טעם לחיים בלי תשובה?' (ע"פ שמחה רז, פתגמי חסידים, ירושלים 1981, עמ' 191). למקהלה זו מצטרף, כמצופה,
יכולים אנחנו לצעוד צעד נוסף ולעבור מתחום הפרט אל הכלל, מן האדם בישראל לאומה הישראלית. במעבר הזה יורה לנו המהר"ל מפראג את הדרך. בפרק הראשון של ספרו 'נצח ישראל' הוא עומד על אי-השלמות שבמציאות עם ישראל בגלות, ושלמותו המצופה בבוא הגאולה. והנה, בעוד שאי-השלמות של האדם היא הכרחית, ויש אומרים – אף אידיאלית, הרי לגבי האומה אי-השלמות, הווה אומר היותה מפוזרת בעולם ומשועבדת לאומות העולם, היא מציאות חולפת עד בוא הגאולה. 'אין ספק', כותב מהר"ל, 'כי הגלות היא שינוי ויציאה מן הסדר, שהש"י סידר כל אומה במקומה הראוי לה, וסידר את ישראל במקום הראוי להם שהוא ארץ ישראל'. והוא ממשיך: כיוון שמובטח לנו מפי הגבורה שעם ישראל לא יחדל להתקיים, וכיוון ששום מצב בלתי-טבעי, חולני, אין לו קיום, לפיכך עצם הגלות היא ערובה לבוא הגאולה; אי-השלמות של האומה תביא בהכרח לידי שלמותה.
ובכן, בניגוד לאדם היחידי שלעולם לא יגיע אל השלמות המוחלטת, יש לאומה כאומה סיכוי להגיע לידי קיבוץ גלויותיה בארצה ולכינון חירותה ועצמאותה במדינתה. משהו מן השלמות הלאומית הזאת אנו זוכים לטעום ולחוות במדינתנו לאחר חמישים שנות קיומה. אולם בו בזמן עלינו להיות ערים לסכנה שבהשגת השלמות הלאומית. הפילוסוף היהודי פראנץ רוזנצווייג חזה בעיני רוחו כחצי שנה לפני הצהרת בלפור את הסכנה המאיימת על התנועה הציונית: 'הציונים עלולים להשיג את מטרתם, שהיא בהישג ידם' (אגרות פ' רוזנצווייג [גרמנית], ברלין 1935, עמ' 199). הסכנה היא שאומה, משהשיגה את מטרותיה הלאומית, תחדל "ללכת" ותסתפק במה שהשיגה. האידיאלים של "המדינה בדרך" עלולים לקפוא במדינה בפועל. דומה שסכנה זו מרימה את ראשה המבעית במציאות ימינו.
הלוואי שכאזרחי ישראל נהיה תמיד כחולמים.
[[[[הפטרת שבת הגדול
"והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם". מדוע כינוי הייחס נמצא רק בקשר בין הבנים לאבות, ולא בקשר בין האבות לבנים?
הסיבה היא שהבנים מתמרדים בדרך כלל רק באבותם, ולא בדור הזקן כולו; בעוד שהאבות מאוכזבים מכלל הדור הצעיר, ומתרחקים ממנו כולו, ולא רק מהבנים שלהם...
(מדבריו של פרופ' מרדכי ברויאר ז"ל)
* הדברים פורסמו בשלהי אייר תשנ"ח ב'דף שבועי' מס' 237 (יו"ל ע"י לשכת הרב הקמפוס של אוניברסיטת בר-אילן) לפרשת בחוקותי.