המעין

הֶהָיָה הַשְּׂלָו מין דג? / הרב מיכאל דושינסקי

הֶהָיָה הַשְּׂלָו מין דג?

באחד המפרשים הקדומים, הוא המדרש התימני "מָאוֹר הָאֲפֵלָה" לרבנו נתנאל בן ישעיה (או: נתן בן ישע)[1], כתוב בפרשת בשלח (שמות טז, יג): 'ויהי בערב ותעל השליו, השליו הוא מין דגים שעולה מן הים בקיץ במקומות ידועים, והוא שמן מאוד'. ושם בפרשת בהעלותך (במדבר יא, לא): 'ויגז שלוים, השליו הם דגים בים העולים מן הים במקומות מסוימים ובזמנים מסוימים, והוא שמן מאוד'. ממבט ראשון נראה פירוש זה תמוה, והרי חז"ל וכל המפרשים פשוט להם שהשלו הוא מין עוף, וכן הוא גם בלשון ימינו!

אולם כשנעניין בדברים נראה שיש ראיות חזקות מאוד לפירוש זה[2].

ניתן לכאורה להוכיח מלשון הכתוב "ויאספו את השלו" (שם פס' לב) שמדובר באיסוף בעלי חיים שאינם זזים כלל, מה שמתאים לדגים שהושלכו ליבשה, ולא לעופות שיכולים לנוע מעט אם מנסים לתופסם, אפילו אם הם עייפים אחרי תעופה ארוכה (כפי הפירוש המקובל).

ואין לומר שהרי ניתן להם בשר, ודג אינו בשר; שהרי בני ישראל מתלוננים בלשון 'זכרנו את הַדָּגָה' (פס' ה) מייד לאחר הזכירם 'מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר' (פס' ד), משמע שבשבילם אכילת בשר כוללת גם בשר דגים[3]! יתר על כן, לאחר ה'דגה' הם מזכירים שורה ארוכה של גידולי קרקע, ואינם מזכירים כלל בשר בהמה, צאן או אפילו עוף[4]!

ועוד, חיות ועופות היו מצויים להם, אך דגים לא היו מצויים להם במדבר, ויתכן מאוד שדווקא להם נתאוו.

ועוד, נראה שגם במצרים עיקר מאכלם לא היה בשר בהמות וחיות אלא דגים, שהרי "תועבת מצרים כל רֹעֶה צאן" (בראשית מו, לד), ובהמות הנעבדות כאלילים אינן נִרְעוֹת ע"י עובדיהן, אלא רועות את עצמן בחופשיות[5]. כך הקרבת קרבן פסח בדבר ה' הייתה למעשה ראשית המרד של העברים במצרים, 'משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם', וזהו אחד הניסים שעל שמו נקרא 'שבת הגדול'. לכן סביר להניח שגם בשנות שיעבודם לא אכלו בני ישראל בשר בקר או צאן, ויתכן מאוד שבמשך כמאתיים שנות הורגלו לא לאכול כלל בהמות[6], אלא אכלו בשנות השיעבוד דגים חִנָּם (פס' ה) מן הנילוס ושלוחותיו שבצדם עבדו בפרך[7].

ועוד, מתאים שמשה רבנו יאמר (פס' יג) "מאין לי בשר" כאשר הכוונה לדגים, כשהוא יודע שרק נס גלוי יוכל להביא להם דגים לאמצע המדבר; וכאשר הוא אומר בהמשך בְפירוש (פסוק כב) "הצאן ובקר ישחֵט להם ומצא להם?" הוא אומר זאת בכעין קל וחומר: הרי הוא לא יוכל לתת לעם בשר לאורך זמן מהצאן והבקר הנמצאים, על אחת כמה וכמה שאת ה'בשר' שהם מתאווים אליו, קרי: הַדָּגָה, שאינו בנמצא, לא יוכל לספק להם. על כך אומר משה: "כי כבד ממני" (פס' יד), "הָרְגֵנִי נא הָרֹג ואל אראה ברעתי" (פס' טו), וה' בתשובתו אינו רוגז על משה, ועניין זה אינו נחשב לו חטא; מתחילה "ויחר אף ה' מאוד" (פסוק י) וגם בהמשך "ואף ה' חרה בעם" (פסוק לג) - אך לא במשה[8], כי כנראה התמיהה שלו על הבאת דגים לאמצע המדבר, שדרשה נס גלוי מאת ה', לא נראתה בעיני ה' כחוסר אמונה.

יש לשים לב לעובדה שלאורך כל הפרשה לא מוזכרים אף פעם עופות או בעלי חיים מעופפים. גם בדברי ה' אל משה והזקנים מוזכר רק בשר. אף תלונת העם "מי יאכילנו בשר" מצוטטת בפי ה', וראינו כבר לעיל שבפי העם 'בשר' הכוונה עשויה היתה להיות דווקא בשר דגים.

ועוד, מהו "לָגוֹז" אם מדובר על עופות? ומדוע מן הים דווקא? לכאורה 'לָגוֹז' הכוונה לקצוץ, לגזוז, לנתק את הדבר ממקורו[9]. אין כתוב כאן: 'ורוח נסע מאת ה' וַיָּבֵא שלוים', אלא (פס' לא): "וַיָּגָז שלוים מן הים ויטש"! אם מדובר על דגים הפירוש ברור: ה' ניתק אותם ממקור חיותם שהוא הים, ועקירתם מן המים היא 'גזיזתם', והרוח החזקה שהוציאה-ניתקה אותם מן הים "נטשה" – זרקה, השליכה אותם, סביבות המחנה.

ועוד, אם היה מדובר בעופות הרי הם זקוקים אחר הצידה לשחיטה, הדחה, מליחה וכו', ואח"כ להכנה לאכילה ע"י בישול. לא ייתכן שרק יאספו אותם, ישטחום, ומיד יאכלום[10]!

אם נאמר שהשלו היה דגים, מתורצות כל הקושיות. מובן מדוע התאוו לדגים דווקא; מובן מדוע הוּגַז השלו מן הים דווקא; דג כשר הוא מיד עם יציאתו ממקור חיותו, המים; הוא מת מעצמו מעט אחר ניתוקו מן הים, ואין לקב"ה צורך לחולל נס נוסף של "שחיטה כשרה"; הרוח משליכה ארצה את הדגים ואין צורך אלא לְאָסְפָם[11]!

ואולי דווקא על כך חרה אף ה': מדוע העם העדיף אסיפת דגים על פני ה'לחם מן השמים', שעם לקיטתו הַנִּסִּיית יכלו למצוא בו כל טעם, עינו כעין הבדולח וטעמו כטעם לשד השמן? האין כאן רצון להתרחקות מסוימת מהשגחתו הגלויה של ה'?!

מיכאל דושינסקי

[1] ההדיר הרב יוסף קאפח מכת"י ותרגם מערבית. ירושלים, האגודה להצלת גנזי תימן, תשי"ז (רוב דבריו הועתקו לחומש 'תורה שלמה' ועוד).

[2] לפני שנים רבות זכיתי לשמוע פירוש זה מדודי רבי ומורי הרב פרופ' ירחמיאל יעקב דושינסקי זצ"ל, מוסמך ישיבת פרשבורג ואב"ד דרום אפריקה (תרע"ו-תשמ"ז).

[3] אמנם בהמשך הם מזכירים גם מיני ירקות שבוודאי אינם בשר, וראה להלן.

[4] תוס' חולין דף קד, א: אבל בשאר ימים הנודר מן הבשר אסור גם בדגים. ובלשון הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר על פס' כב: 'אפשר לומר דהיינו בְּשַׂר דגים, דבלשון תורה גם דגים מיקרי בשר'.

[5] כבארץ הודו עד היום (עי' ר"א אבן עזרא שם).

[6] אלא עובדים אותן; ויתכן שמכאן חטא העגל דווקא! ואכמ"ל.

[7] "ולמאן דאמר דגים, מאי חנם? דהוו מייתין להו מהפקירא. דאמר מר: כשהיו ישראל שואבין מים, הקב"ה מזמין להם בתוך המים דגים קטנים בכדיהן" יומא עה, א.

[8] כדעת ר' שמעון, עי' רש"י פס' כב ד"ה הצאן.

[9] צורת "וַיָּגָז" יכולה להיות משרש גז"ז מגזרת הכפולים (ע"ע), או גו"ז מגזרת ע"ו. רש"י מפרש מלשון 'כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה' (תהילים צ, י) מגזרת ע"ו, אך אבן עזרא מפרש לפי בראשית לח, יג 'לָגֹז צאנו'. ואולם אף על פי רש"י, ה' הוא שגרם לדגים להיות 'גזים ועפים'.

[10] ועיין יומא עה, ב: 'תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה, אל תיקרי שָׁטוֹחַ אלא שָׁחוֹט, מלמד שירד להם לישראל עם המן דבר שטעון שחיטה'. אולם אין סתירה מסוגיא זו לפירושנו שמדובר בדג, כי למסקנת הגמרא אין מקבלים את דעת ריב"ק הנ"ל, ומסבירים שָׁטוֹחַ "שירד להם משטיחין משטיחין".

[11] לשון הרמב"ם, הלכות שחיטה פרק א הלכה ג: "דגים וחגבים אינן צריכים שחיטה, אלא אסיפתן היא המתרת אותן. הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם". אמנם בתהילים עח, כז נאמר: 'וימטר עליהם כעפר שאֵר, וכחול ימים עוף כנף'; ובשמות טז, ג מוזכר: 'בשבתנו על סיר הבשר', ובפסוק ח אומר משה: 'בתת ה' לכם בערב בשר לאכל'. וה' אומר בפס' יב: 'בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם', ואח"כ בפס' יג: 'ותעל השלו'. אך מכל הנ"ל אין סתירה לדברינו, כי בשמות אין מוזכר בקר או צאן, וגם לא עוף, רק בשר, ויתכן לומר ששלו זה הוא הדג שבפרשתנו (או ששלו זה שבשמות בא במשך כל ארבעים השנים עם המן, ואינו זה המיוחד לפרשתנו). לגבי הפסוק בתהילים המזכיר בפירוש 'עוף כנף' - יתכן שבתיבות "וכחול ימים" טמון רמז שמדובר על בעלי חיים מגידולי הים, שמעופם מכוח הנס היה כשל עוף כנף (או שלפי הפירוש הנ"ל גם הוא מדבר על השלו של ספר שמות).