*  המאמר מוקדש לזכר הקדושים, הי"ד, שנרצחו בישיבת מרכז הרב בר"ח אדר התשס"ח (ובהם שלושה מתלמידיי): שגב פניאל אביחיל, יונתן יצחק אלדר, אברהם דוד מוזס, יונדב חיים הירשפלד, נריה כהן, יוחאי ליפשיץ, דורון מהרטה, ורועי אהרן רוט, זכר כולם לברכה. באיתור מקורות למאמר זה נעזרתי בפרויקט השו"ת של אוני' בר אילן, במאגר הממוחשב "אוצר החכמה", ובידידיי המתכתבים בדוא"ל.

[1] מתוך שו"ת ישמח לבב (לקט תשובות סימן ו) לר' ישועה שמעון חיים (ישמ"ח) עובדיה (צפרו [מרוקו] תרל"ב–תשי"ב).

[2] מתוך שו"ת משפטי עוזיאל (כרך א יו"ד סימן ג) לראשל"צ הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (ירושלים תר"מ-תשי"ב).

[3] היא לא נמצאת בארמית המקראית או בניבים ארמיים אחרים (ראה להלן הערה 15 והערה 19).

[4] כך מנוקדת המִלָה ב"מילון ארמי עברי לתלמוד הבבלי" מאת הרב פרופ' ע"צ מלמד (ירושלים תשנ"ב, עמ' 24) שניקודו מבוסס בד"כ על מסורת הלשון של חכמי עדות המזרח (שם, עמ' יג), וכך היא מסורת יהודי תימן (תלמוד בבלי מנוקד על פי מסורת יהודי תימן, ירושלים, תש"ם, מאת ר"י עמר). והשוה לניקוד של רי"ן אפשטיין, להלן הערה 15.

[5] כגון: בבא מציעא ע, א; סנהדרין ל, ב (עי' הגהות היעב"ץ שם). לא מן הנמנע שבעט[י]ם של מעתיקים התארכה היו"ד במקרים אלו לוי"ו (וכן ארע בדפוסי פירוש רשב"ם שלהלן). ואכן, בחלק מכתבי היד כתוב "איזי" גם במקומות שמודפס "איזו" (מילון רע"צ מלמד, שם, הערות 31-32). בבבא מציעא ע, א מופיע בכת"י מינכן 95 כמו בדפוס, אך בכתבי יד אחרים (כגון כת"י המבורג 165, כת"י וטיקן 115, ועוד) כתוב "איזי".

[6] כגון: "אודו לי זי" (יומא ל, ב כת"י מינכן 6; השוה להערה הבאה), "אימא לי זי גופא דעובדא היכי הוה" (כתובות עט, א כת"י לנינגרד פירקוביץ' 187; בכת"י וטיקן 113 ובכת"י וטיקן 130 כמו בדפוס "איזי", ובכת"י מינכן 95: "איזו").

[7] למעט מקרה אחד שמופיע בדיבור אל רבים ("אוֹדוּ לי איזי"; יומא ל, ב), ומקרה נוסף בפי רבים ("אימא לן איזי"; שבת קלח, ב), לפי נוסח התלמוד שבדפוס.

[8] אין הבדל משמעותי (סמנטי) בין השאלה "אימא לי, איזי, גופא דעובדא היכי הוה?" (כמופיע בכתובות עט, א; קד, ב; בבא מציעא ע, א) לבין אותה שאלה ללא "איזי" (כמופיע בכתובות פו, א; בבא קמא כז, ב; חולין נא, א).

[9] פנייה (Address בלעז) היא נספח למשפט, הכולל את שמו או כינויו של הנִמען שאליו פונים (בד"כ מטרת הוספת הפנייה היא למשוך את תשומת לִבו של הנמען).

[10] חכמת שלמה לבבא מציעא ע, א. בספר הכללים "יד מלאכי" (סימן נא) מובא פירוש זה בשם ר' יוסף חזן, שראה כן ברש"י, אך אינו זוכר את מקומו. גם בשולי התלמוד במהדורת ר"ע אבן ישראל (שטיינזלץ) הובא פירוש זה בכמה מקומות בשם רש"י. ברם, כפי שכבר הוער בגיליון "יד מלאכי" ע"י רי"ף (=ר' ישעיה פיק), בשום מקום לא פירש רש"י מִלָה זו (יתכן שדמיון השמות גרם למישהו לייחס את הדברים לרבנו שלמה יצחקי במקום לרבי שלמה לוריא).

[11] מפי ידידי האברך ר' רפאל מיוחס נ"י. קושיות נוספות על פירוש זה מובאות ע"י ר' שמואל ולדברג, דברי שמואל, סימן כ; ר' יוסף שפירא, כללי תורה, תש"ג, עמ' קמג; וד"ר יצחק אבינרי, סיני, מז, עמ' רפ.

[12] ראה דרשת רבי יהודה בסנהדרין ז, ב על הכתוב בדברים א, יז: "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט" - לא תכירהו; רש"י: לא תכירהו - אם הוא אוהבך.

[13] נכתב בצרפתית עתיקה: "atores".

[14] ע"פ רא"מ גלנצר בספרו "מעייני אגם" (אנטוורפן תשס"ג, עמ' קח).

[15] החוקרים מאמתים את דברי הרשב"ם בעזרת הלשון הפרסית. לדעת קוהוט (ערוך השלם, ערך 'איזי, איזו'), העובדה שמִלָה זו מופיעה רק בתלמוד הבבלי ולא בירושלמי, מובילה אל המסקנה שדוברי הארמית בבבל שאלוה מן הפרסית. פרופ' רי"ן אפשטיין (דקדוק ארמית בבלית, עמ' 141; מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות, א, עמ' 201) מציין שגם לצורה הארוכה "אֵיזִי" [כך הוא מנקד!], וגם לצורה המקוצרת "זִי", יש מקבילה בשפה הפרסית. מורי וידידי, מר דוד לוק נר"ו, הציע לפרש את "איזי" כמו "אֲזַי" העברית ("לולא ה'... אֲזַי חיים בלעונו"; תהלים קכד, ג) במובן של "כי אז", כעין המִלה "אפוא". פירוש נוסף מצאתי בספר הכללים "מר קשישא" (ירושלים תשנ"ג, עמ' כו) מאת ר' יאיר חיים בכרך (בעל חוות יאיר), וזו לשונו: "נ"ל [דהוא] כמו אם זה, ר"ל לשון תמיהה, אם יכול להיות זה".

[16] משפט זה מופיע בשבע סוגיות בתלמוד הבבלי: כתובות סט, א; עט, א; קד, ב; גיטין לט, ב; בבא מציעא ע, א; בבא בתרא לב, ב; נדה מב, ב. ופעם שמינית בפי רבים: "אימא לן איזי" (שבת קלח, ב). אגב, הפועל "אֵימא" (="אֱמוֹר!") השכיח מאוד בתלמוד הבבלי, הוא קיצורו של הפועל "אֵימר", הכולל את כל אותיות השורש (אמ"ר), המופיע בתרגום אונקלוס, וגם בבבלי (ראה: "דיקא נמי - דקדוק לתלמוד בבלי ולתרגום אונקלוס" מאת אבא מארי, הרב יצחק פרנק, ירושלים, תש"ס, עמ' 93; 152).

[17] יז, טו; יט, ו; שם כג; כד, כה. הפסוק היחיד בספר איוב שבו מופיעה הצורה הרגילה במקרא: "אִם לֹא אֵפוֹא מִי הוּא" (ט, כד) נמצא לפנינו בבבלי (בבא בתרא טז, א) בשינוי כתיב: "איפו" (עם י' וללא א' סופית). כמו כן, בדף הקודם שם (טו, א) הובאה התיבה 'אפו' בפסוק באיוב (יט, כג) "מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי" בנוסח "אפוא". והשוה להערה 29 להלן.

[18] כלשון רד"ק (ספר השרשים, איף): "החלפת המלה בכתיבה, אבל בקריאה היא אחת". לפי מסורת כל עדות ישראל, כשם שאין הבדל בין הגיית חולם מלא להגיית חולם חסר כך אין שום הבדל בין הגיית צירי מלא להגיית צירי חסר (להוציא מדעת קצת מהאשכנזים, חדשים מקרוב באו, המוסיפים לפעמים יו"ד עיצורִית בצירי מלא, ואכמ"ל). אף ההטעמה בשתיהן צריכה להיות זהה - בהברה האחרונה ("מלרע"). אמנם, כיום נוהגים רוב דוברי העברית להבדיל בין "אֵפוֹא" מלרע, לבין מלת השאלה "אֵיפֹה" מלעיל; מן הראוי להקפיד שבידול זה לא יחדור מלשון הדיבור אל קריאת התורה.

[19] בבראשית כז, לג: "דֵיכִי" (מִלָה זו מתרגמת בבראשית כד, סה ושם לז, יט את מלת הרמז "הַלָּזֶה", כלומר "ההוא", עיי"ש ברשב"ם); שם כז, לז: "כְּעַן" (=כָּעֵת, עתה, עכשיו); שם מג, יא: "הוּא"; שמות לג, טז: "הכא" (=כאן). מפרשי ת"א דנו בכך, ראה למשל: ר' מרדכי לוונשטין, "נפש הגר", בראשית כז, לז; מג, יא. יתכן שאונקלוס ויונתן ראו צורך לייצג בתרגומיהם את כל מִלות הפסוק, אף שלא היה בניב הארמי שלהם מִלָה מקבילה ל"אפוא". לו היתה "איזי" מצויה בלשונם שמא היו מתרגמים בעזרתה את "אפוא" באופן עקבי.

[20] השוה תרגומיו ל"אֵפוֹא" בשופטים ט, לח ובמל"ב י, י ותרגומיו ל"אֵיפֹה" בשמ"א יט, כב; ובשמ"ב ט, ד.

[21] כלומר, משמעות המִלָה משתנה: לפעמים (כמו כאן - בראשית כז, לג) משמשת "אֵפוֹא" כמלת שאלה ביחס למקום (כמו "אנה", תרכובת של "איה פה"); לפעמים משמעהּ: עתה; ולפעמים משמעהּ: מי הוא. ובפסוק זה חסרה ו' החיבור: מִי [ו]אֵפוֹא הוּא, כלומר: מִי [הוּא] [ו]אֵפוֹא הוּא. כן פרש את דברי רש"י ר' אברהם בקראט (ממגורשי ספרד, בביאורו לפירוש רש"י "ספר הזכרון"). ועיי"ש בהמשך דברי רש"י (שלפי חלק מהנוסחאות אינם המשך פירוש זה אלא "דבר אחר"), ובדברי מפרשיו (וכן ב"נפש הגר" הנ"ל). בסגנון דומה כותב רש"י על דברי יעקב אבינו "אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ" (שם מג, יא): "איפוא - לשון יתר הוא, לתקון מִלה בלשון עברית". והשוה ללשון רשב"ם נכדו שלעיל.

[22] ראה: רש"י איוב לח, ד. בדרך דומה הורכבה מִלת השאלה "הֵיכן" בלשון חכמים. וע"ע: "לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא" (מלכים ב' ו, יג); "אֵיכָה תִרְעֶה" (שיר השירים א, ז); תרגום יונתן בן עוזיאל לשופטים ח, יח.

[23] כך פרש רש"י בבראשית כז, לג (יתכן שזהו פירוש שֵנִי, כאמור לעיל); שם שם לז; שם מג, יא, ובהושע יג, י.

[24] ראה פירושו לבראשית ד, ט ("ומלת 'איפֹה' מורכבת ממִלוֹת שתים"); שם כז, לג (" 'מי אפוא' - מי זה ואנה הוא, שתי מלות") ולהושע יג, י.

[25] בשם "יש אומרים", ואינני יודע למי כוונתו. במהדורת "הכתר" (בר אילן) השוו דעה זו לאונקלוס שתרגם כאן "כען" (ראה לעיל הערה 19).

[26] "כמו אָנָה" (ספר השרשים, ערך איף) וכן כתב בפירושו לבראשית כז, לג ("מִי אֵיפוֹא - פירוש: מִי הוּא ואֵפוֹא הוּא") ולישעיה יט, יב ("אַיָּם אֵפוֹא חֲכָמֶיךָ - כפל עניין במִלות שונות") וע"ע שם מט, כא ("אֵיפֹה הֵם -  מאיפה, כלומר: מאיזה מקום באו; או פירושו: איפה היו") ובהושע יג, י ("אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא").

[27] שופטים ח, יח: "אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים - מה תארם ותכונתם".

[28] רד"ק מפרש כך שני פסוקים: בראשית כז, לז ("וּלְכָה אֵפוֹא - ולךָ עתה") וישעיה כב, א ("מַה לָּךְ אֵפוֹא").

[29] בספרא (בהר פרשה ג, ד) הובא הפסוק "וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ" (איוב ד, ז) בנוסח "ואיפוא". כיו"ב, הובא בתלמוד הבבלי (שבת נו, א) הכתוב בשמ"ב ט, ד ובו מִלת השאלה "אֵיפֹה" (כן הוא בספרים דידן) בנוסח "איפוא". אמנם, יתכן שחילופי כתיב אלו אין מקורם בחז"ל אלא בטעות המעתיקים (ואכן, כתבי היד של התלמוד הבבלי בשבת נו, א מצטטים את המלה "איפה" ככתוב, ועל כן נראה שמקור זה שובש ע"י המדפיסים). רש"י עצמו מחליף לפעמים "איפה" ב"אפוא": רש"י מסביר את המִלָה הארמית "לייא" כך: "כנגד איפוא... להיכן" (סוטה מד, א ד"ה כלפי לייא; וכן בכתובות טו, א ד"ה וקשיא לן), ובפירושו לסנהדרין (מט, א ד"ה בור) הוא מצטט את הכתוב בשמ"א כו, טז "רְאֵה אֵי חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם" - בשינוי גדול: "ראו נא איפוא חנית המלך ואיה צפחת המים". חילופי כתיב כיוצא באלו ניתן למצוא במקורות נוספים, ראשונים ואחרונים (כגון: שו"ת הראב"ד סימן קצד; שו"ת יכין ובועז ח"ב סימן נ).

[30] יש המתעלמים משיטת מפרשי המקרא הנ"ל (רש"י, ראב"ע ורד"ק), ומאשימים את המאחדים "איפה" ו"אפוא" בשיבוש הלשון (השוה להלן הערה 62). כך כותב ד"ר יצחק אבינרי (יד הלשון, תל אביב תשכ"ה, עמ' 30): "רבים טועים וכותבים 'אֵיפֹה' בשעה שכוונתם ל'אֵפוֹא'... על המשתבשים לִכתוב 'אֵיפֹה' במקום 'אֵפוֹא' אני קורא מקרא שכּתוב (דברים כה, יד) 'לא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה' - אלא 'אֵיפֹה' ו'אֵפוֹא'... טשטוש התחומים בין 'אֵיפֹה' ל'אֵפוֹא' ישן נושן הוא, ואף חז"ל לא נזהרו בזה". אולם "חוסר הזהירות" שהוא מייחס לחז"ל, יתכן שאינו אלא שיבוש מאוחר שחל במסירת דברי חז"ל עלי ספר (כמודגם בהערה הקודמת).

[31] יש לציין כי ביסודו של דיון זה (וגם במקומות נוספים בדברי חז"ל) מונחת ההנחה שציטוטי האישים המובאים במקרא נאמרו במציאות בדיוק כפי שהם מוצגים בכתוב: "דיבורים - כהווייתן היו". אמנם, לפי הפשט, יתכן שלשון הדובר סוגננה על ידי נותן התורה ללשון בני האדם שבזמן מתן תורה, ואין לתפוס ציטוטים של אישים במקרא באופן מילולי (השוה לדברי ר"א אבן עזרא לשמות כ, א: "ומי הוא שאין לו לב שיחשוב כי הטעם אינו שוֶה בעבור שִנוי המִלות"); כשם ששיחותיו של יוסף עם אחָיו בהיות הַמֵּלִיץ בֵּינותָם שוכתבו לעברית, כך יתכן שגם המִלים "אפוא" ו"איפה" הורתם ולידתם בלשונו של נותן התורה, והם אינם משקפים את לשונם של יוסף, יצחק, ויעקב (וחזרנו, אפוא, לשיטת ר' לוי בר לחמא, שאיוב בימי משה היה).

[32] איוב יט, כג (ראה לעיל הערה 17). אם דברי ר' לוי בר לחמא מתבססים רק על הדמיון בסגנונם הלשוני של איוב ומשה רבינו (ראה: תורה תמימה לשמות לג, טז), צ"ע מדוע הוא ציין דווקא פסוק זה באיוב, ולא את שלושת הקודמים לו (איוב ט, כד; יז, טו; יט, ו). יתכן שר' לוי שבא ללמוד על זמן כתיבת הספר, הוכיח דוקא מפסוק זה כי בו נסמכה המִלה "אֵפוֹ(א)" ל"וְיִכָּתְבוּן מִלָּי" (וראה מהרש"א בחידושי אגדות על אתר ובנוסח פירושו שבעין יעקב).

[33] בד"כ ביחס למקום, אך עיין בפירוש ר"י קרא לשופטים ח, יח ובפירוש ר' עמוס חכם בסדרת דעת מקרא לישעיה מט, כא.

[34] "מִלות הטעם לחִזוק האָמור ותִקון הלשון" (ד"ר שלמה מאנדלקרן, קונקורדנציה לתנ"ך, עמ' 47). בקונקורדנציה לתנ"ך של א' אבן שושן אף סודרו "אֵיפֹה" ו"אֵפוֹא" בערכים נפרדים. "אֵפוֹא" מוגדרת כ"מִלת חיבור להדגשה - בשאלה, בציווי וכדומה" (יש לציין שברוב ההיקרויות של "אֵפוֹ[א]" במקרא - 10 מתוך 15 - היא מופיעה בצמוד למִלת שאלה). במילון אבן שושן, מהדורת תשכ"ג, הוגדרה "אֵפוֹא" כך: "מלה להטעמת הדבור: אם כן, ובכן, כיון שכך", ואילו במהדורת תשנ"ז שינו להגדרה זו: "מִלת הדגשה". וע"ע במילון הלשון העברית הישנה והחדשה של א' בן יהודה, ובמילון העברית המקראית של קדרי.

[35] במילונים ובספרי הלימוד של הלשון העברית מופיעה שיטה זו בלבד, תוך התעלמות מדעת הראשונים שלעיל (ע"ע הערה 30). נראה שהכרעה חד משמעית זו בלשון ימינו נוצרה מתוך אימוץ פרשנות לשון המקרא של בעל שכל טוב וספורנו ע"י האחרונים (כמודגם בהערה הקודמת).

[36] מהדורת ר"ש בובר בראשית כז, לג. ספר זה, שהוא כעין מדרש על התורה, חובר באיטליה ע"י ר' מנחם ב"ר שלמה בשנת ד"א תתצ"ט (ואינו מדרש חז"ל).

[37] כצ"ל; לנוסח שבדפוס "או כמו אנה" אין פשר, ונראה שבטעות התארכה י' לאות ו'.

[38] בפירושו לבראשית כז, לג. גם ר"ע ספורנו חי באיטליה (סביב השנים ר"ל-ש"י), ויתכן שבידול סמנטי זה היה מקובל בישיבות איטליה מימות בעל 'שכל טוב', ואולי קודם לכן.

[39] כך מנוקדת המִלָה במילון הרב מלמד (הנ"ל בהערה 4, עמ' 173). במסורת יהודי תימן מנוקדת הכ"ף בפתח ולא בשווא: "כַּדִּי" (ניקוד ר"י עמר, כנ"ל בהערה 4).

[40] יומא מד, א; עב, ב; מגילה ב, ב; יבמות צ, א; גיטין נד, א; ב"מ ב, א; הוריות ח, א; מנחות נה, ב; חולין עג, א; פא, א; קיח, א. כ"ה בדפוסים שלנו. בנוסף, בנזיר ב, א נוסח הדפוס הוא: "אמר רבא ואיתימא כדִי", ובגיליון כת"י וטיקן 110 מופיע הנוסח הרגיל: "ואמרי לה כדִי". כמו כן, מופיע ביטוי זה בכתבי יד בלבד בסוגיות נוספות: ר"ה יב, ב: "אמר ריב"ל [ואמרי לה כדי]"; חגיגה ב, ב: "אמר (רבינא ואיתימא) רבא [ואמרי לה כדי]".

[41] הפוסקים דנו האם הכוונה היא להאריך יותר מהרגיל, או שהכוונה היא לכתוב הו' כרגיל, שהיא ארוכה יותר מי' (ראה סיכום הדברים ב"בירור הלכה" על אתר, בתוך התלמוד במהדורת "הלכה ברורה").

[42] שפירושה: "ועכשיו". המִלה "כדו" (או "כדון") רווחת בארמית ארץ ישראלית, כגון בתרגומי התורה של "ועתה" (בראשית כא, כג): "וכדון" (כן הוא בפנים "תרגום ירושלמי השלם", כתב יד ניאופיטי) או "וכדו" (בגיליון שם) -- לעומת התרגום (הבבלי) של אונקלוס: "וכען" (צורה שמשתלשלת מ"כְעֶנֶת" שבארמית המקראית; ראה: ר"א אבן עזרא לקהלת ט, יא; רמ"מ כשר, חומש תורה שלמה, כרך כד, קנד, יא; שו"ת מהרי"ף סימן פה מאת ר' יעקב פראג'י מהמה, שנפטר במצרים בשנת  ת"צ). רש"י בפירושו לערובין (נג, ב) מפרש: "וכדו - משמע עכשיו". ואכן, המִלה "עכשיו" (שנוצרה בעברית של חז"ל מן "עד כשהוא") מקבילה לצירוף הארמי "עד כדו[ן]" (שנוצר מן "עד כד הוא"). ראה דברי מורי פרופ' משה בר אשר, מחקרים בלשון חכמים, תשס"ט, א, עמ' 35.

[43] כך מסבירים כמה מהאחרונים, ראה: מהרש"ל, חכמת שלמה, ב"מ ב, א; חולין עג, א. מדברי ר' אברהם זַכּוּת (ספר יוחסין; להלן הערה 53) ניתן להסיק שכבר בזמנו, שני דורות לפני מהרש"ל, היו ש"השתבשו" לפרש כן, על סמך נוסח מוטעה בפירוש רש"י בריש בבא מציעא (רשימת אחרונים נוספים המזכירים הסבר זה מובאת בהערה 33 במאמרו של ר' מרדכי הכהן פרידמן "הביאור של הביטוי 'ואמרי לה כדי' שמייחסים לרש"י - גלגולה של טעות", בתוך: "מנחת הקיץ", ה', תשס"א, עמ' רמה-שא. וע"ע בדברי ר' דוד לאבל בתוך: "צפונות", טז, תמוז תשנ"ב, עמ' נט-ס, ובהקדמת ר' מאיר מאזוז לשו"ת איש מצליח ח"ג, תשס"ו, עמ' 11).

[44] רי"ץ מרגליות, כמובא ע"י שד"ל במאמרו ב"המגיד", כ"א אב תרכ"ד (פניני שד"ל, עמ' 305). את ביקורתו על הצעה זו חותם שד"ל בפסקה זו: "והנה יבינו המשכילים כי להבנת לשון המקרא ולשון המשנה ולשון התלמוד צריך חיפוש וחקירה ודקדוק (אנאליזיס) בספרים ההם ובדרכי לשונם, וחקירה עמוקה ומדוקדקת בדִבור האנושי בכלל... ועל הכל צריך סברה ישרה, הנקנית ע"י אהבת האמת... מתון בלא חִפזון... ובלי תשוקה למצוא חן בעיני בו"ד. אבל לִמוד לשון ישמעאל וזולתה מהודו ועד כוש - יועיל פעם אחת, ויזיק מאה פעמים".

[45] זוהי "משנה אחרונה" של החיד"א (וכיו"ב נביא מדבריו בהערה 54. בתחילה סבר כמהרש"ל הנ"ל, ראה למשל ב"שם הגדולים", קונטרס אחרון, אות כ, ד).

[46] כעין זה הגיה מהרש"ל (חכמת שלמה על אתר, מהדורת עוז והדר, ע"פ דפוס ראשון). הגהה זו מופיעה בגיליון התלמוד במהדורות הנפוצות, אך ללא ציון מקורהּ.

[47] הביטוי "בנשימה אחת" מופיע בשלוש סוגיות הלכתיות בתלמוד הבבלי (מגילה טז, ב; חולין כו, ב; כריתות כ, א), ותמיד במובן המוחשי, ולא כשימושו המושאל בעברית החדשה (כמו בשו"ת עטרת פז ח"א, כרך א - או"ח, הערות סימן ח הערה א), הדומה לביטוי הארמי "בחדא מחתא" (רבים סבורים שהביטוי המקובל "במכה אחת" הוא תרגומו של "בחדא מחתא" גם מבחינה מילולית, השוה לתרגום אונקלוס ל"מַכּוֹת הָאָרֶץ" בדברים כט, כא: "מַחָתָא דארעא"; ברם בכל ארבעת המקומות בתלמוד הבבלי שהביטוי מוזכר [ברכות כד, א; שבת קמח, א; פסחים מב, א; חולין נח, ב] מפרש רש"י ש"מְחִיתָא" היא "אריגה", ובפירושו לחולין הוא אף מרחיב ומסתייע בתרגום אונקלוס ל"מַעֲשֵׂה אֹרֵג" [שמות כח, לב]: "בחדא מחיתא מחתינהו - וכי באריגה אחת ארגתם לכולם?! לשון 'עובד מָחֵי'; דתיקון דִבור קרו לו אינשי 'אריגה', שמסדר את דבריו").

[48] פועַל זה בדיוק מובא בתרגום אונקלוס לפועַל "לְקָחָהּ" (דברים כ, ז), במשמע מוחשי. בביטוי תלמודי זה משמעו לקיחת דיבורים, כלומר ציטוט מִלים ואִזכור פרטים. ניקוד הפועַל הארמי שונה מעט מניקוד מקבילו העברי: נַסְבַּהּ או נַסְבַהּ.

[49] "כַפָּרָה בכדִי" (סנהדרין ד, א [רש"י: "בלא כלום"]; זבחים לז, ב [רש"י: "בלא מתן דמים"]); "מִילֵי דכדִי" (סנהדרין כט, ב [רש"י: "דברים של חנם... דברי רוח"]; ולפי רש"י וכתבי יד גם בבכורות ח, ב [רש"י: "דברי רוח; לישנא אחרינא: מילי דכזיב - דברי כזב"]). גזרונה של המלה אינו ברור: יתכן שהיא התקצרה מהמִלה "כִּדְהִיא" (= כמות שהיא, ללא תוספות); ויתכן ש"כּדִי" התקצרה מהמִלה "כְּדִיב" (= כָּזָב). ראה רש"י בבכורות וכתבי יד שם; שד"ל (הנ"ל בהערה 44); פרופ' רי"ן אפשטיין (דקדוק ארמית בבלית, עמ' 57; 140); פרופ' שלמה מורג וד"ר יחיאל קארה (ארמית בבלית במסורת תימן, עדה ולשון כד, תשס"ב, עמ' 333). גם בניקוד המִלה נחלקו הדעות, כנ"ל בהערה 39.

[50] אלא בגלל סיבה טובה מאוד. ביטוי זה החל לשמש כבר בלשון הראשונים, כדוגמת לשון הרשב"א בחידושיו לנדרים ג, ב.

[51] בשלוש סוגיות (יומא מד, א; עב, ב; מנחות נה, ב) מדובר בקושיה, ובשאר שמונה הסוגיות - בתירוץ. 

[52] כ"ה בכל כתבי היד במכון לתצלומי כתבי יד בספריה הלאומית.

[53] ספר יוחסין, מהדורת פיליפובסקי, ערך כדי. יתכן שלפניו עמד הנוסח "בלא שום חכם" שבדפוס פארה (שנדפס בפורטוגל בתקופת גירוש ספרד ע"פ כתבי יד ספרדיים) כמובא ע"י ח"ז דימיטרובסקי ב"שרידי בבלי" (ניו יורק תשל"ט, עמ' 92-93 ועמ' 344). את הנוסח "בלא שׁוּם חכם" אפשר לפרש כמו נוסח ספר יוחסין "בלא שֵׁם חכם", או "בלא אף חכם" (על הפירושים השונים של "שׁוּם" ראה במילונו של אמו"ר, שזמין במרשתת ב"פורטל הדף היומי": http://www.daf-yomi.com/content.aspx?PageId=26). בדפוסי איטליה הראשונים (שונצינו וונציה) נדפס: "ואמרי לה כדי - חכם". נוסח תמוה זה הוגה ע"י ר' דוד הכהן מאובן (תלמיד המהרש"ל) בספרו "מגדל דוד" כך: "ואמרי לה כדי - חִנָּם", ובמהותו דומה לנוסחאות המדויקות הנ"ל. אך מהרש"ל רבו הבין שיש כאן פירוש אחר (כנ"ל בהערה 43), וככה"נ על פי דבריו הוגה בדפוסים המאוחרים (כבר בדפוס אמסטרדם ת"ז): "ואמרי לה כדי - שם חכם". ר' מ"ה פרידמן (לעיל הערה 43) משער שהנוסח שיצא מתחת ידי רש"י הסתיים במובאה "וכמו ואמרי לה כדי", בלא שום תוספת (וכלשון הריטב"א שלהלן הערה 55), ובמהלך הדורות נוספו בשולי פירושו הערות הבהרה שונות שהשתרבבו לתוך נוסח פירושו, ולכן מצויים כאן נוסחאות רבות.

[54] מדברי רש"י ושאר הראשונים שלהלן משמע ששמועה שמוסרים אותה "כּדִי" היא שמועה הנִשנית באופן אנונימי, שלא ידועה זהות האומרה. ברם, מדברי רש"ג (ויתכן שזו גם כוונת ר' אליקים שלהלן) משמע שזוהי שמועה שנאמרת בסתם, מפני שהיא מוסכמת על כל החכמים! כידוע, נוסח אגרת רש"ג מרובת נוסחאות. בנוסח הצרפתי של האגרת (מהדורת לוין, עמ' 66; מהדורת מצגר, עמ' מו; מהדורת נאובאואר, אוקספורד תרנ"ג, עמ' 24) נאמר "והיכא דכולהו רבנן קאמרי חדא מילתא, אמר[י] לה כדי", עכ"ל. קביעה זו, ניתן לפרשה בשני כיוונים: יתכן שר"ל ששמועה זו היא כ"סתם משנה", שהלכה כמותה, ויתכן שהיא כמו "שיטה", שכמה וכמה חכמים "אמרו דבר אחד", ואין הלכה כמותה (כן כתב רש"י הילמן, בספר אור הישר עמ' סג, עמ"ס חולין נח, ב). ברם, בנוסח הספרדי של אגרת רש"ג (מהדורת לוין, שם; מהדורת היימאן, לונדון עת"ר, עמ' 56) משפט זה הוא המשך של הקטע הקודם, הדן בדברי התלמוד הבבלי (חולין יח, ב) "אנא מרב יהודה גמירנא, דאפילו ספיקי דגברי גריס, דאמר רב יהודה אמר ר' ירמיה בר אבא, ספק משמיה דרב, ספק משמיה דשמואל" וכאן נוסף: "ספק דכולהו רבנן, קא אמרינן: אמרי לה כדי", עכ"ל. גם מנוסח זה משמע שזוהי שמועה שנאמרת בשם כל החכמים, אך קשה להסיק מכאן שאין הלכה כן.

[55] כ"כ הרב חיד"א (יעיר אזן - עין זוכר, מערכת כ אות ח) שמצא בספר ישן כתב יד שני פרקים מהקדמת רמב"ם לפירוש המשנה שלא נדפסו, והם ביאור מילות חמורות שבתלמוד.

[56] זו לשונו: "סתם בלא גברי, כעין מתיבי". יתכן שבדַמּוֹתו ענין זה למונח "מתיבי" (= משיבים, מקשים "העולם"), כוונתו לומר ששני מונחים אלו מתייחסים לכלל הלומדים ולא לאישיות מסוימת (לעומת "מתיב ר' פלוני" וכן "אמר ר' פלוני").

[57] חידושי הריטב"א מכתב יד, מהדורת מוסד הרב קוק (וכ"ה במהדורת מכון אופק של "חידושי הרמ"ה ושיטות הקדמונים"): "דמשמע וכדי - כלומר ריקם אני משלחך באין ספר, כדאמרי[נן] 'כדי נסבה', 'ואמרי לה כּדִי', ו'מילי דכדי' ". 

[58] שער ב, פרק א (ירושלים, תשנ"ו, עמ' כו).

[59] = "אין אדם משליך כספו סְתם" (כתובות לו, ב ועוד).

[60] תיבה זו אף נכללה ברשימתו האלפבתית של הרב ראובן מרגליות בספר לחקר שמות וכינויים בתלמוד, ירושלים תשמ"ט, פרק ג, סעיף כז, עמ' כד, תחת הכותרת "בדויי שם".

[61] את בן דורו, הרמ"א, מוכיח מהרש"ל על חוסר עיונו בחכמת הדקדוק (ראה שו"ת הרמ"א סימן ו), ולדעתו, אחד הדברים הנחוצים לת"ח הוא לכתוב בצחות לשון נאה (ים של שלמה, חולין, פרק א סי' טו). אגב, לדעת ר' מ"ה פרידמן, מהרש"ל חזר בו מפירושו המוטעה ל"כדי" (ראה בהערות 7, 97 במאמרו הנ"ל בהערה 43. וע"ע במאמרו של רי"ל קלירס ב'המעין' תמוז תשס"ט [מט, ד] עמ' 85 ואילך על ארון הספרים של המהרש"ל).

[62] וכבר כתב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל על כגון זה (שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סימן פח): "אדרבה, זהו כבודו אשר מזכירים שיטתו בד"ת ומעיינים בדבריו אף שהמסקנא דחכם המעיין הוא שלא כדבריו... אבל ודאי צריך להזכיר בדרך ארץ". עיי"ש בכל דבריו.