המעין

'לא בשמים היא' והכרעת הדין

שמעון קלמן

'לא בשמים היא' והכרעת הדין

הקדמה
פסיקה בבית דין על פי רוח הקודש
בירור מציאותי אינו הכרעת דין
אין להתבסס על רוח הקודש אף לבירור מציאותי
סוגים שונים של ספקות במציאות
בירור לאחר שנולד הספק
ההנהגה בימי משה רבנו
ראיה מפרשת המגדף
ראיה מפרשת המקושש
סיכום

הקדמה

כידוע, מהפסוק "לא בשמים היא" (דברים ל, יב) דרשו חז"ל בכמה מקומות (תמורה טז, א ועוד) שאין לברר שאלות הלכתיות באמצעות נביא או שאר מיני 'גילויים' שמימיים. נושא זה מהווה אבן יסוד בתורת ישראל, ורבים מחכמי ישראל לדורותיהם דנו במהותו, בגדריו ובשאלות שונות המסעפות ממנו. במאמר שלפנינו נדון באחד ההיבטים היסודיים של סוגיה זו[*].

פסיקה בבית דין על פי רוח הקודש

כתב הרמב"ם (בפירוש המשנה סנהדרין פ"ו מ"ב):
ודע שהריגת יהושע לעכן הייתה הוראת שעה, לפי שתורתנו, תורת האמת, אינה מחייבת מיתה על החוטא בהודאתו, ולא בגורל, ולא על פי חזון נביא שהוא עשה אותו המעשה.
מבואר בדברי הרמב"ם, שלא רק שאין לקבוע הלכה לדורות על פי הוראת נביא או בגילוי שמֵימי אחר, אלא שגם במקום הכרעה ספציפית בבית דין אין להתחשב בנבואה (וה"ה בגילוי שמימי אחר) כדי להכריע את הדין.
על דברים אלו תמה מהר"ם בן חביב בספר 'תוספת יום הכיפורים' מגמרא מפורשת העוסקת במעלותיו של המן שאכלו אבותינו במדבר (יומא עה, א):
תניא אידך: "גד" - שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון [רש"י: לפי שנאמר "וימודו בעומר", בין שליקט הרבה בין שליקט מעט מוצא עומר לגולגולת, ואם נמצא יתר בבית הראשון בידוע שבן תשעה לראשון הוא, ואם בבית האחרון בידוע שבן האחרון הוא]. ...תניא, רבי יוסי אומר: כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין. כיצד? שנים שבאו לפני משה לדין, זה אומר עבדי גנבת, וזה אומר אתה מכרתו לי, אמר להם משה "לבוקר משפט" (ירמיה כא, יב), למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון - בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני - בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין, זה אומר היא סרחה עלי, והיא אומרת הוא סרח עלי [ותובעת כתובתה – רש"י], אמר להם משה "לבקר משפט", למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה - בידוע שהיא סרחה עליו, נמצא עומרה בבית אביה - בידוע שהוא סרח עליה.

והקשה מהר"ם בן חביב שתי קושיות: הראשונה: כיצד מותר להורות הלכה על פי גילויים שמימיים כדוגמת המן, הרי "לא בשמים היא"[*]? והשניה: ההכרעה על אותו תינוק בנו של מי הוא הינה משמעותית לכמה הלכות בדיני נפשות, כגון מכה אביו או בועל קרובת אביו, ואם כן היאך ניתן לפסוק ולהכריע דין על פי נביא, הרי צריך עדים שיעידו שאותו אדם הרג את הנפש, וכשם שאין סומכים על עד אחד ושאר מיני ראיות אלא "על פי שנים עדים... יומת המת" (דברים יז, ו) - כך אין לסמוך על נבואה בכדי להרוג אדם[*]!
מצינו באחרונים כמה תירוצים לקושיא הראשונה (כיצד סמך משה על גילוי שמימי כדוגמת המן להכרעת ההלכה):
א. יש מי שתירץ שהיות ועם ישראל הכיר בכוח הנבואה של משה רבנו ע"ה, לכן קיבלוהו עליהם כדיין, וכמו שאדם יכול לקבל על עצמו ראיות שאינן קבילות בבי"ד כעדות קרובים או פסולים (משנה בסנהדרין כד, א) כך הוא רשאי לקבל את נאמנותם של גילויים שמימיים כנבואה או כמו המן (בן יהוידע יומא עה, א)[*].
ויש להעיר, שתירוץ זה איננו מיישב את כל המקרים שהובאו בגמרא לעיל, שהרי בגמרא מבואר שהמן היה מברר את הספק אם הוולד הוא בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, שזהו ספק בדיני נפשות[*] (כגון שהכה או קילל אחד מהם), ובדיני נפשות לא מועיל שבעל הדין יקבל על עצמו עדויות שאינם כשרות על פי ההלכה!
ב. ויש מי שכתב לתרץ שמשה רבנו הכריע את הדין מדעתו לפי כללי הפסיקה הרגילים, אלא שהשתמש במן לאחר מכן בכדי להסיר פקפוקים, לעז וחששות שמא טעה (תוספת יו"כ שם; וע"ע בן יהוידע שם ד"ה זה אומר עבדי גנבת וכו'). כמובן שהסבר זה מצמצם את המשמעות הפשוטה של דברי הגמרא, שאף ספק גמור שלא היה לו הכרעה בבי"ד היה מתברר באמצעות המן.

בירור מציאותי אינו הכרעת דין
דרך נוספת לתרץ את הקושיא הנ"ל (כיצד סמכו על המן להכרעות הלכתיות) בנויה על הבחנה יסודית בין בירור הלכה - ובין בירור מציאות שמשמש יסוד לקביעת הדין.
לגבי בירור ההלכה כשלעצמה - אין להסתמך כלל על דברי נביא או בת קול, שהרי תורה "לא בשמים היא", אך לעניין בירור מציאות כתב מרן החיד"א (שם הגדולים מערכת הגדולים אות י סי' רכד) שניתן להוכיח מדברי רבים מהראשונים שאפשר לברר ספקות מציאותיים על פי נבואה וכיו"ב, אף שהכרעת ההלכה תתבסס על אותו בירור מציאותי[*].
לדבריו מביא הרב חיד"א כמה ראיות[*]:
א. הגמרא (שבת קח, א ועיי"ש במהר"צ חיות) מסתפקת אם מותר לכתוב תפילין ע"ג עור של דג טהור, ומגיעה למסקנה ש"אם יבוא אליהו ויאמר" שפוסקת הזוהמה מעור הדג (ע"י העיבוד, על פי הרמב"ם הל' תפילין פ"א סוף ה"י) ניתן יהיה לכתוב עליו תפילין, ואם יאמר שלא פוסקת הזוהמה ע"י העיבוד - א"א לכתוב עליו תפילין. רואים מדברי הגמרא שניתן להסתמך על אליהו לברר עניין מציאותי[*]!
ב. הגמרא (פסחים יג, א, וכעין זה בירושלמי שם פ"ג ה"ו בשם ב"ה וב"ש) מביאה מחלוקת תנאים בעניין ביעור חמץ בערב פסח שחל בשבת, במקרה שנותרה אצל האדם תרומה שהיא חמץ[*]:
...דתניא: ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, ושורפין תרומות טמאות, תלויות [ספק טהורות ספק טמאות] וטהורות, ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות [לשבת, מפני שבערב פסח אין אוכלים סעודה שלישית] כדי לאכול עד ארבע שעות, דברי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע.
אמרו לו: טהורות לא ישרפו [קודם שבת] שמא ימצאו להן אוכלין. אמר להן: כבר בקשו ולא מצאו... לדבריכם [שאתם חוששים ל'שמא', מדוע אתם חולקים רק בטהורות] אף תלויות לא ישרפו, שמא יבֹא אליהו [קודם זמן ביעורם] ויטהרם [ויאמר שלא נגע בהם טומאה, ויאכלום]. אמרו לו: כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח.

רואים בפירוש מדברי הגמרא, שמוסכם לדברי הכל שאליהו הנביא יכול להעיד על התרומה שהיא טהורה ולא נגע בה דבר טמא, ולא אומרים "לא בשמים היא"! אלא שגם כאן מדובר על עניין מציאותי (האם נגע בתרומה דבר טמא) ולא הלכתי.
ג. מבואר במשנה (ב"מ לג, א, מובא בגמ' שם ג, א ובב"ב צד, ב) ששנים שהפקידו אצל אחד את כספם, זה מנה וזה מאתיים, ולאחר זמן באו לתבוע את כספם, זה אומר 'מאתים שלי' וזה אומר 'מאתים שלי', והמוכר איננו יודע מי משניהם הוא הבעלים של המאתיים ומי הבעלים של המאה - "יהא מונח עד שיבוא אליהו". וכן במצבי ספק נוספים הדין הוא "יהא מונח עד שיבוא אליהו"[*].
ד. בתחילת פרק 'החולץ ליבמתו' מביאה הגמרא (יבמות לה, ב) מחלוקת בדין החולץ ליבמה מעוברת ואח"כ הפילה, שריש לקיש סובר שאינה חליצה, ורבי יוחנן סובר שזוהי חליצה טובה. ומסבירה הגמרא את מחלוקתם:
רבי יוחנן סבר אם יבוא אליהו ויאמר דהא דאיעברא מפולי מפלה [שזו שהתעברה עתידה להפיל] מי לאו בת חליצה ויבום היא? השתא נמי תגלי מילתא למפרע. וריש לקיש אמר: תגלי מילתא למפרע לא אמרינן.

מבואר שגם רבי יוחנן וגם ריש לקיש מסכימים שאילו היה מגיע אליהו ואומר שמעוברת זו סופה להפיל - בוודאי שהייתה יכולה לחלוץ. ומבואר שאע"פ שאין שומעים לאליהו בדבר הלכה, מ"מ ניתן לקבל ממנו ידיעות מציאותיות בעניינים הנוגעים להלכה[*].
ה. בגמרא (סנהדרין יט, ב) מבואר שפלטי בן ליש לא בא על מיכל בת שאול, אלא "נעץ חרב בינו לבינה ואמר כל העוסק בדבר זה יידקר בחרב", ולכן היה מותר לדוד לחזור ולקחתה. ויש לתמוה, מניין ידע זאת דוד המלך ע"ה, הרי דבר זה היה ידוע רק לפלטי בן ליש ולמיכל! ותירץ בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' י) שדוד כנסה עפ"י נביא. ומבואר שניתן לסמוך על נביא לומר שלא נבעלה.
ויש להביא ראייה נוספת מדברי התוס' (חולין ה, א ד"ה על פי הדיבור) שלעניין בשר שנתעלם מן העין פשוט שניתן לסמוך על הדיבור ולאוכלו, עיי"ש, וטעם הדבר מפני שבענייני מציאות ניתן לסמוך על דעת נביא[*].
ומכל ראיות אלו עולה בבירור שבעניינים של בירור המציאות ניתן לסמוך על דברי נבואה וכיו"ב אף שהכרעת ההלכה תתבסס על אותו בירור, ורק לגבי ענייני הלכה עצמם נאמר הכלל "לא בשמים היא".
וא"כ ביסוד זה ניתן לתרץ את הקושיא הנ"ל (כיצד הכריעו עפ"י המן), שאכן ניתן להסתמך על בת קול לעניין בירור המציאות אם פלוני הוא אביו של אלמוני או לא, ואחרי שמתבררת המציאות לבית הדין הם פוסקים ומכריעים את ההלכה על פי כללי הפסיקה[*].

אין להתבסס על רוח הקודש אף לבירור מציאותי

אולם יסוד זה איננו מוסכם. יש מהאחרונים, ובכללם מהר"ם חביב[*], הסוברים שלא ניתן להשתמש בנבואה, רוח הקודש ושאר מיני גילויים שמימיים להכרעת ההלכה, ואפילו במקום שנדרש רק בירור מציאותי. בשיטה זו אוחז ג"כ בעל תוספות יום טוב (יבמות פט"ז מ"ו), המבאר את דברי המשנה ש"משיאים [אשה] על פי בת קול" (ששמעו בת קול האומרת 'פלוני מת', ולא ראו אדם בצלמו – רש"י שם קכב, א) בכך שמן הסתם אדם מסויים הוא שצעק פלוני מת, כי אם היינו מניחים שמדובר בבת קול רגילה (שהיא כעין נבואה) לא היה ניתן להסתמך עליה להתיר את האשה, שכן ההלכה היא שאין משגיחים בבת קול בשום מקום[*].
הגמרא (ר"ה כא, א וברש"י ד"ה יתיב בתעניתא) מספרת שרבא היה צם יומיים, ביום הכיפורים ולמחרת, מחשש שמא עיברו בית דין בארץ ישראל את חודש אלול. והקשה בערוך לנר (שם ד"ה בגמ' יתיב בתעניתא) מהגמרא (תענית כא, ב) המספרת שלרבא היו משגרים שלום מהשמים (ע"י בת קול) כל ערב יום כיפור (לרמז שאפילו בשעה זו, שהיא הרחוקה ביותר מיוה"כ הקודם, ואצל הכל הצטברו כל חטאי השנה, מ"מ רבא היה נקי מעוון), וא"כ כיצד הסתפק מתי יום הכיפורים? ותירץ הערוך לנר "ואולי[*] מאותה מעשה ואילך שהתענה שני ימים ניתן לו שכר זה (שהחלו לשגר לו שלום מהשמים בערב יום כיפור), שלא להצריכו עוד להתענות שני ימים". עכ"ל[*]. מדבריו מבואר שבספק במציאות ניתן להתחשב בגילויים שמימיים[*], וכן מפורש בדבריו לגבי הדין הנ"ל ש"משיאים עפ"י בת קול" (יבמות קכב, א על דברי רש"י בד"ה ב"ש היא, עיי"ש).

סוגים שונים של ספקות במציאות

יש שהוסיפו לבאר ולהגדיר יסוד זה (שניתן לסמוך על נבואה וכיו"ב לעניין בירור המציאות), וכתבו שכשם שניתן לסמוך על ראיות מציאותיות שונות (אומדנא, עד אחד, רוב וכיו"ב) בכדי לברר את הרקע העובדתי למקרה הנידון בפנינו, כך ניתן ג"כ להסתמך על גילויים שמימיים לברר את המציאות. וכתבו שהדברים נכונים ביחס לכל דיני התורה, מלבד לעניין חיוב מיתה, שעליו יש גזרת הכתוב "על פי שנים עדים" (וכנ"ל), ולכן בו – לדבריהם – לא ניתן להסתמך על אף ראיה מציאותית (מלבד שני עדים), וא"כ אף על נבואה כיו"ב לא ניתן להסתמך בכדי להרוג אדם, אלא רק על עדות גמורה[*]. ולכן כתב הרמב"ם (המובא בראשית הדברים) שהריגת עכן הייתה הוראת שעה, שהיות ועצם הידיעה על מעילתו בחרם לא הייתה ע"י עדים אלא ע"י נבואה וגורלות, לכן מעיקר הדין א"א לחייבו מיתה, אך במקום שניתן להסתמך על ראיות אחרות ניתן להסתמך ג"כ על גילויים כאלו (קונטרס דברי סופרים שם).
לאור דברים אלו, טוען בעל קובץ שיעורים, שניתן לבאר את המשנה (הנ"ל) ש"משיאים על פי בת קול" במשמעות של בת קול הרגילה שבכל הש"ס (דהיינו סוג של גילוי שמימי), ואע"פ ש"לא בשמים היא", מ"מ ניתן להשתמש בנבואה וכיו"ב בספק במציאות שאינו מצריך עדות גמורה וכמו שנתבאר. ולפי זה, מדין תורה שצריך עדות גמורה בכדי להתיר אשה להינשא לאחר – אי אפשר לסמוך על בת קול בכדי להתיר את האשה, אך לאחר שתקנו חכמים שניתן להסתמך גם על עד אחד או אשה וכיו"ב להתיר אשה (יבמות פח, א) ואין צורך בעדות גמורה, א"כ ניתן להסתמך על נבואה ובת קול בכדי להתירה לשוק (קונטרס דברי סופרים, שם אות ה).
לאור דברים אלו, עלינו להתבונן בכל המקרים שהובאו לעיל ולבחון אותם, אם המדובר בדברים שבהם אין צריך בעדות גמורה אלא די ב"גילוי מילתא בעלמא" - אזי מובן שניתן להסתמך בהם על דברי נביא[*]. ומאידך, אין להסתמך על דברי נביא[*] במקרה שבו נצרכת עדות גמורה[*].

בירור לאחר שנולד הספק

הבחנה נוספת בין שני סוגי ספקות במציאות מוצאים אנו בדברי החת"ס (ח"א או"ח סי' רח ד"ה נחזור להנ"ל):
והנה פשוט דאם יאמר נביא על [יהודי] אחד שהוא פסול - לא נפסוק דין על [פי] זה, ועיין מתניתין סוף עדויות (פ"ח מ"ז) אין אליהו בא וכו' [לקרב ולרחק]. ונחמיה (ז, סה) [ש]אמר לכהנים שלא מצאו ייחוסיהם "עד (י)עמֹד הכהן לאורים ותומים", משמע [ש]ע"י אורים ותומים יתבררו [ייחוסיהם], היינו היכא שאנו כבר מסופקים, אבל לומר על אחד שהוא בחזקת רוב בנים [אחר הבעל (סוטה כז, א; חולין יא, ב), שהוא איננו בנו של אביו] - בוודאי הוא בכלל "לא בשמים היא"...

כלומר: החת"ס מחלק בין מקום שיש לנו ספק במציאות, שאז ניתן להסתמך על דברי נביא כדי לברר את הספק, לבין מקום שבו ניתן על פי ההלכה לסמוך על הערכת המציאות על רוב וכיו"ב, שבמקום כזה אין לנו להתחשב בנבואה ולשנות את הידוע לנו[*].

ההנהגה בימי משה רבנו

הגמרא (תמורה טז, א; שבת קד, א; יומא פ, א; מגילה ב, ב – ג, א) דורשת את הפסוק המסיים את חומש ויקרא: "אלה המצְוֹת" - שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. דרשה זו מקבילה בתוכנה ואופייה לדרשת חז"ל מהפסוק "לא בשמים היא"[*], ועניינה שאין לנביא לחדש הלכות או להכריע ספקות וכיו"ב, כפי שנתבאר בהרחבה. מלשון זו ניתן להסיק שהאיסור הוא רק "מעתה", אך בימי משה רבנו ע"ה היה ניתן להכריע בשאלות הלכתיות על פי נבואה ורוח הקודש (תורה תמימה ויקרא כז, לד אות רטז, דברים ל, יב אות יב, ועוד). וכן מבואר בזוה"ק (ח"ב, פרשת יתרו עח, א, מובא באור החיים במדבר טז, טו) על הפסוק (שמות יח, טז) "כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו...", שרוח הקודש הייתה באה אל משה ובה היה יודע [עם מי הדין[*]]. ופירוש הפסוק: "דבר בא אלי" - שהדבר עצמו היה בא לפני משה (אור החיים שמות יח, טו), ולכן לא כתוב "באו אלי" (אור יקר שם בשם ילקוט הראובני בשם הזוהר הנ"ל).

ניתן לבאר כלל זה על פי דברי הנימוק שמביא רבנו עובדיה ספורנו ז"ל בפירושו לתורה (דברים לד, י) בביאור הטעם שאין ללמוד הלכה מדברי נביא:

ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. לא הגיע שום נביא למדרגת נבואתו. ובזה התבאר שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, על דרך אומרם (עדויות פ"א מ"ה) "אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין".

בדבריו מבואר שטעם הדין שאין נביא יכול לחדש בתורה דבר הוא מפני שמשה הוא הגדול שבנביאים, ואין נביא קטן ממנו יכול לחלוק ולהשיג על דבריו[*]. לפי טעם זה מובן שמשה רבנו עצמו יכול היה לפסוק על פי גילויים שמימיים כנבואה, רוח הקודש וכיו"ב, והכלל "לא בשמים היא" חל רק לאחר שנחתמה התורה בהתעלות משה רבנו ע"ה למרום[*], אבל כל זמן שזכתה תבל שיתהלך בה איש האלוקים - הכל ניתן משמים, ואין לדמות מצב זה לשום בי"ד מאוחר יותר[*].
טעם נוסף להבחנה בין משה רבנו ע"ה לשאר נביאים נמצא בדברי החת"ס (שם ד"ה ויש כאן מקום):

...הא דלא בשמים היא ושאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה הוא יסוד ושורש כל התורה כולה, דאי לאו הכי אין כאן תורה כלל, דהרי כבר היה לעולמים... דאמר ההוא מינא מיומא דגליתון מארעכון אתנטלו אורייתא דמשה ואתיהיב אורייתא אחריתי... ואפשר יעשה אותות ומופתים ע"י תחבולות וכישוף... ואפילו אם לא נאמין כן בכללות התורה מ"מ אין שום מצוה שתישאר במתכונתה, כל אחד יאמר חלמתי חלום שחלב זה אסור וזה מותר וזה יאמר כך וזה כך ותפוג תורה. על כן כללא כייל הקב"ה שאין הנביא רשאי לחדש שום מצוה מהישנות... ומשום הכי אין זה נוהג אלא אחר מיתת משה רבנו ע"ה, אבל [אצל] משה רבנו ע"ה בעצמו לא היה שייך חשש זה...

לאור דברים אלו, מיושבת קושיית המהר"ם חביב הנ"ל (כיצד פסקו את הדין עפ"י המן), שכן בימי משה רבנו ניתן היה לפסוק הלכה על פי רוח הקודש ושאר מיני גילויים שמימיים כדוגמת המן[*].

ראיה מפרשת המגדף
החת"ס (שם ד"ה ומש"ה) מביא ראייה ליסוד זה, שמשה רבנו ע"ה עצמו רשאי היה לדון אף ע"י נבואה ורוח הקודש, מדברי רש"י (ויקרא כד, י) בפרשת המגדף:

ויצא בן אשה ישראלית. מהיכן יצא?... ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחוייב. בא ליטע אוהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני [נ"א: מבנות] דן אני. אמרו לו: "איש על דגלו באותות לבית אבותם" כתיב (במדבר ב, ב). נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגידף.

מגדף זה נולד לשלומית בת דברי מנוגשׂ מצרי שנתן בה את עיניו, ובלילה הוציא את בעלה מביתו, וחזר [הנוגש] ובא עליה בחושבה שהוא בעלה (רש"י שמות ב, יא). לימים, בא הנולד מביאה זו ליטע אוהלו במחנה דן, אך לא ניתן לו הדבר מחמת שאביו מצרי היה. ותמה החת"ס, מהיכן ידע משה שהלה הוא בן איש מצרי, הרי "רוב בעילות אחר הבעל" (סוטה כז, א; חולין יא, ב. ועי' בב"ש סי' ד ס"ק כו שהוא אפילו באשה פרוצה), ובעלה של שלומית ישראל כשר היה, ואם כן הוולד הולך אחר האב! ומכאן שמשה ידע זאת ברוח הקודש[*], ויכול היה לפסוק על פי רוח הקודש, וכנ"ל.

אכן מהר"ץ חיות (תורת הנביאים עמ' קפה) השיב על ראייה זו שהרי המדובר על בירור מציאותי, ובזה ניתן להסתמך על נבואה כמו שניתן להסתמך על המן לקבוע אם העבד הוא של ראובן או של שמעון (וכנ"ל). יצויין שבשו"ת יביע אומר (שם אות ח) כתב שייתכן לבאר את כל העניין באופן אחר, ובאמת משה ידע שהלה בן המצרי לא ע"י נבואה, אלא שאמר בעלה של שלומית בת דברי שהלה איננו בנו, והוא נאמן בכך (שו"ע אה"ע ד, כט), ומאחר ששלומית איננה חשודה מהעולם - אנו מניחים שזה היה אותו מצרי, עיי"ש. לפי הסבר זה אין ראייה כלל מהמעשה במגדף שמשה דן או בירר עניינים במציאות הנוגעים לפסיקת הדין באמצעות נבואה.

ראיה מפרשת המקושש
מקור נוסף שיש לדון על פיו אם משה רבנו ע"ה היה יכול להכריע דין על פי נבואה הוא פרשת המקושש (במדבר טו, לב-לו)[*]:
ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקֹשש עצים ביום השבת. ויקריבו אֹתו המוצאים אֹתו מקושש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה. ויניחו אֹתו במשמר כי לא פֹרש מה יעשה לו [רש"י: לא היו יודעים באיזה מיתה ימות, אבל היו יודעים שהמחלל שבת במיתה]. ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש, רגום אֹתו באבנים כל העדה מחוץ למחנה. ויוציאו אֹתו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אֹתו באבנים וימֹת כאשר צִוה ה' את משה.

נמצא שהמקושש נהרג אע"פ שהמַתְרים בו לא ידעו באיזו מיתה ימות. ונחלקו התנאים (סנהדרין פ, ב) האם ניתן ללמוד מכאן לדורות שניתן להרוג עבריין שלא ידע באיזו מיתה הוא מתחייב על עוונו:
...דתניא: ושאר חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותן... עד שיודיעוהו שהוא חייב מיתת בית דין. רבי יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג. תנא קמא יליף ממקושש [שהמוצאים אותו לא התרו בו באיזו מיתה ימות], ורבי יהודה אומר: מקושש הוראת שעה הייתה.

מכאן הוכיח מהר"ץ חיות (תורת הנביאים עמ' קפה) שגם בבית דינו של משה רבנו ע"ה דנו לפי כללי ההכרעה המקובלים, ולכן דין המקושש נקרא "הוראת שעה". מאידך בספר מרגליות הים (סנהדרין ח, ב אות ח) תמה כיצד הרגו את המקושש [לדעת רבי יהודה] מבלי להתרות בו[*], והביא מסֵפֶר 'רמת שמואל' (ב"ב קיט) שתירץ שרבי יהודה סובר שצריכים להודיע לו באיזו מיתה הוא נהרג, משום שיתכן שמפני שחשב שמיתתו חנק הסכים לעשות את העבירה, אבל אילו היה יודע שמיתתו סקילה היה פורש ממנה; אולם בבית הדין של משה רבנו גלוי הדבר שלא היה פורש מטעם זה (ש"קמי שמיא גליא" האמת, ומשה "בכל ביתי נאמן הוא"), ואין מניעה מלהרוג אותו. מדבריו משמע ש"הוראת שעה" הנזכרת כאן איננה בשל הנסיבות המיוחדות של המקרה (לחזק את חומרת חילול שבת וכיו"ב), אלא בשל היות בית הדין הזה דן שלא על פי כללי ההכרעה הרגילים בכל בי"ד. נמצא שיש כאן שתי גישות חלוקות, האם בבית דינו של משה דנו לפי כללי ההכרעה הרגילים - או שהכריעו בו באמצעות נבואה וכיו"ב.
כמו כן, מצינו נקודה נוספת במעשה המקושש, ממנה ניתן לדון על הנעשה בבית דינו של משה רבנו, שכן בתרגום יונתן (שם פס' לב) כתוב:

והוו בני ישראל שריין במדברא, גזירת שבתא אשתמודע להון ברם קנסא דשבתא לא אשתמודע להון. קם גברא מדבית יוסף אמר במימריה 'איזיל ואתלוש קיסין ביומא דשבתא ויחמון יתי סהדיא ויתנון למשה ומשה יתבע אולפן מן קדם ה' וידון יתי ובכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל'. ואשכחו סהדא ית גברא כד תליש ועקר קיסין ביומא דשבתא[*].

על פי דברי התרגום (וכן הוא בחז"ל) שהמקושש כוונתו הייתה לשם שמים, מסביר החת"ס (תורת משה פרשת פינחס) את דברי בנות צלֹפחד "אבינו מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח, כי בחטאו מת, ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן, תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו" (במדבר כז, ג-ד), על פי דברי חז"ל שהמקושש הוא צלפחד (שבת צו, ב) וכוונתו לשם שמים הייתה בכדי לחזק את שמירת השבת, וראוי לו "נחלה בלא מְצרים" (עי' שבת קיח, ב), ולפיכך תמהו בנותיו: היאך יגרע שמו מנחלתו!?

כמובן, שהדברים מעוררים תמיהה רבתי: וכי מותר לאדם לעשות איסור דאורייתא ולחלל שבת בכדי ללמד מהו העונש על חילול שבת? וכיצד מזכירים אותו לשבח בזמן שעשה עבירה כה חמורה?

ותירץ מהרש"א (ח"א ב"ב קיט, א) שהיות והמקושש לא היה צריך לעצים, אלא שאסף אותם רק כדי לגלות את דינו של המחלל שבת, נמצא שאין כאן איסור דאורייתא שהרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה[*], כחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרהּ שפטור (שבת עג, א)[*]. אך היות והעדים חשבו שהוא קושש עצים בגלל שהיה צריך להם דנו אותו למיתה, וכוונותיו הם בבחינת "דברים שבלב" שאין מתחשבים בהם בבי"ד (עי' קידושין מט, ב)[*].

והוסיף במרגליות הים (סנהדרין עח, ב אות ד) שלאור דברים אלו יש לבאר את הפסוק: "וירגמו אותו באבנים וימות כאשר צִוה ה' את משה", שלכאורה היה צריך לכתוב "וירגמו אותו באבנים כאשר צִוה ה'... וימות", שמשה היה מפקפק שאולי אין להמיתו בסקילה, כיוון שידע מצפוני לבו הטהור של צלֹפחד, וכשגזרה החכמה העליונה לעשות אות לדורות הבאים שעיני בשר להם ולמראה עיניים ישפטו, הדגישה התורה שבמותו קיים ציווי ה', "וימות כאשר צִוה ה' את משה".

מהלך זה מתאים לשיטת הסוברים שמשה דן בבית דינו כמשפטי התורה הרגילים ולא על פי כח נבואתו, ולכן התייחסו לכוונותיו של צלֹפחד כ'דברים שבלב', אף שהיו גלויים למשה[*].

סיכום
עניין "לא בשמיים היא", שמשמעותו שאין להורות הלכה על פי נבואה או באמצעים שמימיים אחרים, הינו נושא רחב המסתעף לכיוונים שונים בהלכה ובמחשבה. במאמר זה ניסינו לבחון את גדרי ההלכה שאין לפסוק בבית דין, ואפילו דין אדם או מקרה ספציפי, על פי נבואה ושאר גילויים שמימיים, וזאת על פי קושייתו הידועה של המהר"ם בן חביב שמצינו בחז"ל שניתן היה להכריע הלכות באמצעות המן שאכלו אבותינו במדבר, והתירוצים העיקריים שנאמרו על קושיה זו.
נוכחנו לראות כי קיימות גישות שונות ביחס לשאלה האם הכלל של אי שימוש בגילויים שמימיים בתהליך ההלכתי מתייחס אף לצד העובדתי העומד ביסוד פסיקת ההלכה, או שהוא מתייחס לצד ההלכתי בלבד, וניתן לבית הדין לברר צדדים מציאותיים אף בדרכים נבואיות לסוגיהן; כמו כן נמצא כי בנושא זה קיימות דעות הקובעות כללי-ביניים מסוגים שונים.
כן מצאנו כי ישנן דעות שונות האם כלל יסודי זה התקיים אף ביחס לבית דינו של משה רבנו ע"ה (דבר המהווה תירוץ חלופי לקושיית מהר"ם בן חביב הנ"ל), וייתכן שנידון זה תלוי בטעמים השונים שנאמרו ביחס לכלל "לא בשמיים היא".