המעין
זכרונות ממחנה הפליטים 'ברגן בלזן'
פרופ' מרדכי ברויאר ז"ל
זכרונות ממחנה הפליטים 'ברגן בלזן'*
בשנת תש"ו הצטרפתי, ביוזמתו של מינץ[1], לפלוגת סעד מטעם הסוכנות היהודית למחנות הפליטים בגרמניה. החלטתי להיענות לבקשתו-הפצרתו של מינץ נבעה בעיקר מכך שאז, חודשים אחדים לאחר תום מלחמת העולם השניה והשואה, היתה לי ולאחרים ההרגשה שלא עשינו די במילוי חובתנו כלפי אלה שסבלו בשואה. לכן התגייסתי - מין תחליף של גיוס צבאי. והיה משהו צבאי במה שעשיתי, מפני שאנחנו, חברי הקבוצה, היינו מאורגנים בתור אנשי הסוכנות במסגרת של אונר"א, סוכנות של האו"ם לפעילות של סיעוד לפליטי המזימות של המשטר הנאצי, שעדיין היתה בחיתוליה. לבשנו מדים, והיינו בעצם איזושהי קבוצה של אנשי צבא, עם פיקוד ועם חובת משמעת, כך שהיה משהו פסוידו-צבאי בהתארגנות הזאת. הדבר היה הכרחי, מפני שאחרת לא היינו יכולים להגיע לגרמניה, ובוודאי שלא לפעול שם כפי שרצינו.
ימים אחדים לאחר חג הפסח תש"ו התחיל המסע לגרמניה. יצאתי במונית יחד עם כמה אנשי הסוכנות, ביניהם משה שפירא[2]. נסענו לבירות, בירת לבנון, והימים ימי תחילת העצמאות ועזיבת הצבא הצרפתי. נסענו ישירות לנמל, ויכולנו לטעום את שמחת ההמונים ברחובות. עלינו על אוניה צרפתית גדולה (Champollion) שקלטה המוני חיילים השבים למולדתם. האוניה כבר היתה מלאה וגדושה נוסעים, כל התאים היו תפוסים ולא נשארה מיטה אחת ריקה. התנהלו שיחות היכרות בין חברי הקבוצה שמספרם היה 24, ולי היתה זאת הפעם הראשונה בחיי שביליתי כמה ימים בקשר הדוק עם יהודים שאינם שומרי מצוות. לעתים חשתי רגש של אחדות ושיתוף, ולעתים הרגשתי כזר בין זרים. את הארוחות קיבלנו יחד עם שאר הנוסעים, ובשעה שאני אכלתי כמעט רק מה שהבאתי אתי מן הבית, אכלו הם כל מה שעלה על השולחן. כמוני נהג צבי טילמן, חבר קיבוץ כפר עציון, ירא שמים ותלמיד חכם, שאתו ביליתי שעות בשיחות. הוא הפתיע אותי כאשר גילה לי שחשב שאגודת ישראל דוגלת במשנתו של ר' שמשון רפאל הירש 'להפיץ את התורה בין העמים'. על כך כמובן שוחחנו ארוכות.
באחד הימים אכלה הקבוצה בשר חזיר, והבעתי את שאט נפשי לפניהם. חבר "השומר הצעיר" הגיב: 'חבל שלא ידעתי, הייתי אוכל ביתר תיאבון'. כמה חברים ניסו להכחיש שאכלו ואחד, תלמיד לשעבר בישיבה ליטאית, אמר שאכל את הכל חוץ מהחזיר. חברה מן הדור הצעיר בנהלל הודיעה לי שהיא צמחונית ואינה אוכלת שום בשר; בשיחה איתה לאחר מכן היא הודתה שהיא מאמינה באיזה "כוח עליון" בעולם.
האוניה נכנסה לנמל ביזרטה בטוניס, ועמדה שם כמה שעות. אנחנו ניצלנו זאת כדי לקיים פגישה עם בני הקהילה היהודית. הם סבלו מאד תחת הכיבוש הגרמני, וקיבלו את פנינו בהתלהבות כאילו אנחנו המנצחים והמשחררים. נערכה אסיפה בבית הכנסת, וראש הקבוצה שלנו, "הסתדרותניק" טיפוסי, השמיע דרשה כאילו הוא רב ועסקן דתי. תדפיסי "סדר ברכות" שהבאתי אתי נחטפו מידי. בסך הכל היה זה ביקור מעודד ליהודי המקום, ולנו ראשית פעילותנו כשליחי ארץ ישראל.
בשבת הגענו לנמל מרסיי, והיינו אמורים לרדת מהאוניה. בערב שבת למדתי עם צבי טילמן דיני תחום שבת הנוגעים בעניין ירידה מן האוניה בשבת. ידעתי שעל פי דין מותר לנו להקל כיון שאנחנו בדרך להצלת נפשות, והחזון איש התיר לחברי הרב משה מונק[3], שיצא לפני בשליחות פא"י אל שארית הפליטה בגרמניה, לטוס בשבת לקהיר כדי לנסוע משם לאירופה. ירדנו לחוף בלי מטען, כשבידינו רק דרכון ותעודות. הלכנו שעתיים ברגל אל בית הכנסת המרכזי, ואילו שאר חברי הקבוצה נסעו העירה באוטו משא. בית הכנסת המפואר היה ריק מאדם, ורק בחור אחד עמד באחת הפינות והתפלל. שמו היה בלוך, והוא עתיד היה לעלות ארצה ולהצטרף אל מושב יסודות של פא"י.
השבוע בפריס עבר בריצות, בהתרוצצויות, בשיחות ובישיבות. מינץ היה בפריס וגם הרב חזקיהו מישקובסקי[4], שעשה ימים ולילות למען החזרת ילדים מבתים ומוסדות נוצריים, שם הפקידו אותם הוריהם לפני שילוחם 'למזרח'. ביקרתי אצלו במלון, והשתאיתי למראה תלמיד חכם זקן השוכב חולה במיטה ועוסק כל רגע במטרה הקדושה שלמענה יצא לאירופה. חשבתי: האם יהיה לי הכוח והמרץ לעבוד ככה למען המטרה לשמה יצאתי מן הארץ?
קבוצת החברים איתם באתי חולקה בפריס לכמה תת-קבוצות, כל אחת ליעד משלה, מתוך המחנות והריכוזים של שארית הפליטה, כלומר שרידי יהודים שוכני מחנות הריכוז וההשמדה שנשארו בחיים. עליהם נוספו יהודי ה"בריחה", היינו יהודים שבילו את המלחמה בתנאים קשים ביותר, כגון בסיביר או במחתרת, וביקשו עתה להגיע למחוז חפצם. למטרה זו הם ניסו, ורבים מהם הצליחו, להיקלט במחנות ובריכוזים של פליטי מסע ההשמדה של הנאצים. אני נשלחתי לברגן-בלזן בצפון-מערב גרמניה, באזור הממשל הצבאי הבריטי, והסכמתי לכך כיון שנאמר לי ששם נמצאת קבוצה גדולה יחסית של שומרי מצוות. צבי טילמן נשלח לסביבות מינכן, ולא נפגשתי אתו יותר. הצטערתי כאשר נודע לי כעבור שנים שנפל בכפר עציון, הי"ד. כראש המשלחת לברגן-בלזן שימש ד"ר קורט לוין, מי שעתיד היה להתמנות שגריר ישראל בארצות המזרח הרחוק, יֶקֶה אמיתי, שעל בורותו הגמורה בכל ענייני יהדות חיפו רק הגינותו והליכותיו המנומסות. המיוחד שבברגן-בלזן הוא שהיה זה שמו של מחנה ריכוז, שאמנם לא היה מחנה השמדה, אולם מתו שם, בייחוד בחודשים האחרונים של המלחמה, רבבות יהודים מרעב וממחלות. המחנה, שבו התגוררו אלפים משארית הפליטה, היה ממוקם בקסרקטין לשעבר של הצבא הגרמני במרחק הליכה ממחנה הריכוז. הבית, שבו עתידים היו להתאכסן חברי פלוגת הסעד, שימש בשנות המלחמה מעון הקצינים. מעטים מאד מעצירי מחנה הריכוז, אם בכלל, נשארו בברגן-בלזן. בבואנו לשם מצאנו שרידים רבים ממחנות ריכוז והשמדה מרחבי גרמניה וארצות מזרח אירופה, מלבד מיעוט לא גדול של פליטים לא-יהודים, בעיקר מארצות הבלקן. במשך הזמן התחלפו האוכלוסין ובאו הרבה פליטים יהודים מרוסיה, מסיביר, מפולין ועוד, שנקלטו בברגן-בלזן. בסוף יולי 1946 היו במחנה 8000 נפש, מהם אלף עד אלפיים שומרי מצוות. בבואי לשם לא מצאתי כמעט שום ילד או ילדה בגיל בית הספר או גן הילדים – עדות מזעזעת לשיטת ההשמדה של הנאצים, שמלכתחילה לא נתנה סיכוי כלשהו להישאר בחיים אלא למי שהיה במידה כלשהי מסוגל לעבודה גופנית מפרכת. הילדים שטיפלתי בהם ובחינוכם הגיעו למחנה כמעט כולם רק מחודשי הקיץ 1946 ואילך.
ובכן, נסענו לגרמניה. התחנה הראשונה היתה פרנקפורט דמיין, עיר מולדתי. לא חשבתי שאני עלול להזדעזע כל כך ממראה עיני. יותר ממחצית מרכז העיר, כולל כל העיר העתיקה, היו עיי חרבות. גלי אבנים ושפוכת סתמו את הרחובות. באחת החנויות המעטות שהיו פתוחות ראיתי מוצגים למכירה כלי הקודש של ספר תורה. רגשות של שמחה לאיד ושל צימאון לנקמה התנצחו בליבי. הגעתי לאתר בית הכנסת הגדול והמפואר של הקהילה החרדית, שאבי סבתי ר' שמשון רפאל הירש וסבי
מפרנקפורט יצאנו לדרך אל יעד מסענו: ברגן-בלזן. נסענו על הכבישים המהירים שהמשטר הנאצי סלל בכל רחבי גרמניה. עברנו הרבה כפרים ועיירות, ואי-אפשר היה שלא להתרשם מבתי המגורים החדשים שהוקמו עבור האוכלוסיה הכפרית במספר עצום, ושלא נהרסו במלחמה כמו שכונות המגורים העירוניות. הבנו מקצת הרקע של נאמנות האזרחים למשטר הנאצי - למרות פשעיו. עצרנו ללינת לילה בכמה מקומות בהם נמצאו משרדים של אונר"א, ובאחד מהם התמקם גם מטה "יחידת הסעד היהודית" (Jewish Relief Unit) מאנגליה, שהוקמה גם היא על מנת לפעול בקרב שארית הפליטה, כמובן ללא מגמה ארצישראלית מודגשת כמו פלוגתנו.
הגענו למחנה, והתחלנו במילוי תפקידינו ללא שהייה. בעצם היתה לנו עבודה קלה, כי ארץ ישראל היתה בפי כולם. חלק גדול של השוכנים במחנה היו מאורגנים בקבוצות שקראו לעצמם "קיבוצים", והקיבוצים האלה היו מאורגנים לפי מפלגות. בכלל העניין המפלגתי - "יבוא" מארץ ישראל - היה בולט מאוד. התחילו בכך חיילים שהתגייסו בארץ ישראל לשורות ה"בריגדה" (חי"ל - חטיבה יהודית לוחמת) במסגרת הצבא הבריטי, שעשו רבות בפעולות סעד לשארית הפליטה, וגם עשו נפשות למען העליה ויישוב הארץ, איש איש על פי זיקתו הפוליטית והמפלגתית. גם אנחנו, אנשי פלוגת הסעד, שנשלחנו מן הארץ על פי מפתח מפלגתי, המשכנו בכך. רוב אנשי הפלוגה היו אנשי מפא"י, והיו בינינו גם נציגי "השומר הצעיר" (לימים מפ"ם) ונציג הפועל המזרחי. אני הייתי נציג פועלי אגודת ישראל. מערך זה הוכר רשמית, ונחשב הדבר טבעי ומובן שיהודים מארץ ישראל פועלים בקרב שארית הפליטה על פי זהויות מפלגתיות, אחרת אי אפשר היה בכלל לעבוד. אני זוכר בחירות שהתקיימו במחנה בין אלפי יהודים, והתנהלו על פי מסורת ארצישראלית של מפלגתיות.
הייתי ביחסים טובים עם כל חברי הפלוגה, ולא רק אני - אלא כולם עם כולם. עם שה"דתיים" במשלחת היו מיעוט קטן מאוד, הוחלט ללא התנגדות שהמטבח בבית המשלחת יהיה כשר למהדרין, וכן היה. לא היו מחלוקות וויכוחים סוערים בינינו. היה ברור למי כל אחד שייך, וכיבדו את האוריינטציה שלו. אני התקשרתי דווקא עם נציג השומר הצעיר, החבר חומסקי מאחד הקיבוצים בעמק בית שאן, יהודי פיקח, עקשן, שעשה כל מיני דברים לטובת תנועתו שאולי לא היו כל כך כשרים מבחינת המשמעת הפלוגתית, וגם אני נהגתי כך, אבל תמיד אחריו. הוא שימש לי כמעין גיבוי למבצעים שלא ניתן להם היתר רשמי מראש המשלחת, בעיקר בתחום הקמת מסגרות חינוך ולימוד. אין הכוונה לענייני כספים ולמבצעים פליליים, חלילה, אלא למעשי התארגנות. למשל הקמתי תלמוד-תורה, "חדר", בית ספר "בית יעקב" וסמינריון "בית יעקב". רשת כזאת של מוסדות חינוך דתיים וחרדיים עצמאיים לא הוקמה בשום מקום אחר בקרב שארית הפליטה. בתחום החינוך טיפלתי גם מחוץ לברגן-בלזן במקומות שבאזור הצפון-מערבי של גרמניה, כגון בלינבורג, שם התיישבו קבוצות קטנות מבין שרידי המחנות. בלינבורג אירגנתי קבוצת ילדים, בעיקר מנישואי תערובת, שהוריהם נשארו איכשהו בחיים ושטיפלו בהם מדריכים ממחנה ברגן-בלזן. תכניותי ופעולותי בתחום החינוך היו נושא של דיונים ערים, לעתים סוערים, במליאת המשלחת. לחמתי נגד הדעה המגובשת של כמעט כולם, שיש להתנגד להקמת מוסדות חינוך "עצמאיים". לבסוף הצלחתי, ועם זאת עלה בידי גם להמשיך ולקיים יחסים אישיים טובים והוגנים, בייחוד עם קורט לוין - למרות חילוקי הדעות החריפים.
הקבוצות במחנה עצמו, שבהן פעלתי במיוחד, היו ארבעה "קיבוצים" שחבריהם הזדהו כחרדים, והם היו מחולקים בין בחורים ובחורות ולפי מוצאם בשני אזורים במזרח אירופה: פולין והונגריה-רומניה. הקיבוץ של יוצאי פולין נקרא על שם החפץ-חיים, והם ידעו שיש קיבוץ "חפץ חיים" בארץ ישראל, והתקשטו בשם הזה שהיה בשבילם מלא תקווה והבטחה. היחסים בין קיבוצי יוצאי פולין לבין יוצאי הונגריה לא היו הכי ידידותיים, והרבה שעות ביליתי ביישור הדורים ועשיית פשרות. חברי הקיבוץ של יוצאי פולין הזדהו רובם כחברי פועלי אגודת ישראל, בעוד שיוצאי הונגריה-רומניה העדיפו את השם צעירי אגודת ישראל. האישים הבולטים היו שלושתם מן הקבוצות הפולניות: צילה אורליאן[5], רחל שנצר[6] ויהודה ליב גרשט[7]. מלבד המסגרות ה"קיבוציות" היתה גם מעין מסגרת קהילתית בשם "שארית ישראל", שפעילותה התרכזה בעסקי השגת מצרכי מזון וחלוקתם.
עבודתי היתה אפוא עשויה שני חלקים, חלק אחד: חינוך והוראה, חלק שני: ארגון, ניהול, ישיבות, נסיעות, ענייני עליה ושיחות אין סוף בארבעה הקיבוצים ה"אגודאיים". סיפוק רב היה לי בתחום ההוראה כשהצלחתי לפתוח בית ספר "בית יעקב" לבנות שלמעלה מגיל בית ספר יסודי. לימדתי גם ב"גימנסיה" הכללית, בתלמוד תורה, ונתתי סיוע וגיבוי ל"חדר" שהוקם במסירות רבה בידי חסיד חב"ד זקן שעל פי משלח ידו היה שען. שדה פעילות ייחודי היה בית החולים, לפנים בית חולים צבאי, שהיה מלא וגדוש חולים כרוניים מבין שרידי המחנות, בחלקם הגדול חולי שחפת. שימשתי שליח מצוה של קרובים בארץ שביקשו לקיים קשר עם החולים. טראגי במיוחד היה גורלם של חולים, שקרוביהם השיגו להם רישיונות עליה לארץ ישראל והם לא יכלו לממש אותם מפאת מחלתם. על חולים אלה גרסתי את פירושו היפה של סבי,
בסוף חודש מאי התקיימה במחנה שביתה כללית והפגנה המונית, שהיו מופנות נגד מינהל המחנה מטעם הממשל הצבאי הבריטי ואונר"א. יום יום נכנסו למחנה יחידים ומשפחות במספר גדל והולך, והשלטונות ביקשו למנוע זאת בדרך של פיקוח מוגבר על הנכנסים והיוצאים, סגירת שערים, הכרזת עוצר וכיוצא בהם אמצעים משטרתיים. נגד זה התקומם המחנה כאיש אחד. ההפגנה יצאה לדרך במשמעת טובה ובסדר מופתי, אך יצאה מהר מכלל שליטה: השער הראשי נהרס וכן חלקים גדולים של הגדר. למחרת בוטלה הפקודה המרגיזה, וקשה היה להכריע מה היתה גדולה יותר: טפשותם של אנשי המפקדה או רשעותם. ה"קיבוצים" החרדים הופיעו והשתתפו בהפגנה במלואם, והופעתם היתה מרשימה. מרשימות היו גם האספות הפומביות מטעם פא"י ואגודת ישראל בהן השתתפתי, ושנערכו באולם הקולנוע הגדול. אני תמיד נאמתי בשפת יידיש, אם כי לא שלטתי בה שליטה מלאה, כי לא יכולתי לדבר אל קהל זה בשפה אותה למדו לשנוא במחנות הריכוז.
כנגד זה בלטה הפרשה העגומה של חלוקת חבילות המזון (ה'פעקלאך'), שהגיעו אל כתובת "שארית ישראל" מאנגליה ומארצות הברית. כמי שאינו נהנה מן המשלוחים האלה ולא נזקק להם, ותפס עמדה ניטראלית בין הקבוצות החרדיות השונות, הייתי חייב לשמש בורר בין הקבוצות שהתחרו ורבו ביניהן על החבילות. הדברים הגיעו לידי דין תורה לפני הרבנים שהיו במחנה, אך זה לא מנע תופעות מבישות שגבלו בחילול השם. הפשרות, שעליהן החליטו הרבנים כרגיל, לא סיפקו איש, ורבים כעסו עלי בשל עמדתי האובייקטיבית. במשך חודשי הקיץ הגיע למחנה הרב מייזלש[8], תלמיד חכם בעל סמכות, שלמרבה הצער לא תמך במגמה הארצישראלית שדגלתי בה. מחוץ למחנה היו שני רבנים ששיתפו אתי פעולה: הרב לובינסקי[9] בהנובר והרב אולבסקי[10] בצֶלֶה. בביקוריי הרבים בשתי ערים אלה הקרובות יחסית לברגן-בלזן, פגשתי בהם תכופות, ונהניתי מעזרתם ותמיכתם.
אישיות חשובה במחנה היה יוסל רוזנזפט[11], שאיתו נפגשתי פעמים רבות במילוי התפקידים השונים. הוא היה ראש הוועדה המרכזית, כלומר ההנהגה, של יהודי המחנה, והוראותיו והשפעתו היו מכריעות בכל. אם המדובר היה בכשרות מטבח ה"גימנסיה" או במציאת דיור למשפחות שהגיעו עם ה"בריחה" – תמיד פניתי אליו ומצאתי אוזן קשבת, אלא שמן האוזן הקשבת ועד ליד המבצעת הדרך היתה ארוכה, ולעתים סתומה. הוא נאם נאומים "ציוניים" נלהבים, אולם בסופו של דבר הוא נחת – באמריקה.
בין האורחים הרבים שביקרו בברגן-בלזן, אזכיר את הרב קופל רוזן[12] מאנגליה. הוא הופיע במדי "יחידת הסעד היהודית" כשליח "מועצת הרב הראשי". לאחר שיחה אחת או שתיים התיידדנו – קשה היה שלא לחבב אותו. כאשר שר לפני בנות בית יעקב, געו כמה מהן בבכי.
שתי נשים ביקרו במחנה ועשו רושם. האחת, רבקה הורוויץ-פינקסביץ'[13], בעלת ותק בתנועת בית יעקב, באה מאנטוורפן, והביעה דעתה על הכל. מהולנד הופיעה חנה קייזר[14], בחורה צעירה, חלוצית ואמיצה, שביקשה לעזור ולסעוד. מאוחר יותר עלתה לארץ. מסוג אחר היה ביקורו של בנימין מינץ, ועמו – משה מונק. בזכותו ביקרתי בפעם הראשונה באתר מחנה הריכוז הסמוך למחנה הפליטים וראיתי את קברות האלפים, המשרפות ושרידי הצריפים. משה, יותר ממינץ, הביא לי אווירא דארץ ישראל – והוטב לי. ולבסוף – חיים דב (בעריש) הורוויץ[15], שהכרתי אותו כאחד מראשי "החלוץ החרדי" בגרמניה. הוא הופיע במחנה עם אשתו וילדיו לאחר צאתם מסיביר, שם בילו את המלחמה בתנאים קשים ביותר. ה"בריחה" הביאה אותם לגרמניה, ומשם עתידים היו לעלות לארץ. הוא עזר לי רבות, בניהול ובהוראה, במוסדות החינוך שהקמתי. בארץ ישראל מצא חיים בעריש את מקומו כמורה ומפקח בחינוך העצמאי. ואני – סוף סוף היה לי בן אדם וחבר שעמו יכולתי להתרועע ללא מחיצה.
בראש השנה הלכתי אחרי התפילה אל בית החולים ותקעתי בפרוזדורים בשופר שלי, שהבאתי מן הבית, להוציא את החולים ידי חובתם. מן ההבעה שעל פני האחיות, שראו ושמעו אותי, הבנתי שהן תוהות על פשר הקונצרט המוזר שערכתי לחולים. תפילת 'כל נדרי' במניין הרומני זיעזעה את הלב; דרשת הרב היתה מלוּוה בכי, התייפחויות ויללות שקשה לתאר.
העיר דיסלדורף חנכה ביום 10 בנובמבר אנדרטה לזכר בית הכנסת ששרפו הפושעים הנאצים. הוזמן נציג הסוכנות היהודית להשתתף בטקס ולנאום בו, והחליט מי שהחליט שאני אהיה הנציג הזה. כן הוזמן והשתתף הרב אלכסנדר קרליבך מאנגליה כנציג יחידת הסעד היהודית. בממשל הצבאי הבריטי הוחלט שעלי להגיש את נוסח הנאום, בגרמנית ובאנגלית, לאישור הממשל. נראה שחששו שאנצל את ההזדמנות לקרוא להתקוממות נגד הממשל המנדטורי בארץ ישראל. היה עלי אפוא לקרוא את נאומי מילה במילה מן הכתב שהוגש, וכן עשיתי, אלא שיום הזיכרון חל בשבת ובעיר לא היה עירוב. כיצד אטלטל עמי את הכתב? מצאתי פתרון. מידת הכובע הצבאי שלי היתה מעט גדולה מדי ודחסתי תמיד לתוכו נייר עיתון ששימש כבטנה. הפעם הוצאתי חלק מן הנייר ושמתי במקומו את כתב הנאום. לאחר שעליתי אל דוכן הנואמים הוצאתי מן הכובע, לעיני הציבור המופתע, את הכתב וכשסיימתי - החזרתי אותו. היתה זאת שבת פרשת וירא, והטעמתי בנאומי, על יסוד הפסוק מן העקדה: 'וילכו שניהם יחדיו', את רציפות שרשרת הדורות בישראל, אבות ובנים, בין לעקידה ובין ללימוד תורה וקיום מצוותיה.
בימות השבוע שלאחר השבת הזאת ביקרתי בכמה קהילות קטנות באזור הריין. רוב אנשי וועדי-הקהילות שפגשתי היו "חצאי יהודים", צאצאי נישואי תערובת, או שהיו בעצמם נשואים לנשים לא-יהודיות. רק בתור שכאלה הצליחו להציל את נפשותיהם מן ההשמדה. היה זה מדכא מאד לדון עמהם על שיקום הקהילות.
פחות מחודש לאחר מכן נסעתי לפרנקפורט, כדי להשתתף ולהרצות ביום עיון שנערך על ידי "מרכז הקיבוצים של פועלי אגודת ישראל" בציילסהיים שליד פרנקפורט. משם נסעתי עם משה מונק לעיר אוּלם, והרציתי באסיפת חברי פא"י על אבי-מורי ז"ל. במסע הזה נוכחתי לדעת שתנועת פא"י כבשה לעצמה, בעזרת שליחיה, מקום ומעמד איתן בקרב שארית הפליטה.
נסיעתי האחרונה לפני שובי ארצה היתה לשווייץ בסוף חודש דצמבר. ד"ר שלמה אֶרמן[16], ידיד אבי מורי ז"ל ומראשי אגודת ישראל, הזמין אותי לבקר בריכוזי שארית הפליטה אשר שם ולנאום לפניהם. ביקרתי בציריך, בדאבוֹס ובג'נבה. בבאזל נכנסתי לקונגרס הציוני שהתקיים שם באותם הימים, והאזנתי לנאום מפי חיים ויצמן, בו הסביר ש'שלום לא ניתן לחלוקה', רעיון שנחרט בזיכרוני.
עם שובי לגרמניה החל השלב האחרון של שירותי במחנה, שהיה מוקדש בעיקר להכנת קבוצות לעלייה. רציתי מאד לחזור לארץ עם קבוצת עולים שטיפלתי בהם במחנה, אולם לשם כך הייתי צריך לדחות את מועד שובי, וזאת לא היה בכוחי לעשות. בין הדברים שעסקתי בהם במיוחד בשלהי תקופת שירותי אזכיר את סניף ארגון הנוער "עזרא" שהצלחתי להקים בברגן-בלזן, עם קבוצה של שלושים נערים.
הפלגתי לארץ ישראל ממרסיי ימים אחדים לפני חג הפסח תש"ז, והגעתי הביתה בחול המועד.
******
אחרי החג חזרתי לבית הספר "חורב", שממנו קיבלתי חופשה לשנה, ושקעתי שוב בעבודת ההוראה והחינוך. בנוסף על כך שימשתי כמדריך ומרכז בפנימיית בית הספר לילדי עולים בשכונת קרית שמואל בירושלים, והמשכתי בדרך זו לתרום לקליטת עליה, דבר שתפס אותי ואת חיי במשך כמה שנים. בחודש אלול נשלחתי על ידי פועלי אגודת ישראל, שנשארתי פעיל במסגרתה, כאחד הנציגים שלה לצ'כוסלובקיה. שם, במרינבד, נועד להתקיים, בפעם הראשונה לאחר המלחמה, מושב המועצה המרכזית של אגודת ישראל, שפא"י היתה עדיין חלק ממנה. אני הופעתי שם על הבמה ובפי דברי ביקורת חריפים למדי על אגודת ישראל ועל אפס המעשה שלה.
הגיע יום ה-29 בנובמבר 1947, היום בו נתקבלה החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ ישראל. הרגשה של אופוריה עצומה הקיפה את היישוב, לקראת הקמת מדינה יהודית על יסוד החלטת מעצמות העולם. ראיית מאורעות העתידים להתרחש שונה מראייתם במבט שלאחר זמן. מצב האופוריה נמשך גם כשנפלו הקרבנות הראשונים עם התקוממות הערבים, וראשית ההתארגנות הצבאית שלהם והכוננות המוגברת שלנו. המחסור במצרכי יסוד עלה מיום ליום, בייחוד בירושלים, שבידודה החריף גם הוא מיום ליום. סבלנו הכל מתוך מחשבה שאלה הם ייסורים שמביאים לידי מילוי תקווה והבטחה. אני בינתיים חזרתי לפעילות ב'הגנה', והועסקתי בעיקר בעמידה על משמר אחד המחסומים הרבים שהקיפו את השכונות היהודיות בעיר. הנקודה שבה הועמדתי היתה בדיוק לפני בית פנימיית 'חורב' בקרית שמואל, במרחק קטן מקצה השכונה היהודית באותם הימים. שם, ביום שישי 14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח), יום הקמת מדינת ישראל, ראינו את המטוס של הנציב העליון טס מעלינו בדרך יציאתו מן הארץ. רגשותינו היו מעורבים. חששנו מאד מהסתערות הכנופיות המזויינות של הערבים, וידענו על נפילת כפר עציון ולפני כן על אובדן ל"ה הלוחמים שניסו לבוא לעזרת תושבי כפר עציון הנצורים, אבל גם תקוות גדולות היו בלבנו.
* בשנותיו האחרונות, לאחר בקשות חוזרות ונשנות מבני משפחה ומכרים, הקדיש פרופ' מרדכי ברויאר ז"ל מעט מזמנו לכתיבת זכרונותיו. הוא הספיק לכתוב שלושה פרקים, ביניהם פרק על תקופת שליחותו במסגרת "פועלי אגודת ישראל" למען שארית הפליטה במחנה ברגן בלזן שבגרמניה. משפחתו של פרופ' ברויאר ז"ל החליטה להקדים ולפרסם פרק זה, שיש בו ענין ציבורי רב. הדברים מתפרסמים בלשונו של המחבר ז"ל, תוך השמטת קטעים אישיים, ובתוספת מעט מידע על האישים הנזכרים בדבריו. תודותינו לחוקרת השואה הגב' אסתר פרבשטיין, מחברת הספר "בסתר רעם", על עזרתה באיסוף המידע, ולבן המחבר ר' יצחק ברויאר על סיועו הרב.
[1] בנימין מינץ, מנהיג פועלי אגודת ישראל. לימים חבר כנסת ושר בממשלות ישראל.
[2] משה חיים שפירא, מנהיג ה"מזרחי". לימים חבר כנסת ושר בממשלות ישראל (השם 'חיים' נוסף לו לאחר שנפצע קשה מפצצה שהושלכה לאולם הכנסת בשנת תשי"ח).
[3] לימים מפקח חינוכי בעליית הנוער.
[4] רבה של קריניקי שבפולין, ממקורביו של ר' חיים עוזר גרודזנסקי. מאז הגיעו לארץ ישראל בשנת ת"ש עמד, עם הרב הרצוג, בראש השלוחה הארץ ישראלית של ועד ההצלה בארה"ב. עם השחרור היה מן הראשונים שערך ביקור במחנות העקורים. יחסו החם והשפעתו הרוחנית הקרינו על הניצולים. ממדי האסון ומצבם של הניצולים שברו את לבו, והוא נפטר מהתקף לב עם שובו מביקורו שם.
[5] מהתלמידות ומהמורות הראשונות של שרה שנירר בסמינר בית יעקב בקרקוב. נשלחה למחנה אושוויץ, ושם היתה דמות מוסרית בולטת, כאשר שימשה כאחות בצריפי החולים וסייעה להצלתם של רבים. לאחר המלחמה ריכזה את קבוצות בית יעקב באזור הבריטי ושימשה כמורה בברגן-בלזן. לימים אשתו של הרב אלחנן סורוצקין, יו"ר החינוך העצמאי בא"י.
[6] למדה בסמינר בית יעקב בקרקוב בשנות השלושים. בעת המלחמה נשלחה לאושוויץ. היתה ממייסדות בית יעקב במחנות העקורים. בארץ עבדה במשרדי פא"י, בעיקר בתחום קליטתם של ילדי הניצולים בבתי ילדים בארץ.
[7] סופר, מחנך ואיש רוח בלודז', לפני המלחמה. המשיך בעבודת ההוראה גם בגטו, ולאחר המלחמה במחנות העקורים ובירושלים.
[8] מדייני וייצן שבהונגריה, נשלח לאושוויץ עם עדתו ותלמידיו ושם המשיך לאמץ את הלבבות באמונה ולפסוק הלכות. לאחר השואה היה מהרבנים החשובים של שארית הפליטה, הרב הראשי של הניצולים באזור הבריטי, וראש בית הדין לעגונות בברגן בלזן. לאחר מכן כיהן כרב בקהילת "שארית ישראל" בשיקגו.
[9] מהרבנים הבודדים שנצלו מפולין, אחד מחברי ועדת הרבנים של קהילת "עדת שארית ישראל" שבאזור הבריטי.
[10] משרידי תלמידי ישיבת חכמי לובלין. כל משפחתו נספתה בשואה. הוא שוחרר בברגן בלזן, ונתמנה כרב במחנה העקורים צעלה. עבר לניו יורק, שם בנה מוסדות חינוכיים בשם "דרכי נועם".
[11] המנהיג הכריזמנטי של העקורים במחנה ברגן בלזן. היה מהראשונים שנאבקו לשיפור תנאי החיים בברגן בלזן, הקים את הארגון העצמי של הניצולים, ודאג להקמת מוסדות קהילתיים כמו בתי ספר, מטבחים, פעולות תרבות ועוד.
[12] רב באנגליה. עסק בחינוך, פתח את בית הספר התיכון הדתי היוקרתי, עם פנימיה בשםCarmel College מחוץ ללונדון. היה מקורב לרב שלמה שונפלד, שעסק בהצלה בעת השואה ואחריה, והיה פעיל בקירוב יהודים רחוקים באוניברסיטאות.
[13] מתלמידותיה הראשונות של שרה שנירר. חברה בוועד הפועל של בנות אגודת ישראל. עברה את המלחמה בפלשוב, קרקוב ובאושוויץ, ולאחר המלחמה היתה הראשונה שכתבה לעולם החופשי על שחרורן וביקשה תמיכה בפעולותיהן החינוכיות ובלימודן שם. היתה מהיוזמות ומהמחנכות הבולטות של רשת בית יעקב במחנות העקורים. נישאה לרב לייב פינקסביץ, והמשיכה בפעילות חינוכית באנטוורפן.
[14] לימים, אשתו של הרב אלכסנדר דינקל, ר"מ בישיבת קול תורה בירושלים.
[15] לימים, מפקח בחינוך העצמאי.
[16] רופא שינים בפרנקפורט דמיין. ראש הוועד הארצישראלי של אגודת ישראל בגרמניה לפני השואה.