המעין

משה ארנוולד

הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל והמדינה שבדרך

מבוא

לקראת הקמת המדינה

לאחר החלטת החלוקה

לאחר הקמת המדינה

פעילותו בתחום הביטחוני-צבאי

הצטרפות לוועדת המצב

גיוס תלמידי ישיבות

הרובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים

עבודת ביצורים בשבת

'עמו אנוכי בצרה'

יחסו למדינה

סיכום

מבוא

הרב יוסף צבי דושינסקי נולד בהונגריה בשנת תרכ"ז (1867), ולמד בישיבותיה. בשנת תרנ"ה (1895), בהיותו בן כ"ח בלבד, מונה לרבה של הקהילה החשובה בגלאנטה שבסלובקיה, ובתרפ"א (1921) מונה לרבה של חוסט שבקרפטרוס; בשני המקומות הקים ישיבות מפוארות שלמדו בהן מאות תלמידים מכל רחבי אירופה. בחודש אדר שני תרצ"ב (1932) הגיע לביקור בארץ ישראל ופגש בין השאר את הרב חיים יוסף זוננפלד, רבה הראשי של היהדות החרדית בארץ, אשר נפטר כעבור כמה ימים, והרב דושינסקי ספד לו בהלוויה. כמה חודשים לאחר מכן נענה להזמנה לכהן כרב במקומו. באלול תרצ"ג (1933) הוא הגיע לארץ יחד עם חלק מתלמידיו ועם ספרייתו הגדולה, והקים בירושלים את ישיבת 'בית יוסף צבי' שלמדו בה כ-150 תלמידים. בצד תפקידו כמנהיג היהדות החרדית בארץ[1] הוא השקיע שעות רבות בניהול ענייני הישיבה ובהעברת שיעורים בה. הוא נהג גם ללמד תנ"ך, דבר שנחשב כחריג בישיבות הונגריות[2].

בתפקידו הציבורי כרבה של היהדות החרדית בא"י התמודד הרב דושינסקי עם בעיות בתחום המדיני והביטחוני. חזונו היה שתקום בארץ ישראל מדינת הלכה, וללא שימוש בכוח; אך למעשה תהליך הקמת המדינה נערך כידוע תוך מערכה קשה, ארוכה ומרובת קורבנות, והרב היה גם מודע לכך שאופי המדינה המוקמת יהיה רחוק מרחק רב מחזונו. התמודדותו והתייחסותו לעניינים הקשורים בתהליך הקמת מדינת ישראל מעניינים במיוחד בגלל התנגדותו הבסיסית לציונות ולאופי הגשמתה.

היהדות החרדית בארץ ישראל זכתה להכרת השלטון הבריטי כעדה עצמאית, המנותקת ממוסדות היישוב היהודי המאורגן. אמנם באותה תקופה הציבור החרדי היה מפולג לשתי קבוצות עיקריות: א. העדה החרדית, שהחל מהבחירות הפנימיות בקיץ תש"ה (יולי 1945) שלטו בה אנשי פלג 'נטורי קרתא' ששללו כל מגע וקשר עם מוסדות היישוב היהודי-ציוני בארץ ישראל. ב. אנשי 'אגודת ישראל', שתנועתם פרשה מהעדה החרדית הירושלמית עקב תוצאות אותן הבחירות. גם תנועת אגו"י התנגדה לציונות, אך הייתה מוכנה לשיתוף פעולה חלקי עם מוסדות היישוב. שתי הקבוצות ניהלו ביניהם מאבקים קשים, והביאו לפילוג שהיקשה מאוד על הרב דושינסקי להוות סמכות בלעדית לכל חוגי היהדות החרדית, לא בירושלים וכמובן לא ברחבי הארץ. הרב דושינסקי שכל ימיו נהג להתרחק ממחלוקות סבל מאוד ממצב זה, ואף נאלץ מדי פעם למחול על כבודו כאשר חלק מהנתונים-לכאורה למרותו פעלו בניגוד לדעתו, או לפחות מבלי לשאול כלל לדעתו. הוא התייחס לבעיה זו בעת ההספד שנשא על הרב משה בלוי בקיץ תש"ו: 'עתה, שהוכינו מכה כה קשה, חייבים אנחנו להרבות שלום ולחדול מהמחלוקת. כשבאתי לירושלים הייתה היהדות החרדית כולה מאוחדת, ועתה נעשתה אגודות אגודות, המחלוקת רבה, ומזה נהנים בראש ובראשונה החופשים. הלא הגיעה עת השלום?'[3]

הרב דושינסקי השתתף באלול תרצ"ז בדיוני הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל במרינבד שבצ'כוסלובקיה, והיה פעיל בגיבוש מועצת גדולי התורה, שהייתה אמורה להיות הסמכות העליונה של אגודת ישראל בכל התחומים. בישיבת המועצה המרכזית של אגודת ישראל שנערכה שם נבחר ועד פועל מצומצם של מועצת גדולי התורה "שיכריע בכל השאלות שיובאו לפניו, הן הנוגעות לעם ישראל והן הנוגעות לאגודת ישראל, והכרעתה מחייבת את כל תנועת אגודת ישראל וארגוניה". נקבע שעל שבעת חברי ועד הפועל לעמוד בקשר עם שאר חברי מועצת גדולי התורה, ביניהם הרב דושינסקי, האדמו"ר מגור ואחרים[4].

הרב דושינסקי חתם על כרוזים ועל פסקי דין של בית הדין של העדה החרדית שדרשו הרחקה מהמוסדות הציוניים, ביניהם: קריאה לצאת מהוועד הלאומי ואיסור להשתתף בבחירות של הוועד הלאומי; התנגדות למגבית "כופר היישוב" שיזם הוועד הלאומי בקיץ תרצ"ח כדי לממן את הצרכים הביטחוניים של היישוב; וכן על קריאה לא לקנות בשר ממערכת השחיטה הכפופה לוועד הלאומי[5]. אולם במקרים אחרים ידע להתפשר, מתוך ראיה עניינית ומעשית של הנסיבות והצרכים, כפי שאמר בהספדו על הרב משה בלוי: "מִי כְּהֶחָכָם - וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר, חכם יודע מתי צריך לעשות פשרות ומתי לא"[6].

לקראת הקמת המדינה

הרב דושינסקי הסכים עקרונית ליוזמת הבישוף האנגליקני בירושלים סטיוארט, וד"ר יהודה ליב מאגנס נשיא האוניברסיטה העברית שדָגל בדו-קיום עם הערבים, ששלושת ראשי הדתות יפרסמו ביום הגעת ועדת פיל לארץ ברכה לבואה ותפילה להצלחתה במשימתה להשכין שלום בין היהודים לערבים; אך המופתי חג' אמין אל חוסייני סירב. בהמשך המגעים התברר שאי אפשר למצוא נוסח שיתאים גם ליהודים וגם לנוצרים, והוחלט על נוסחים נפרדים, ששניהם הוקראו על ידי רדיו לונדון[7].

הרב דושינסקי הופיע בראש משלחת אגודת ישראל (שהייתה עדיין מאוחדת) בפני ועדת פיל בחורף תרצ"ז (דצמבר 1936), והסביר את הזיקה ההדוקה בין עם ישראל, התורה הקדושה והארץ הקדושה. הוא ציין כי את רוב מצוות התורה ניתן לקיים רק בארץ ישראל, שאליה היה העם היהודי קשור בכל שנות הגלות תוך ציפייה לגאולה. הוא ציין שהצהרת בלפור באה לאפשר את קיום השאיפה של העם היהודי, שהיא לחזור לארץ ישראל בלי לכבוש אותה בכוח ובלי להשתלט על עמים אחרים, ושהוא מקווה שהקב"ה יסיר מלבם של הערבים כל חשש ושנאה, ושהם ישתתפו במאמץ לבנות בארץ הקדושה אי של שלום ואהבה. הוא ביקש מהאנגלים שלא להנהיג שום הגבלות בעלייה לארץ ובקניית קרקעות, כדי לאפשר לעם היהודי להקים את ביתו בארץ ולשמור בה על התורה. לשאלת הלורד פיל הבהיר הרב שכוונתו שזכות העלייה החופשית תחול על כולם, ולא רק על החרדים[8].

אולם הרב דושינסקי ונציגי העדה החרדית לא הופיעו בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית שהתכנסה בארץ אחרי המלחמה, באביב תש"ו (מרץ 1946). הועדה המדינית של העדה החרדית קיימה כמה ישיבות כדי לקבוע את מדיניותה, והחליטה לנסח תזכיר שמפרט את דרישות היהדות החרדית בכלל ואת ענייני העדה החרדית הירושלמית בפרט. נוסח התזכיר אושר על ידי הרב דושינסקי אשר הוסיף מכתב לוואי, והתזכיר והמכתב הוגשו לכל חברי ועדת החקירה[9]. הרב משה בלוי שהופיע עם משלחת אגודת ישראל בפני ועדת החקירה בי' באדר שני תש"ו (13 במרס 1946) נשאל גם הוא לגבי עליית יהודים לארץ, וענה בהסתמך על תשובתו של הרב דושינסקי עשר שנים קודם כי אגודת ישראל דורשת עלייה חופשית לכולם, ולא רק לחרדים[10].

במסגרת התבדלותם היזומה ממוסדות היישוב שמרו הרב דושינסקי והעדה החרדית על קשרים עצמאיים עם השלטון הבריטי, שכללו איחולים הדדיים בהזדמנויות חגיגיות, או להבדיל הבעת תנחומים למפקד הצבא בארץ "אחרי הפשע המחריד של תליית שני הסרג'נטים הבריטים בנתניה" בקיץ תש"ז (29 ביולי 1947), כתגובה על תליית שלושה אנשי אצ"ל בידי הבריטים[11].

בעקבות פיצוץ מועדון הקצינים הבריטיים בבית גולדשמידט (מול בית הכנסת ישורון) בשבת 'זכור' תש"ז (ז' באדר, 1 במרס 1947) על ידי לוחמי האצ"ל, הטילו הבריטים עוצר ומשטר צבאי שנמשך 17 יום על השכונות היהודיות בצפון ירושלים. ביתו וישיבתו של הרב דושינסקי ברחוב שמואל הנביא היו בתוך האזור הסגור. ביום התשיעי למשטר הצבאי ביקרו בבית הרב דושינסקי ר' משה אלפרט 'מוכתר' שכונת 'בית ישראל', הרב הצבאי האנגלי שמואל נתן, ופינחס דוד קליין שימש כמזכיר ה'כולל' ההונגרי. הרב סיפר להם על תלאותיו כתוצאה מהמגבלות המוטלת על האזור ותושביו, ועל צערו הרב שבפעם הראשונה בחייו הוא נאלץ להתפלל ביחידות, ובמיוחד בפורים. הרב אמר שהעדה החרדית מתנגדת בכל תוקף לטרור, ושהוא מתנגד למדיניות של ועד הקהילה בירושלים ושל המוסדות הלאומיים, ושגם אגודת ישראל כבר אינה מייצגת את העדה החרדית כלפי הממשלה והצבא. מזכיר העדה החרדית מסר לרב נתן תזכיר מהעדה החרדית לממשל האנגלי[12].

הרב דושינסקי והעדה החרדית עקבו אחרי הדיונים לקראת הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל, וגילו מעורבות בתהליך לפי דרכם. הרב דושינסקי ובית הדין של העדה החרדית הכריזו על יום פתיחת המושב המיוחד של האו"ם לבירור בעיית ארץ ישראל בחודש אייר תש"ז (מאי 1947) כיום תפילה וצום[13]. חודשיים מאוחר יותר הופיעו  הרב דושינסקי ואב בית הדין של העדה החרדית הרב ראובן זליג בנגיס בפני חברי ועדת החקירה אונסקו"פ (יולי 1947), בנפרד ממשלחת אגודת ישראל. בדבריו הרב דושינסקי לא התייחס כלל לעתידה המדיני של ארץ ישראל, ורק ביקש לפתוח את שערי העלייה בפני שרידי השואה בהתאם ליכולת קליטתה של הארץ, ולתקן את קיפוח הציבור החרדי בהקצאת מכסות העלייה על ידי הסוכנות. באותה הזדמנות הוא ביקש גם להכיר רשמית וחוקית בבתי הדין וברבנות של היהדות החרדית. העדה החרדית הגדירה הופעה זו כ"שיא הישגיה המדיניים בשנה היוצאת. קול היהדות החרדית נשמע ברמה מעל הבימה הבין-לאומית"[14].

לאחר החלטת החלוקה

בחורף תש"ח (פברואר 1948) נפגש הרב עם הבישוף האנגליקני סטיוארט הנזכר ודן עמו על פרסום משותף לעדות השונות בירושלים בקריאה להחזיר לעיר את השלום ואת השקט[15]. בתשובה לשאלה שנשאל על ידי שלושה רבנים מחו"ל לגבי תפילה משותפת עם הציבור הציוני למען ירושלים וארץ ישראל, השיב הרב שאין מקום להתחבר עם הציונים עד אשר יחזרו כולם בתשובה[16]. אולם נראה שלאחר החלטת החלוקה הבין הרב דושינסקי שמדינה יהודית תוקם תוך זמן קצר ואופייה והתנהלותה לא תהיינה בהתאם להלכה, ושיש למצוא דרך להגיע להסדר שיאפשר לציבור החרדי לחיות במדינה החדשה תוך שמירה על אורח חייו. הכרה זו השפיעה על החלטותיו. כך היה כאשר ארה"ב הציעה באביב תש"ח (מרץ 1948) להקים משטר נאמנות של האו"ם בארץ ישראל עם עזיבת הבריטים, במקום להקים מדינה יהודית. כמה מחברי אגודת ישראל הציעו לתמוך בהצעה, ודרשו שהוועד הפועל העולמי בירושלים יבקש מחברי אגודת ישראל בארה"ב להודיע לאו"ם שתנועתם מסכימה לתוכנית. דווקא הרב דושינסקי התנגד לפניה עצמאית לאו"ם בלי הסכמת הסוכנות היהודית, כי הוא ראה בכך פגיעה בעמדה המדינית המשותפת של העם היהודי. כמובן שהיו לו חששות וספיקות לגבי דרכה של המדינה היהודית מצד החילוניות של רוב העם ומצד שפיכות הדמים הנמשכת, אולם הוא סבר שיש להיות זהירים ואחראים בתקופה מכריעה זו, ולא לנקוט עמדה עצמאית בשאלה כה חמורה ורצינית. דעתו הייתה שיש להביא את הנימוקים בעד קבלת התוכנית בפני הנהלת הסוכנות ולנסות לשכנעה בצדקתם, אך לא לפעול באופן עצמאי[17].

לאחר הקמת המדינה

שבעה שבועות אחרי הקמת המדינה, בכ"ה תמוז תש"ח (2 ביולי 1948), כשירושלים הייתה נתונה במצור ונלחמה על חייה, נפגש הרב דושינסקי עם הרוזן פולקה ברנדוט המתווך מטעם האו"ם, שלא היה אהוד על ממשלת ישראל שזה עתה הוקמה. הפגישה התקיימה במלון המלך דוד בירושלים, ובה ביקש הרב דושינסקי מברנדוט לעשות הכל כדי להציל את ירושלים ותושביה מפגעי המצור והלחימה. לדעתו רק משטר בינלאומי יצליח לשמור את ירושלים מהרס ומחורבן. ברנדוט תיאר בזיכרונותיו את הפגישה: "סמוך לשעה חמש בבוקר באה לראותני משלחת רבנים לבני זקן. עיקר רצונם היה לשכנע אותי עד מה חשוב הוא שירושלים תיהפך בעתיד לעיר בינלאומית. היהודים החרדים אינם קנאים כמו הציונים הקיצוניים. כיוון שהתכוונתי להמליץ על הפיכת ירושלים לעיר ערבית עם זכות הגדרה עצמית לתושבי הרובע היהודי, לא ראיתי באותה שעה אפשרות להרחיב את הדיבור בשאלה זו. מוכרח הייתי להצטמצם אך בהבעת תודה למשלחת על האינפורמציה שמסרה לי"[18].

מנהיגי הציבור היהודי בארץ התנגדו להפיכת ירושלים לעיר בינלאומית, וגם הרב הרצוג שנפגש באותו שבוע עם ברנדוט הדגיש בפניו את קדושת ירושלים וחשיבותה לעם היהודי ולמדינה, ואת הסכנה הנשקפת למקומות הקדושים אם תתחדש המערכה[19]. בכירי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית התבטאו בחריפות נגד התוכנית להפוך את ירושלים לעיר בינלאומית, תוכנית שתגרום לעזיבה המונית של יהודי העיר[20]. פגישת הרב דושינסקי עם ברנדוט לא הייתה על דעת מנהיגי אגודת ישראל. שר הסעד, הרב יצחק מאיר לוין, אמר בישיבת הממשלה הזמנית בכ"ז תמוז (4 ביולי) כי הוא אסר על הארי גודמן, המזכיר המדיני של אגודת ישראל באנגליה, להיפגש עם ברנדוט. הרב לוין הוסיף שעל פגישת הרב דושינסקי עם ברנדוט נודע לו מהעיתון והוא מצטער עליה, אך מצד שני הוא בטוח שהיא לא תגרום כל נזק.

כמה שבועות מאוחר יותר ערך ד"ר דב יוסף, המושל הצבאי של ירושלים, ביקור היכרות אצל הרב דושינסקי, ובין השאר דיווח לרב על מצב הדיונים עם ברנדוט בעניין עתידה של ירושלים. הרב עורר את שאלת אספקת החשמל בשבת, וד"ר יוסף הבטיח לבדוק זאת עם הנהלת חברת חשמל. הם דנו גם באפשרות לחזור ולקבור בבית הקברות בהר הזיתים, שהיה באותה עת תחת הכיבוש הירדני[21].

הסופר יהושע רדלר-פלדמן, המכונה רבי בנימין, מתומכי המדינה הדו-לאומית, כתב על הרב דושינסקי כי "הופעתו לפני שלטונות או לפני ועדות בינלאומיות הייתה שקולה ומחושבת. הוא שאמר לפני ועדת פיל שהוא דורש זכות העלייה לא רק לשומרי תורה כי אם לכל יהודי, והוא גם ידע להוקיר את שאיפותיו של ד"ר מאגנס לשלום פנימי אמיתי בין שני העמים שבארץ. הוא גם היה מכובד בעיני אישים חשובים מבין הערבים. בימי ההפגזות החמורות עשה תוך הסתכנות גדולה לעידוד הרוחות בעיר. כמובן שהוא ראה בניצחונות צבא ישראל את יד ה'. הוא אמר: "אמנם האנשים האלה ברובם רחוקים משמירת המצוות, אך הדור הזה עלה בגורלו סבל כזה שלא היה לדורות הקודמים במחנות הריכוז וכו', וריבון העולמים הוא עִם הסובלים [...] זה שאמר קהלת 'אלוקים יבקש את הנרדף'"[22].

פעילותו בתחום הביטחוני-צבאי

בקיץ תרצ"ו (אוגוסט 1936; תקופת 'המאורעות'), נפגש הרב דושינסקי, בלוויית ראשי אגודת ישראל הרב משה בלוי, ד"ר מרדכי בוקסבוים ואליעזר סורקיס, עם הנציב העליון הבריטי. המשלחת ביקשה שהוא יעשה כל מה שביכולתו להפסקת מעשי האלימות, הרצח והשוד של הערבים, הגורמים לפגיעות בנפש וברכוש, כשהם אינם חסים על נשים וילדים חפים מפשע, או על תלמידי חכמים שקטים שתורתם אומנותם. הנציב העליון פטר את המשלחת בהתייחסות כללית ומעורפלת שציינה את הקושי להפסיק מעשים כאלה גם בארצות אחרות, ובתקווה שבידי הממשלה המקומית יש מספיק כוחות לדכא את המהומות ולהשיב את הסדר והביטחון בארץ[23].

כמה שנים מאוחר יותר, בתקופת מלחמת העולם השנייה, כשהיה חשש שהלחימה תגיע גם לארץ, פרסם הרב דושינסקי קריאה לציבור החרדי להצטרף לפעילות ההגנה האזרחית. קריאתו התפרסמה בעמוד הראשון של "קול ישראל", השבועון של אגודת ישראל, באלול תש"ב (אוגוסט 1942), תחת הכותרת "צורך השעה", ובה נאמר:

נעניתי ברצון לבקשת הנהלת הג"א [=ההגנה האזרחית] בירושלים לעורר את הצבור החרדי על החובה האנושית להצטרף לשירות הג"א, ולמלא אחר כל התפקידים הקשורים בשירות זה. אם אמנם מקווים אנו והננו בטוחים בחסדי ד' שלא תאונה לארה"ק ולעיר הקודש כל רעה, ויקוים בנו מקרא שכתוב וגנותי על העיר הזאת להושיעה וכו', אולם אין זה פוטר אותנו מלאחוז באמצעי זהירות בכל האפשר, ולהיות מוכנים בע"ה לכל מאורע העלול לבוא ח"ו במצב של מלחמה. ואי לזאת הנני פונה אל הצבור החרדי, ומבקש בכל לשון של בקשה מאת כל אלה אשר סיפק בידם, ואשר באים בחשבון מילוי חובה זו לפי גילם ולפי אפשרותם, להירשם בשירותי הג"א, ולעזור בכל האפשר לפעולה חשובה זו שאין בה שום פגיעה בשמירת השבת והדת, שבזמן האחרון היא גם מאושרת ונעזרת ע"י הממשלה יר"ה, הרואה בה תועלת ציבורית גדולה והקדמת פני סכנה ח"ו. פרטים ימסרו מאת הנהלת החברה בכל שכונה ושכונה. מלך שהשלום שלו יפרוש סוכת שלומו על העולם כלו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלם ויכתבו לשנה טובה שנת ישועה ורחמים'[24].

מועצת השבעים של העדה החרדית קיימה בחורף תש"ח (11-10 בדצמבר 1947) דיונים על ההתמודדות הנדרשת עם המצב החדש שנוצר לאחר החלטת החלוקה של האו"ם. בין ההחלטות שנתקבלו היה לבקש מהרב דושינסקי "להכריז על יום תפילה כללי לנוכח המצב האיום שבו נמצא הישוב היהודי בעיר ובארץ הקודש [...] להטעים במודעות הפרסום את כל הנחוץ לשם הבהרת דעת תוה"ק על המצב החדש בכלל". יום התפילה נקבע לד' טבת תש"ח (17 בדצמבר 1947), בבתי הכנסת אמרו את תפילת "אבינו מלכנו" בתפילת שחרית, ובשעה 14:00 נסגרו בתי המסחר וקהל גדול התאסף בישיבת 'מאה שערים' לשמיעת דברי רבני העדה[25]. יום צום, תפילה וביטול מלאכה נוסף נקבע לערב ראש חודש אדר שני, והודעות על כך הועברו טלגרפית גם לקהילות החרדיות בחו"ל[26].

הצטרפות לוועדת המצב

הרב דושינסקי סבל מאוד מקשיי המצור והלחימה. כבר בחודש כסלו תש"ז (ראשית דצמבר 1947), כשפרצו מעשי האיבה בעקבות קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר (ט"ז כסלו), הוא נאלץ לעזוב את ביתו ברחוב שמואל הנביא עם רוב תושבי האזור[27]. בתחילת חודש שבט (אמצע ינואר 1948), כשמוסדות היישוב בירושלים הקימו 'ועדת מצב' שתטפל בעניינים הנובעים מהמצב הביטחוני והשלכותיו על האוכלוסייה, התקיימה פגישה בין נציגי אגודת ישראל ונציגי העדה חרדית בעיר כדי להקים ועדת מצב משותפת. התעוררו ויכוחים קשים לגבי מידת שיתוף הפעולה עם 'ועדת המצב' של מוסדות היישוב, וסוכם על תיאום ולא על שיתוף. כשהובא ההסכם להצבעה בהנהלת העדה החרדית התעוררו שוב ויכוחים סוערים, ולבסוף אושר ההסכם בהצבעה של עשרה בעד וחמישה נגד. כשהובא ההסכם לאישור הרב דושינסקי הוא הפתיע את המתנגדים כשאמר שאין זה חטא כלל להתגייס להגנת ירושלים, אלא להיפך - כיצד אפשר לדרוש מאחרים שיגנו עלינו? והוסיף שאם היה כוחו עמו גם הוא היה מתייצב. הוא הורה להם שיש הכרח להקים ועדה מאוחדת עם אנשי אגודת ישראל[28].

גיוס תלמידי ישיבות

לקראת סיום המנדט הבריטי, והמעורבות הצפויה של צבאות מדינות ערב במערכה על א"י, הורחב הגיוס לכוחות ההגנה העבריים. ב-1 במאי פורסם צו גיוס כללי של מפקד מחוז ירושלים, שאמור היה להיכנס לתוקפו למחרת בבוקר, ובו בין השאר בוטל הפטור של לומדי התורה מגיוס[29]. הרב דושינסקי יחד עם חברי בית הדין של העדה החרדית פרסמו בכ"ג ניסן תש"ח (2.5.1948) מודעות תחת הכותרת: "תשובת מרן הגאב"ד שליט"א ובתי הדין של היהדות החרדית שליט"א לבני התורה הי"ו!" בזה הלשון:

אנחנו הח"מ מודיעים בזה גלוי לכל אלו התלמידי חכמים חובשי ותופשי ביהמ"ד, בחורים ואברכים בני הישיבות, שעפ"י התורה"ק הצלתינו מהמצב הנורא אשר אנו נמצאים בו, ה' ירחם, הוא רק בזכות התורה"ק, וכל זמן שקולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין ידי עשו שולטות בו, וכבר מופסק ג"כ שרבנן אינן צריכין נטירותא. לזאת יצא מאתנו דעתנו דעת תורה שכל בן ישיבה, חובש ותופש ביהמ"ד, אל יתיצב ויפקד וירשם לכל דבר גיוס וכדומה, אפילו גם לשעה קלה, וחלילה לפקפק בזה כלל וכלל. וחובה כפולה ומכופלת מוטלת על כל בן ישיבה כעת להתגבר ולהתאמץ בכל היכולת בהתמדת ובשקידת לימוד תורה ביתר שאת וביתר עוז. ובזכות התורה"ק אשר היא מגינא ומצלי ננצל עם כל אחב"י מכל אויב וכו' ויוציאנו השם מהרה לרווחה ויושיענו תשועת עולמים בביאת גואל צדק, במהרה בימינו אמן[30].

לדעה זו היו שותף הרב אברהם ישעיהו קרליץ, 'החזון איש', שהתנגד לכל גיוס של תלמידי הישיבות, אפילו לגיוס חלקי וארעי, ואף לימים מועטים לצורך אימונים בלבד. הוא ראה בצו הגיוס גזירה קשה שמעמידה בסכנה את כלל ישראל[31]. הנחיה בנוסח דומה פרסם גם הרב איסר זלמן מלצר, ראש ישיבת 'עץ חיים'[32]. זו הייתה גם דעתו של הרב צבי פסח פרנק, רבה הראשי של ירושלים. הרב פרנק, שסייע רבות החל משנות השלושים ל'הגנה' בתחומים שונים, וראה את המאבק על ירושלים כפיקוח נפש של הציבור (מה שבא לידי ביטוי בפסקי הלכה שפרסם בעניינים הנוגעים לביטחון), התנגד לגיוסם של מי שתורתם אומנותם. בפנייה אל מרכז המפקד לשרות העם במפקדת ההגנה בירושלים בכ"ד ניסן תש"ח (3.5.1948), הוא ביקש "לא לשלוח יד בבני הישיבות וכל אלה אשר תורתם אומנותם", וקבע ש"חלילה להוציאם ולנתקם מאוהל התורה ולשעבדם לצבא המלחמה, אימונים או שאר עבודות. וידעו נאמנה שכל מי שמסר נפשו וחייו לשקידת התורה הנהו איש צבא מלגיונו של מלכו של עולם להגנת עמנו וארצנו"[33].

הרב דושינסקי השתתף יחד עם הרבנים הראשיים הרב הרצוג והרב עוזיאל והנהלת ועד הישיבות בניהול המשא ומתן עם האחראים על הגיוס, כדי להגיע להסדר מוסכם בעניין פטור לומדי תורה מגיוס. היו שרצו להניא אותו מכך, כדי שלא ייראה הדבר כהכרה בממשלת הכפירה, אולם הרב דושינסקי סבר שבלי הסכם עם ממשלת ישראל עלולות ישיבות להיסגר וייגרם ביטול תורה גדול יותר, ולכן הצטרף לרב הרצוג שהוביל את המשא ומתן עם שלטונות הצבא, ואף צירף את חתימתו להסכם[34]. בדיעבד התברר ששיקול הדעת שלו היה נכון; ההסכם שהיו בו הקלות רבות לתלמידי הישיבות, ואיפשר למעשה את קיומן של הישיבות, היה הבסיס לפריחת עולם הישיבות עד לימינו אלה[35].

הרב דושינסקי התחשב במצבה הקשה של האוכלוסייה הנמצאת במצור ובלחימה, ופסק שניתן לדחות את תענית שני בתרא בחודש אייר תש"ח "כי אין להטיל עתה תענית על הציבור בגלל חולשתו", וקבע שיש "לקבל היום להתענות במועד שייקבע ע"י ביה"ד"[36]. הוא הבין את חשיבות מתן המידע לאוכלוסייה אזרחית בתקופת מלחמה, ולכן התיר למערכת 'היומן', ביטאון אגודת ישראל בירושלים, להופיע בשינוי בימי חול המועד ובתשעה באב. בימי חול המועד השאירה המערכת חלק מהעמוד הראשון חלק ללא הדפסה עם הכיתוב "מפני קדושת המועד", ובתשעה באב הופיע היומן רק בשעות אחרי הצהרים[37].

הרובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים

לאחר צאת הבריטים מירושלים ביום שישי ה-14 במאי, כשלא נותר כל גורם שיחצוץ בין היהודים לערבים, החלה הלחימה הממשית והמכרעת על העיר. ביום רביעי בבוקר, י' באייר (19 במאי), הצטרף הלגיון הערבי ללחימה בגזרות שונות בעיר החדשה ובעיר העתיקה. מצבו של הצד היהודי הוחמר, כי עתה היה עליו להילחם בצבא סדיר המצויד בתותחים, מרגמות ושריוניות. ירושלים הופגזה ללא הרף, ומצבו של הרובע היהודי הנצור הוחמר מאוד. רבניו שלחו מברק ובו תיארו את מצבם הקשה, וביקשו עזרה מיידית להצלתם. חלק מאנשי אגודת ישראל, שסברו שיש לנהל משא ומתן עם המלך עבדאללה על כניעת הרובע היהודי כדי להציל את תושביו, פנו אל הרב דושינסקי כדי שינהל את המשא ומתן. הרב דושינסקי התנגד לכך, כי דעתו הייתה שאין לעשות פעילות כזאת על דעת יחידים. הוא הציע לקיים פגישה אצל הרב הרצוג אליה יוזמנו נציגי הסוכנות היהודית, ולאחר מכן יחליטו הרבנים ברוב קולות איך לנהוג[38]. ואכן למחרת בבוקר (20 במאי) התכנסו בביתו של הרב הרצוג הרבנים הראשיים, ד"ר דב יוסף ראש ועדת ירושלים, חיים סלומון ראש ועד הקהילה, יצחק בן-צבי נשיא הוועד הלאומי, הרב מאיר ברלין נשיא המזרחי ופעילים מאגודת ישראל. הרב דושינסקי עצמו הגיע לפגישה בעיצומה של הפגזה קשה.

חלק מאנשי אגודת ישראל תמכו בפינוי הרובע היהודי. טענתם הייתה שמפקד המחוז אמר חודשיים קודם לכן שלרובע היהודי אין כל חשיבות צבאית והחזקתו היא עניין של יוקרה, ולדעתם אין להפקיר את התושבים בגלל עניין של יוקרה. הרב דושינסקי והרב מאיר ברלין ביקשו לקבל את חוות דעתו של מפקד המחוז לפני שיביעו את דעתם בעניינו של הרובע. שלישו של מפקד המחוז הגיע לביתו של הרב הרצוג, וציין שלרובע היהודי ישנה חשיבות אסטרטגית, ושהם אינם חושבים לעזוב את המקום אלא להיפך - לפרוץ לרובע ולהחזיק בו, ולחלץ ממנו את תושביו. הסיכום היה, גם על דעתו של הרב דושינסקי, שאין לבאי הישיבה רשות להתערב, ואין להכשיל את הניסיון המתוכנן להציל את הרובע, ויש רק לקוות שאנשי ה'הגנה' יצליחו בכך. הרב דושינסקי התנגד לכניעה שתבוא מטעם גורם רשמי כלשהו, כי ראה בה מסירה מרצון של העיר העתיקה לעבדאללה. הוא העדיף להניח את ההחלטה בידי אנשי הרובע הנצורים עצמם אם יראו צורך בכך, כי כך זו תהיה כניעה פרטית[39].

בישיבת מועצת המדינה הזמנית שהוקדשה לענייני ירושלים בתקופת ההפוגה הראשונה, דברו נציגי התושבים בירושלים, ותיארו את מצבה הקשה של העיר, את תחושת הבידוד, את הנתק בינם לבין הנהגה היישוב הנמצאת בתל אביב, ואת החשש שעקב כך הטיפול בענייני העיר לא יעיל. הם ביקשו שישתפו אותם במידע, וגם בתהליך קבלת ההחלטות. הרב מאיר ברלין שיבח בדבריו את הרב דושינסקי ואמר: "...המון גדול בירושלים דבר היוצא מפיה של אוטוריטה דתית גדולה אומר להם הרבה יותר מאשר איזו הצהרה מדינית מפי מי שהוא. ובשעה שעומדים במלחמה קשה כזו שבירושלים, צריכים להיות בעלי אמונה חדורי בטחון, שיהודים לא יהינו לחשוב על כניעה, על הפגנות עם דגלים לבנים. נחוצה אוטוריטה דתית גדולה, אפילו לא של מנהיגי מפלגות. אני יכול להודיע בשמחה רבה, שבישיבה שישבנו עם גדולי הרבנים השתתף גם הרב דושינסקי רבה של אגודת ישראל. מצאנו בו אדם המבין את הבעיות, מסור לתחיית ישראל כמונו, שומר על שלמותה של המדינה ועל ענייני המלחמה ככל אחד מאתנו. אני חושב זאת לברכה רבה אם חלילה וחס נצטרך לשלוף את החרב בירושלים. תנו אפשרות לרבנים הראשיים ולרב דושינסקי שגם הם יהיו בתוך העניינים המדיניים, וכך יוכלו להגיד מילה לכל אלה השומעים לדבריהם, ולא יצטרכו להגיד "אחרים אומרים" - אלא שיגידו: "אנחנו בחנו את הדברים, צריך להילחם, להיות מוכנים לקרב, לקרבנות". תנו להם לרבנים אלה שהם יהיו בתוך העניינים המדיניים"[40].

עבודת ביצורים בשבת

למרות שיתוף הפעולה הנזכר בין הרבנים בעלי ההשקפות השונות, בעניין הגישה למתן היתרים לעבודות חיוניות בשבת נתגלה פער מהותי בין הרבנים הראשיים והרבנים בעלי התפקידים הרשמיים - לבין הרבנים החרדים. הרבנים החרדים נטו בדרך כלל להחמיר ולא לתת היתרים. הרב דושינסקי קרא מיד לאחר הקמת המדינה, ביום ראשון ז' באייר (17 במאי), 'להשתתף בעבודות הביצורים בימי החול, שחשובה מאוד בשעת חירום זו'[41]. יוסף רימון ממפקדי משמר העם באזור מאה שערים ובית ישראל סיפר בזיכרונותיו כי בשבת בבוקר [כנראה בי"ג אייר, 22 במאי] נראו טנקים [הכוונה לשריוניות נושאות תותח שהיו בשירות הלגיון הירדני] מתקדמים משכונת שיח' ג'ראח, כשכוונתם להגיע לשכונת 'בית ישראל'. מטה האזור החליט לגייס מיידית את אנשי 'משמר העם' המקומיים כדי לחפור חפירות לבלימת השריוניות. רבים מאנשי משמר העם הגיעו למקום המפגש ליד 'בית הפועל המזרחי' ברחוב חזנוביץ', לשם הובאו כאשר התכוננו ללכת לתפילת שחרית של שבת. מיד נשלחו משלחות אל הרב הראשי הרצוג ואל הרב דושינסקי, ותשובת שניהם הייתה זהה: 'פיקוח נפש דוחה שבת', ויש לצאת לחזית ולחפור את התעלות לבלימת התקפת השריון. הרב דושינסקי הוסיף בקשה שאם העבודה תתבצע בשתי משמרות ישבצו את החרדים במשמרת השנייה. למעשה תוך כדי ההתארגנות ליציאה הגיעה הידיעה כי השריונות נסוגו חזרה לשיח' ג'ראח[42], וגיוס החרום בוטל.

בראש חודש סיון (8 ביוני 1948) העביר הרב דושינסקי מכתב לרב הרצוג, ולאחר ברכות ותודות על ספרו "תורת האהל" ששלח אליו הוא כותב: "ואני באתי עתה על דבר אשר באו אלי מאנשי ההגנה פעמיים להתיר להם חילול שבת בעשיית מבצרים. והראוני שכבוד הדר"ג נ"י יצא להתיר, וחלילה לי להרהר אחריו, אבל כיון שבשו"ע [או"ח סי' שכט סע' ז] סיים הרמ"א ומ"מ הכל לפי העניין, וכן הוא במקור בתרומת הדשן הן בתשובות [סי' נח] והן בפסקי מהרא"י [פסקים וכתבים סי' קנו], ואני בעוניי לפי ראיית עיניי, לפי כובד מלחמת האויב ר"ל בתותחים כבדות צריך נגד זה עצה וגבורה אנשי מלחמה מרובים ונשק שיהיה שווה להלום נגד האויב הקשה, וביצורים הוא דבר מועט אם העיקר חסר. שנית, כל דברים אסורים, [אלא] רק אם לא היו פנויים כל ימות השבוע והסכנה נולדת בשבת. אבל בעניין זה יש פנאי כל ימות השבוע בתשומת לב ובמלאכה ע"י אומנים ובקיאים, א"א להעלות על הדעת שצריכים דווקא למלאכת שבת או יו"ט. ומכח זה לא מצאתי לבבי להתיר. ואני אמרתי לגלות דעתי העניה לכבוד הדר"ג נ"י, וכבודו יהיה לי לפה ולמליץ שלא יפריעו מנוחתי"[43]. הרב דושינסקי סבר שאינו יכול להתיר בנייה בשבת של ביצורים כנגד הפגזות התותחים מהם סבלה באותה עת ירושלים משום תועלתם המועטה, כאשר אין במקביל כוח צבאי חזק עם נשק מתאים שיוכל להלום באויב ולפתור את הבעיה. נוסף על כך מכיוון שהבעיה לא נולדה בשבת אלא היא בעיה מתמשכת ימים רבים - יש לנצל את כל ימי השבוע לצורך עבודות הביצורים עם עובדים מקצועיים, ולא לחכות ליום השבת. לכן השאיר את ההכרעה לרב הרצוג, וגם ביקש ממנו לומר לשואלים שלא יטרידו אותו יותר בשאלות מהסוג הזה.

כארבעה חודשים מאוחר יותר, בערב יום כיפור תש"ט (12 באוקטובר 1948), הוכרזה כוננות גבוהה במחוז ירושלים לקראת אפשרות של חידוש הקרבות[44]. בי"ב תשרי (15 באוקטובר) החל מבצע 'יואב' בדרום, וביום ראשון של סוכות (18 באוקטובר) החל מבצע 'ההר', שמטרתו הייתה השתלטות על צפון-מערב הרי יהודה והרחבת הפרוזדור המערבי לירושלים. היה חשש שהקרבות יתפשטו גם לגזרת העיר ירושלים, ואכן נערכו בימים אלה קרבות קשים בעיקר סביב הר ציון.

יום קודם, ביום חמישי י"א בתשרי תש"ט בערב (14 באוקטובר), הודיעו ברדיו כי הוחלט שבגלל חיוניותן ודחיפותן של עבודות הביצורים יהיה צורך לבצע אותן גם בשבתות. הרב הרצוג והרב עוזיאל, נתנו לכך היתר הלכתי, אולם מרכז אגודת ישראל בירושלים הודיע באמצעות מודעה בעמוד הראשון של 'היומן' שהציבור החרדי לא ישתתף בעבודות אלה כל עוד אין על כך הסכמה מאת רבני היהדות החרדית. שר הסעד מאגודת ישראל, הרב לוין, התלונן בפני בן גוריון שלא מתחשבים בציבור החרדי, ונענה כי העבודות הן חיוניות ואין לדחותן, וגם הרבנים הראשיים התירו את ביצוען. בן גוריון ביקש מהרב לוין להתקשר לאנשיו בירושלים ולהודיע להם שיבדקו את העניין עם הרב הרצוג[45]. אנשי מרכז אגודת ישראל הגיעו למחרת אל הרב דושינסקי שהיה מאושפז בבית החולים שערי צדק, והוא פסק שאין היתר. מיד הלכו גם הרב משה גליקמן-פרוש וד"ר אפרים פרדר לדבר על כך עם הרב דושינסקי, אך עקב חולשתו הגופנית הוא היפנה אותם לאב בית הדין של העדה החרדית הרב בנגיס, אשר שמע את הטיעונים ופסק גם הוא שאין להתיר את העבודות בשבת. הוא הצהיר שיורה לציבור החרדי בירושלים שמצווה לעבוד בעבודות אלה בחול המועד של סוכות, אבל לא בשבת. למעשה הציבור החרדי לא התייצב לעבודות בשבת, אך רבים שלא מהמגזר החרדי יצאו לעבודה. 'היומן' ציין לשבח את 'מפקחי העבודה שהתייחסו באדיבות ולא הכריחו את אלה שלא רצו לעבוד'[46]. כאן התערבה הצנזורה הצבאית, ומנעה ממערכת 'היומן' למסור על האיסור שהוציאו רבניהם על עבודת הביצורים בשבתות וחגים[47]. שוב פנה השר הרב לוין אל בן גוריון בעקבות בקשת אגודת ישראל מירושלים לבטל את חובת העבודות בשבתות ובחגים, והפעם הצליח לשכנעו[48].

בהמשך הודיעו גם הרבנים הראשיים בי"ח בתשרי בערב (21 באוקטובר) על ביטול ההיתר הזמני שנתנו לעבודות בשבתות ובחגים, וציינו שאם יעלה צורך נוסף תבוא על כך הודעה מיוחדת. הדבר היה מקובל על דעת רכז כוח האדם במפקדה בירושלים, שציין שביטול חובת העבודה בשבתות ובחגים יביא להגברת ההתייצבות של הציבור החרדי לעבודות אלה בימי חול[49]. מצידו סבר דב יוסף שאנשי ירושלים תורמים די והותר לענייני הביטחון, ושהפתרון צריך להיות הבאת תוספת אנשים מחוץ לירושלים[50]. בינתיים בירושלים נמשכו העבודות החיוניות בימי חול בהשתתפות הציבור החרדי, ובשבת 'בראשית' כ"ז תשרי (30 באוקטובר) אף נישאו דרשות בבתי כנסת רבים לעידוד ההשתתפות בעבודות החיוניות האלו[51].

'עמו אנוכי בצרה'

כאמור - ביתו וישיבתו של הרב דושינסקי היו ברחוב שמואל הנביא מול שכונת שיח' ג'ראח, באזור שהפך מראשית מעשי האיבה לחזית הלחימה. הרב נאלץ לעזוב את ביתו ולעבור לגור בתנאים לא נוחים במרכז העיר, ותלמידי הישיבה התפזרו בבתי מדרשות בירושלים. בינתיים מצבו הבריאותי של הרב החמיר, אך הוא ראה חובה לעצמו כמנהיג הקהילה להיות עמה בעת צרה, וסירב לעזוב את העיר. אולם לפי דרישת רופאיו הוא יצא בסוף אוגוסט 1948 (סוף חודש אב) להבראה בבת ים, מתוך תקווה שהאוויר במקום סמוך לים ישפיע לטובה על בריאותו[52].

למרות ששהייתו בירושלים הנצורה והמופגזת לא הייתה קלה, נראה ששהייתו מחוץ לירושלים הייתה קשה עליו יותר בהיותו רחוק מקהילתו הממשיכה לסבול מפגעי המלחמה, מה גם שמצב בריאותו לא השתפר. בערב ראש השנה הוא שלח את ברכתו לאנשי ירושלים ובה נאמר: "מאת ה' הייתה זאת על פי עצת הרופאים לבקש רפואה ברצות ה', והנני נאנס בדבר מצוה להיות רחוק מבית מאווי ממקום מנוחתי ושאיפת רוחי מירושלים עיר הקודש קרתא דשופריא בימים הקדושים הבאים עלינו לטובה". לאחר כמה ימים רצו לאשפזו בבית חולים בתל אביב, אך הוא סירב וחזר לירושלים יומיים לפני יום כיפור תש"ט. הוא אושפז בשערי צדק, והחליט לצום ביום כיפור. בשבת שבין יום כיפור לסוכות הוא עוד כובד בסנדקאות, ולמחרת בערב סוכות תש"ט הוא נפטר[53].

יחסו למדינה

בתקופה מלחמת העצמאות והקמת המדינה חל שינוי מהותי ביחסו של רוב הציבור החרדי כלפי מוסדות היישוב היהודי ומדינת ישראל החדשה, פרט לאנשי נטורי קרתא והעדה החרדית. המפלגות החרדיות שדגלו כל השנים בבדלנות, ולא היו שותפות במוסדות היישוב היהודי בארץ, הצטרפו בהדרגה למוסדות היישוב והמדינה כולל לממשלה, תוך דרישה לשתפם בתהליך קבלת ההחלטות בכל התחומים כדי לקחת חלק בעיצוב אופייה של המדינה. המפלגות החרדיות אף הקימו חזית דתית משותפת עם המזרחי והפועל המזרחי לקראת הבחירות הראשונות לכנסת, ואנשיהם וגם נשיהם נקראו לראשונה להשתתף בבחירות.

הרב דושינסקי לא שינה את יחסו לציונות, וגם לא תלה תקוות רבות במדינה היהודית שתפעל לפי ההלכה היהודית. עיקר דאגתו לאחר הקמת המדינה הייתה שהציבור החרדי יוכל להמשיך ולקיים ללא הפרעה את אורח חייו במדינה החדשה שחוקיה אינם חוקי התורה. הוא הכיר בעובדה שעם תום המנדט הבריטי ממשלת ישראל היא הגורם השלטוני הקובע, ושעמה יש להגיע להסדרים. מיד אחרי הקמת המדינה (יוני 1948) הוא אמר כי "אין סיכויים לעת עתה כי המדינה תקבל את כל התורה כבסיס לחיי המדינה. במקרה הטוב ביותר היא תקבל את שנוח לה, ותבטל את כל השאר. אך התורה אינה פשרה, ולא נושא למיקוח תגרני. או שמקבלים את כולה, או שאין מקבלים אותה כלל. ולכן מוטב לתת את האפשרות לאלה הרוצים לקבל את התורה כולה שיוכלו לעשות כך". הוא רצה שיהיו קהילות חרדיות בכל עיר, ושהן תוכלנה לחיות על בסיס התורה והמצוות ושהן תהיינה מוגנות ומוכרות לפי חוקי המדינה. הוא סבר שעדיף שהמיעוט הרוצה בכך יקיים את התורה בשלמותה, עד שיווצרו התנאים שגם המדינה תקבל עליה את קיום התורה כולה, ולא רק את מקצתה. הוא ציין כי יש לכך תקדים בצרפת ובמדינות אירופאיות נוספות[54].

לאחר שמדינת ישראל הייתה לעובדה קיימת החל הרב דושינסקי לראות בהנהגת המדינה, גם אם לא הייתה לרוחו, את הסמכות השלטונית, כפי שהקהילות היהודיות ומנהיגיהן נהגו לראות בשלטונות המדינות בהן הם חיו סמכות מחייבת. נראה שתהליך המעבר למעורבות בענייני המדינה של מנהיגות רוב הציבור החרדי היה מקובל עליו, לפחות בדיעבד, כפי שהייתה מקובלת הבעת תמיכה של המנהיגות הדתית בשלטונות בארצות הגולה. כך למשל רבי עקיבא איגר נשא דרשה בשנת תקצ"ד לכבוד המלך הפרוסי ושרי ממשלתו, והרב חיים עוזר גרודז'ינסקי, רבה של וילנה וראש מועצת גדולי התורה, פנה ליהודי פולין להשתתף במגבית ממשלת פולין ערב מלחמת העולם השנייה לחיזוק חיל האוויר[55].

סיכום

תקופת הקמת המדינה הייתה קשה לרב דושינסקי מכל הבחינות: מבחינה אישית - עקב ניתוקו מביתו ומישיבתו ועקב מחלתו; מבחינה ערכית – בעקבות התגשמות החזון הציוני לו התנגד והקמת מדינה חילונית באופייה; מבחינה קיומית - המלחמה שסיכנה את קיומו של העם היושב בארץ ובמיוחד בעירו ירושלים; ומבחינה ציבורית – היותו של הציבור החרדי מפורד ומפולג. עם כל הנתונים האלו היה צורך לקבל החלטות ולפסוק פסקי הלכה ציבוריים בתנאי לחץ בתחומים רגישים. יחד עם גדלותו בתורה ובהוראה, מרכז חייו, ידע הרב דושינסקי לקבל החלטות ולפעול באופן מיטבי כמנהיג ציבור גם בתחומים שלכאורה לא היו מעולם במרכז עיסוקו והתמחותו. הרב ראה לפניו כמשימה העיקרית לשמור על המשך קיומו של הציבור החרדי ושל עולם התורה בא"י, השריד המשמעותי שנותר לאחר השואה, וגדולתו נתגלתה גם ביכולתו להגיע לפשרות ערכיות ומעשיות תוך שיקול דעת וראייה רחבה בתקופה קשה ומסובכת זו. תנצב"ה.