הרב שאול בר אילן

העמדת נבחרי ציבור לדין תורה בגין פעילותם הציבורית

מבוא

חסינות

פשיעה בשומרים

'לקדם ברועים ובמקלות'

'כל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משווי שליח'

'שלא השתדלתי לא על ידי עצמי ולא על ידי אחרים'

התובע צריך לילך אחר הנתבע

'אבל תביעה ריקנית אין מחייבים את הנתבע לצאת כלל'

שאלת הסמכות ושאלת הסמכות להכריע בשאלת הסמכות

סיכום

נספח

מבוא[1]

דרכה של השליחות ציבורית שהיא רוויה בביקורת[2]. אף על פי כן, מקובל לומר שאין די בביקורת, אפילו עניינית, כדי להניח בסיס לתביעה בבית דין נגד נבחרי הציבור, ככל שפעלו בתום לב[3]. ברם, לעתים הביקורת הנמתחת על נבחרי הציבור אינה נמתחת על שיקול הדעת שלהם או על חולשותיהם האנושיות, אלא על שנבחר פלוני זנח את מה שהתחייב לציבור לפני הבחירות בגלל מה שנראה כקבלת טובות הנאה, או על שהוא שינה במהלך כהונתו את מתווה הפעולה בסוגיה ציבורית מסוימת ללא הסבר מניח את הדעת. השאלה העולה עתה היא: האם אלה שנפגעו או שניזוקו מהחלטות שהתקבלו יכולים לתבוע לבית דין שדן על פי דין תורה[4] את נבחרי הציבור שמעלו בשליחותם[5]? תחילה, יש לברר את השאלה המהותית, אחר כך יש להתמודד עם הבעיה השכיחה של היעדר ראיות ברורות לביסוס התביעה, ולבסוף, יש להשיב לשאלה הפרוצדורלית כיצד והיכן תביעה זו תתנהל.

חסינות

בספר החוקים של מדינת ישראל חרות חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951. סעיף 1 לחוק מקנה לכל חבר כנסת חסינות מהותית[6] מעמידה לדין פלילי או מספיגת תביעה אזרחית, בכל הנוגע לכח ההצבעה ולחופש הביטוי שהוקנו לחבר הכנסת במסגרת מילוי תפקידו[7]. מלבד חסינות זו קיימת הגנה מוגבלת מתביעות אזרחיות לכלל עובדי הציבור במדינה, וזאת בסעיף 7(א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח 1968. אולם נראה שאין בכוחן של החסינויות הללו לחסום תביעה בדין תורה בעילה המתוארת נגד נבחרי הציבור, ובלי להיכנס לשאלת התוקף ההלכתי של חוקי המדינה, מפני שלו יהי שהתובע מנוע מלתבוע מהנתבעים פיצויים ממוניים בגלל חסינות הנתבעים - הוא עדיין רשאי לבקש מבית הדין שיוציא צו מניעה נגד הנתבעים שלא ישובו לסורם וכן שלא ייצגו את הציבור מכאן ולהבא[8] (מסתבר, שסעדים אלו רשאי לבקש כל אחד ואחד, וגם מי שלא נפגע באורח אישי מההתנהלות הבעייתית של נבחרי הציבור).

גם אם נאמר שחוק החסינות מעניק חסינות מעמידה לדין בפני בית דין של מטה, הוא בוודאי אינו מעניק חסינות מעמידה בדין בפני בית דין של מעלה. מעתה, פתוחה הדרך לתבוע את נבחרי הציבור להתדיין בדרך של בוררות או במכשיר חילופי בעקבות חידושו של הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א שכשבית הדין דן על דרך פשרה בכוחו לדון גם בחיובים שבדיני שמים בלבד[9], או בהתבסס על מנגנונים אחרים שהוצעו כדי לאפשר תביעת נזקים שנגרמו בגרמא, שגם עליהם החיוב כידוע הוא רק בדיני שמים[10].

למעשה מלמד הניסיון שכשחברי כנסת שומרי מצוות נתבעו בעבר בדין תורה, איש מהם לא נמנע מלהתייצב בטענה שעומדת לו חסינות[11]. למותר לציין, שאם הנתבע אינו חבר כנסת, אלא נציג הציבור בגוף אחר כמועצה מקומית או וועדה ממשלתית או אפילו שר בממשלה, חוק המדינה אינו מעניק לו אלא חסינות מוגבלת, כאמור.

פשיעה בשומרים

טענת הגנה אפשרית של נבחרי ציבור שנתבעים בדין תורה, יכולה להיות שאין לבוא עמהם חשבון על התוצאות של הצבעותיהם כיוון שפעולת אותן הצבעות על הציבור הן לעולם רק גרמא, ק"ו כשמדובר על הצבעה שהם לא היו שותפים לה (כגון שנעדרו ממנה או שנמנעו בה). התשובה לשתי הטענות הללו היא פשוטה, והיא שלמן הרגע שאדם הוא נבחר ציבור הוא אינו נתבע מדין 'אדם המזיק' אלא מדין שליח שהוא שומר[12], ושומר, כידוע, חייב מדין תורה אף בפשיעה שהיא נזק בגרמא[13].

'לקדם ברועים ובמקלות'

במקרים אחרים עשויים לטעון אותם נציגי ציבור שתוצאות ההצבעה אינן בגלל דרך הצבעתם, כיוון שההכרעה התקבלה ברוב ניכר, ועל כן הצבעתם בעד או נגד לא העלתה ולא הורידה. התשובה לטענה זו היא שהחובה שמוטלת על נבחרי הציבור אינה רק להצביע כפי שהתחייבו טרם שנבחרו, אלא גם לפעול במסירות ולשכנע, ככל הניתן, את בעלי זכות ההצבעה האחרים שיצביעו כפי שנדרש. דהנה פסק בשו"ע חו"מ סימן רצב, יז:

המפקיד חמץ אצל חבירו והגיע פסח, הרי זה לא יגע בו עד שעה חמישית ביום י"ד. מכאן ואילך יוצא ומוכר בשוק לשעתו, מפני השבת אבידה לבעלים.

פשט לשון השו"ע מורה שאם התעצל השומר ולא מכר את החמץ, והחמץ נאסר כדין חמץ שעבר עליו הפסח, אין חייב השומר בדיני אדם, כשאר מוצא אבידה שאינו חייב בדיני אדם אם ביטל מצות עשה ולא השיב את האבידה לבעלים. ברם, המג"א או"ח סי' תמג ס"ק ה חולק:

ונראה דהנפקד חייב לשלם דמי הפקדון למפקיד, דהא שומר חינם שהיה יכול להציל ברועים ובמקלות ולא הציל חייב, הכא נמי הוי ליה למוכרו קודם זמן איסורא. ואין לומר דהמפקיד פשע שהוי ליה למוכרו לגוי במקום שהוא, כיון דקיימא לן דאין הנפקד רשאי לסמוך על זה וחייב למוכרו אם כן הוי ליה למוכרו.

כולם מודים שמוטל על השומר לשמור את הפקדון מגניבה ומאבידה. השאלה בה נחלקו השו"ע בחו"מ והמג"א באו"ח היא אם חייב השומר לפעול בקום עשה גם נגד נזקים שבאים ממילא[14]. ברם, בנדון דידן נבחר הציבור אינו שומר של פקדון אלא שליח, ובכי האי גוונא ודאי שגם בעל השו"ע מודה שמגדרי השמירה (ולא רק מגדרי השבת אבידה) מוטל עליו לא רק לשמור מפני גניבה ואבידה - אלא גם לקום ולפעול נגד נזקים שבאים ממילא, שהרי לשם כך נבחר.

הבחנה זו שבין שומר לשליח מצויה כבר בסוגיית הגמרא ב"מ צג, ב, בעניין חזני מתא אליבא דרבה[15], ובעניין רועה שלכולי עלמא מוטל עליו לקדם ברועים ובמקלות (שומר חינם בחינם, ושומר שכר בשכר). וראה מה שכתב בספר מחנה אפרים, הלכות שומרים סי' לה:

...ולא דמי לרועה שהיה לו להציל ע"י רועים ולא הציל דחייב ואף על פי דהוי פסידא דאתי שלא מחמתו של רועה, דרועה ודאי אדעתא דהכי נחית לשמור ולאצולי מחיות רעות ומלסטים, וזהו עיקר שמירתו, אבל לתקן הדבר השמור בידו כהאי גוונא אין זה נכנס בכלל סייג ושמירה, ועוד שהבעלים הם בעיר והם יצילו לעצמם, וכמ"ש הרמב"ם והטור ז"ל דכל היכא דהבעלים בעיר אין צריך להיטפל בכל זה, ואם אחר שהפקידו הדבר הלכו להם למדינת הים ונתעכבו שם מ"מ מעיקרא כשקיבל הנפקד לשמור לא קביל עליה דברים אלו להיטפל בפיקדון, אלא שחכמים אמרו דאעפ"כ יעשה להם תקנה משום השבת אבידה[16].

אם הנתבעים מייצגים את הציבור לא בחינם אלא בשכר, יפים לעניינם גם הדברים שכתב בעל המחנה אפרים שם בסימן יח, שההבדל בין שומר חינם לשומר שכר אינו רק בהיקף האחריות לאחר מעשה - אלא גם בהיקף חיובי השמירה המוטלים עליו. אמנם, אדמו"ר הזקן בקונטרס אחרון שם בסימן תמג סע' ח (אות ב) חולק על הדברים הללו של בעל מחנה אפרים, אך גם הוא מודה שאם השומר אינו שליח אלא אפוטרופוס שמינוהו בית דין האחריות שמוטלת עליו היא רחבה יותר, עיי"ש[17]; וכשאנו באים לדון במעמדם של נבחרי הציבור נראה פשוט שהם כאפוטרופסים לכל דבר ועניין, כיוון שיש להם שיקול דעת רחב, ואינם כשליחים בעלמא שלהם יש שיקול דעת צר ופעמים רבות שאין להם שיקול דעת כלל[18].

'כל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משווי שליח'

לכאורה יכולים נבחרי הציבור, אם הם יראי שמים, לבקש סילוק של כל תביעה שתוגש נגדם על הסף, בטענה שאינם שליחים של התובעים אלא של מועצת החכמים או של ועד הגדולים שמפקח על התנועה או על המפלגה שאותה הם מייצגים, ורק לגוף זה הם חייבים לתת דין וחשבון. ברם, כלל ברור ופשוט הוא שדברים שאין בכח המשלח לעשות אין בכוחו להטיל על השליח, ולהדיא איתא בנזיר יב, ב: 'כל מילתא דאיהו לא מצי עביד, לא מצי משווי שליח'; גוף רבני זה אינו יכול להפקיע ממון או לתקן תקנות שיחייבו את הציבור, ומהיכן ניתן לנציג שלו בכנסת הכח לכך? אמור מעתה, שגם הנציגים בכנסת שהם יראי השם אינם שלוחים של גדולי ישראל אלא שלוחים של הציבור, ואם כן שוב יש לכל יחיד ויחיד מהציבור זכות עמידה נגדם, ובכוחו לתבוע את נבחרי הציבור שלתחושתו, או שעל פי ראיותיו, לא התייעצו עם אותם גדולי ישראל שטרם הבחירות התחייבו להתייעץ איתם, או שבמהלך ההתייעצות עם אותם גדולי ישראל הם הציגו בפניהם תמונה מעוותת של המציאות, או שלאחר ההתייעצות ציטטו את דבריהם של גדולי ישראל בסטייה מהנאמר בחדר הסגור[19]. ק"ו שאם הנתבע מקבל את שכרו מקופת הציבור, כחבר כנסת וכדומה, שניתן לבוא עמו חשבון בשם ציבור הבוחרים, שהם אלו שמשלמים את שכרו.

בנוסף, נבחרי הציבור לעולם אינם בכירים מנשיאי המטות שהגמרא אומרת שהם כאפוטרופוסים שבית דין מעמיד על הציבור[20], וממילא ניתן לתובעם אם קלקלו בשליחותם, וכאמור לעיל. והרי לנו תשובת מהר"י וייל (סי' קעג) שהראני אבי מורי, הרב נפתלי צבי יהודה בר אילן שליט"א:

ופרנס שנתמנה על הציבור ואחר עשרים שנה קראו עליו תגר האם צריך לעשות חשבון לכל אחד ואחד... אפילו אם נתמנה מדעת הציבור וברצונם אם קוראים עליו תגר שלא נהג כשורה וחושדין אותו ששלח יד בממון הצבור שלא כדין בדבר שראוי להסתפק בו לפי ראות עיני הדיין, אז פשיטא שצריך לעשות חשבון...

עוד הראני אבי מורי את מה שכתב הרב אהרן וולקין זצ"ל הי"ד (שו"ת זקן אהרן מהדורא תניינא חלק חו"מ סימן קכט) בתשובה לוועד אגודת ישראל בעיר סטרי, שנבחרי הציבור הם שליחים לכל דבר: 'דרק חברי הקלוב [= המועדון, המפלגה] הם העושים העיקריים, והפרנס אינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא, ואינו אלא שליח למסור דעת הקלוב... סוף סוף הבוחרים הם העושים ולא הפרנס'[21].

בשולי סוגיה זו נעיר, שלשאלה האם נבחרי הציבור הם שליחים של הקהל כולו או של גדולי ישראל קיימות השלכות נוספות, כגון האם מותר לפרסם ברבים את מעשיו הנקלים של פלוני כדי למנוע את היבחרו לתפקיד בכיר - או שמא אין היתר אלא להביא את הדברים דווקא לפני רבותיו. ואכמ"ל[22].

'שלא השתדלתי לא על ידי עצמי ולא על ידי אחרים'

אחרי שהתגברנו על המשוכה המהותית, עלולה עדיין לצוץ משוכה ראייתית: דרכה של העסקנות הציבורית שרק חלק ממנה גלוי לעין; היא מקימה בריתות נסתרות, וגם יריבים בנפש פועלים בשיתוף פעולה בדרכים סמויות. למראית העין של הציבור יכולים נבחרי הציבור להצטייר כשליחים שפועלים במסירות ובנאמנות לשולחיהם ולהבטחותיהם, ובאותה עת הם מסוגלים שלא לעשות כלום ואולי אף להסכים לפגיעה בציבור, וכל זאת לשם זכייה בשררות מכובדות, או לשם קבלת תמיכות למוסדות של המקורבים להם.

חשש זה אינו חדש, וכבר מצאו קדמונים דרך להתמודד עמו באמצעות הטלת שבועה חמורה על נבחרי הציבור כאשר עלו חשדות כלפיהם שצמחה להם טובת הנאה אישית מצרת הציבור. וכך מצינו בתקנות מדינת מעהרין, ועד גאיי, שנת ת"י לפ"ק (אותיות ק-קא)[23], לעניין ציבור שהמושל מיוזמתו החליט למנות ראשי מדינה חדשים עליהם, או למנות מבוררים חדשים על הציבור בסילוק המבוררים הקיימים. לכתחילה יש להשתדל לבטל את החילופין שיזם המושל, "ואם ח"ו אין יכולים לבטל אותו ציווי, ומוכרחים להניח (=למנות) לאחד ר"מ (=ראש מדינה) או לשניים או לכולם או להמבוררים, אזי מחויב אותו ר"מ להישבע בפני ארון הקודש במעלה העליונה וס"ת בזרוע בין אשרי למנצח שהוא נקי מה' ומישראל, ודווקא יישבע בקהילה אחרת אשר יש שם ר"מ חברו, או במקום הוועד אם הוא שם, וכלל לא בקהילתו. וזה לשון השבועה: הרי אני נשבע בה' אלהי ישראל, על דעתו ועל דעת בני המדינה יצ"ו וכל הקהלות בני מדינתינו יצ"ו, בלי עורמה ובלי מרמה, ומקבל עלי בכל האלות והקללות הכתובים בספר התורה הזה שלא השתדלתי, לא על ידי עצמי ולא על ידי אחרים, והדבר נעשה בלי ידיעתי ורצוני, ואין לי כל חלק ונחלה בזה. ואין רשאים כלל וכלל למחול לו את השבועה אפילו בהסכמות כל האלופי' ר"מ וכל המבוררים" וכו'. למראית עין מושל המדינה הוא שסילק את פרנסי הקהל שהיו מוחזקים להיות ראשי המדינה, אך להסיר את החשד שחילופין אלו נעשו לא בשרירותיות על ידי המושל, אלא בקנוניה בין המושל לבין הממונים החדשים שנתמנו תחת הממונים שפוטרו, אנו מטילים שבועה על הממונים החדשים 'שלא השתדלתי לא על ידי עצמי ולא על ידי אחרים, והדבר נעשה בלי ידיעתי ורצוני, ואין לי כל חלק ונחלה בזה'.

מסתבר לומר ששבועה זו אינה חדשה, וזו בדיוק השבועה שלמדנו במסכת שבועות פ"ז מ"ח: 'אלו נשבעין שלא בטענה (כלומר שלא בטענת ברי), השותפין, והאריסין, והאפטרופין"[24] וכו', ועל הדרך שאמרנו, שנבחר של הציבור אינו כסתם שליח - אלא כאפוטרופוס שמינוהו בית דין. אכן היו קהילות שהטילו שבועה על כל נבחר ציבור לפני שנכנס לתפקידו (עי' משטר ומדינה בישראל ע"פ התורה כרך א עמ' 259), ק"ו שיש כח לציבור להטיל עליו שבועה לאחר שנבחר כאשר יש לציבור תמיהה על התנהלותו.

התובע צריך לילך אחר הנתבע

אחר ליבון שאלת המהות, והצגת פתרון לבעיה של היעדר ראיות, מגיעה העת לבירור הפרוצדורה: אם התובע והנתבע שניהם בני אותה העיר, ויש בעיר בית דין קבוע, ההליך יידון, מן הסתם, בפני בית הדין הקבוע, בהתאם להוראת הרמ"א בחו"מ סימן ג סע' א (ועי' גם בחזו"א לסנהדרין טו אות ז). אם התובע והנתבע אינם בני אותה העיר, ובעירו של הנתבע יש בית דין קבוע, עומד לכאורה הכח לנתבע לגרור את התובע אחריו לעירו, בהתאם לכלל שכתב הרמ"א בחו"מ סימן יד סע' א: "התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת אף על פי שבעיר התובע הבית דין יותר גדול".

ברם, בנדון דידן שהנתבע הוא איש ציבור, נראה שהנתבע חסום מלגרור את התובע אחריו כרצונו לעירו, בגלל החשש שלמעמדו הרם של הנתבע ולכח השפעתו בכנסת או במועצה המקומית בענייני תקציב ומינויים ושררות, תהיה השפעה[25] על דרך ניהול ההליך בבית הדין שפועל בעירו של הנתבע[26]. אם יפקוד הנתבע את עירו של התובע, כדרכם של נבחרי הציבור בימינו, יוכל התובע לתבוע את הנתבע בעירו של התובע מכח דין נוסף, והוא הדין שהוסיף הרמ"א שם: 'וכן בן העיר שתובע לאכסנאי בכל מקום שימצאנו, ויש שם בית דין, מכריחו שם לדין'.

ואולם לצערנו שטן המחלוקת מרקד, ונראה שלפחות כיום אין בית דין שיסכימו עליו הכל שהוא בית הדין הקבוע בעיר[27], ואפילו התובע והנתבע גרים באותה העיר יכול הנתבע להשתמט מלידון בפני בית הדין שבפניו הונח ההליך בתחילה בטענה שבית דין אחר גדול מבית הדין הראשון בחכמה ובמניין, ובמידה יתרה עלול הנתבע לטעון כך כשהנתבע גר בעיר אחרת. לתשובה זו של הנתבע קיימת תגובה מן המוכן, והיא הודעה של התובע לנתבע שאם אין בית דין קבוע שידון בהליך הוא מזמינו לברר את התביעה לא בפני בית הדין שבפניו הונח ההליך בתחילה, ולא בפני בית הדין שאליו הנתבע חפץ לגרור את ההליך, אלא במעמד זבל"א, בהתאם לפסק הרמ"א בחו"מ סימן ג סע' א[28].

'אבל תביעה ריקנית אין מחייבים את הנתבע לצאת כלל'

על פי דין כל צד בהליך המשפטי נושא רק בהוצאותיו ולא בהוצאות הצד השני, ואף הצד שהפסיד אינו נושא בהוצאותיו של הצד שזכה[29]. מתבקש אם כן שלפעמים יתקיים דיון מקדמי לשם סינון ראשוני של תביעות סרק טרדניות, כדי לחסוך מן הנתבע הוצאות מיותרות. ואכן כך פסקו השו"ע והרמ"א בחו"מ סימן יד סע' א. מעתה, לכאורה, חוזר הכח לנתבע לדחות את התביעה נגדו לפחות עד שיתקיים בירור מקדמי בבית הדין שהוא יבחר לו, מדין הולכים אחר הנתבע. ברם, מתוך הסתירה העולה בין ההוראות הללו של השולחן ערוך והרמ"א בסימן יד סע' א להוראת הרמ"א עצמו בהמשך הסעיף שם, צריך לומר שהכח שיש לנתבע להקדים לבירור התביעה דיון מקדמי עומד לנתבע רק כשההליך מתברר בפני בית דין שהוא אינו בעירו של הנתבע כיוון שלשם בירור התביעה לגופה הנתבע יהיה חייב להוציא הוצאות הדרך לו ולעדיו, אבל כשהנתבע אינו דר בעירו של התובע והוא חפץ ללכת בשיטת הרמ"א, ולגרור את התובע אחריו לדון בסכסוך שביניהם בעירו, אובד הכח לנתבע להתנות את בירור ההליך בדיון מקדמי, ושוב חוזר הכח לתובע להציע את בירור ההליך בדרך של זבל"א ללא כל בירורים מקדמיים[30], וכאמור לעיל.

שאלת הסמכות, ושאלת הסמכות להכריע בשאלת הסמכות

עדיין יכול לכאורה הנתבע לטעון, שכיוון שעומדת לו הזכות הבסיסית לגרור את התובע אחריו, גם תשובותיו של התובע לדרישתו של הנתבע שהתובע חייב להיגרר אחריו צריכות לידון דווקא בבית הדין שהנתבע בחר לו, ורק אחר שתינתן בהן הכרעה לטובת התובע הוא יוכל לגרור את הנתבע אחריו.

אך כאן יש לחדד את ההבחנה בין הסמכות לדון בסכסוך שבין הצדדים, לבין הסמכות לדון למי מוקנית הסמכות לדון: שאלת הסמכות לדון מוקנית בוודאי לאותו הרכב שאליו מורים השו"ע והרמ"א והפוסקים, אך הסמכות לדון בשאלה למי הוקנתה הסמכות לדון בסכסוך שבין הצדדים מוקנית ללא ספק להרכב הראשון שבפניו הונח ההליך.

דהנה, לדין זה שכתב הרמ"א בחו"מ סימן יד סעיף א בשם מהרי"ק, שהתובע צריך לילך אחר הנתבע נאמרו כמה וכמה טעמים[31]. על פי ערוך השלחן שם הנתבע יכול לגרור את התובע אחריו כדי למנוע תביעות טרדניות שיעלו לנתבע דמים חינם, וכן כתב בשו"ת אמרי יושר (ח"א סימן לח)[32]. אולם הגר"א בביאוריו על השו"ע ס"ק ח כתב שדין הרמ"א שהתובע הולך אחר הנתבע נובע מהגמרא בב"ק מו, ב: "מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא". וביאר בספר אגרות משה (חו"מ ח"א סי' ה): "ושמעינן מזה גם דין זה דהוא צריך למיזל להאסיא שיכול יותר לרפאותו, וכיון שהוא במקום אחר צריך לילך אתו לאותו המקום שנמצא שם הנתבע, שהם יוכלו יותר להביאו לדון לפניהם מבי"ד שבמקום המלוה". וכן כתב בשו"ת מהר"י בן לב (ח"ג סימן צז). לדבריהם של אלו, היכולת של הנתבע לגרור את התובע אחריו הוענקה לנתבע לטובתו של התובע כשהנתבע רוצה לחסוך בהוצאות, שאז התובע רשאי ללכת אחריו בלא טצדקי, כיוון שגם לו יצמח מכך ריווח, שהרי מן הסתם הנתבע יכוף ראשו לציית דינא בפני בית הדין שבעירו. המהרשד"ם (חו"מ סי' ז) כתב שדינו של הרמ"א הינו תקנה דיונית בלבד, שכל מגמתה לצאת בהקדם האפשרי מהפרוזדור המקדמי אל הטרקלין של בירור התביעה לגופה: "התקינו להשקיט ריב אחר שהנתבע רוצה לדון לפני הבי"ד במקומו צריך התובע לילך אצלו".

העולה מכל האמור הוא, שאין ולו פוסק אחד שנימק את הדין שכתב מהרי"ק ונפסק ברמ"א בכך שיש לנתבע כח להטיל דופי ללא כל נימוק בבית הדין שאליו הגיש התובע את תביעתו, והכח שניתן לנתבע לגרור את התובע אחריו הוא מטעמים אחרים. אמור מעתה שפשיטא שגם במקום שניתן לנתבע הכח לגרור את התובע אחריו לא ניתן לו פטור מלהתייצב בפני בית הדין שאליו הובא ההליך על ידי התובע כדי להעלות בפניו את טענותיו בסוגיית הסמכות[33].

נכון להדגיש, שלפחות לפי מהר"י בן לב ומהרשד"ם וספר כנסת הגדולה שהובאו לעיל, דין זה שהתובע הולך אחר הנתבע אינו מעיקר הדין אלא רק תקנה[34], ופשוט אם כן שאין כח לנתבע לפסול את ההרכב שבפניו הביא התובע את תביעתו מלהכריע בשאלת הסמכות, שהרי מעיקר הדין בפני הרכב זה הייתה צריכה לידון גם התביעה לגופה. אדרבה, השכל מורה שככל שתקנה זו נתקנה לטובת התובע יש לו רשות למחול עליה ולבקש שכל ההליך יידון דווקא בבית הדין שלו[35]. אפילו תימא שטעמא דדינא שנפסק ברמ"א הוא חשש למעותיו של הנתבע שלא יתפזרו חינם על הגנתו מתביעת בדים שיגיש התובע בעירו, עדיין אין בכך כדי לפטור את הנתבע מלשלוח לבית הדין הראשון את ראיותיו בכתב לכך שתביעת התובע היא תביעת בדים, שהרי פשיטא שאין מידת ההוצאות לניהול הליך מקדמי קצר בעירו של התובע כמידת ההוצאות על ניהול הליך שלם בעירו של התובע, לרבות הולכת העדים והגשת כתבי בית דין. פוק חזי כמה וכמה הליכים שבהם תשובת הנתבעים הייתה בטענה שחפצים הם לידון בבתי דין אחרים, וטענותיהם נדחו על ידי בתי הדין שבפניהם נפתחו ההליכים בתחילה מבלי שהנתבעים יהיו רשאים להשתמט מהם[36]. כך נכתב גם בפס"ד של בית הדין הגדול ערעור תשיז/104 (בהרכב הרב אלישיב, הרב בן מנחם והרב הדס)[37]: "שיקול הדעת בנידון זה נתון בידי ביה"ד אשר אליו הוגש המשפט, והוא מוסמך לקבוע אם אין אמת בדברי הנתבע הטוען שברצונו להתדיין במקום אחר והוא משתמש בטענה זו כדי להשתמט מלהתדיין, או שדבריו נאמרים בכנות".

סיכום

איש לא יעמיד לדין את נבחרי הציבור על שהבטחותיהם לציבור לא קוימו במלואן, כי כך דרכה של הפוליטיקה ושל הפשרות שכרוכות בה. מאידך גיסא, לא יכולה להיות מניעה עקרונית מהעמדת נבחרי ציבור לדין תורה בהתאם לקווי הפעולה שהותוו במאמר זה, ובפרט בנסיבות שבהן תוצאות הפעילות הפוליטית שלהם עומדות - ללא הסבר מניח את הדעת - ביחס הפוך לכוחם במוסדות הנבחרים. אם נזכה להרתעה שתמנע מנבחרי הציבור מלפעול בהיחבא מתוך מניעים לא כשרים - נזכה מן הסתם לא רק בהישגים משמעותיים במרחב הציבורי, אלא גם לפרנסים שמקדשים שם שמים. בכל עת חובה עלינו לשנן באוזניהם של נבחרי הציבור את האזהרה הפומבית שפרסם בווילנה בטבת תרצ"א דודי זקני ר' חיים עוזר גרודזענסקי זצ"ל[38]: 'הנני להודיע ולפרסם בשמי כי אסור לעשות בחירות וגם לבחור ברב שמסרב לבוא לדין תורה, וכל זמן שלא יבואו לדין תורה אין לבחור בשום אופן ובפרט את הרב המסרב'.

נספח

מובאת כאן החלטה שהתקבלה בבית דין ידוע בארץ הקודש בעניינו של חבר כנסת פלוני, שהוגשה נגדו תביעה ממונית על נזקים שנגרמו לתובעים בין היתר בגין ההתנהלות של אותו ח"כ בתקופת ההתנתקות. לאחר שנפתחו ההליכים נגד הנתבע בבית דין קמא ברוח האמור במאמר זה - פנה הנתבע לבית הדין שבעירו, וקיבל ממנו מכתב 'לכל המעוניין' שנוּסח בקצרה וללא כל הנמקה, ושניתן לאחר דיון במעמד צד אחד בלבד. לפי מה שהוכחתי בגוף המאמר הדברים הכתובים במכתב-אישור זה נראים לכאורה סותרים כמה וכמה יסודי פסיקה[39].