המעין

תפילה לרפואת חולה במחלה נמשכת / אריאל נפתלי

הורדת קובץ PDF

אריאל נפתלי

תפילה לרפואת חולה במחלה נמשכת

מבוא

א. תפילת החולה על עצמו

ב. תפילה עבור חולה

ג. מטרת המחלה

ד. תפילה על מחלה נמשכת

סיכום

מבוא

התפתחות הרפואה בדורנו מותירה אותנו נדהמים מול האפשרויות החדשות הנכנסות לתחום "ורפא ירפא". אמנם מחלות שונות עומדות עדיין לפתחם של הרופאים והחוקרים ומחפשות פתרון (הדבר בא לידי ביטוי מובהק במגפת הקורונה האחרונה), ובחלקן החולים בהן נותרים במחלתם במשך שנים ממושכות. כאלה הן למשל מחלות החיסון העצמי (אוטואימוניות). לצידן, העלייה המבורכת בתוחלת החיים הגדילה את השכיחות של מחלות שונות השכיחות בעיקר באוכלוסייה המבוגרת, ואשר אף הן אינן בעלות צפי ידוע לריפוי. רבים מהאנשים בשתי קבוצות אלה אינם תופסים את עצמם כחולים, והם לומדים לחיות לצד מגבלות הנצפות כקבועות, תוך שימוש קבוע בתרופות, התאמת התזונה שלהם לדרישות הבריאותיות, מריחת משחות או נטילת כדורים. האם מצב רפואי כרוני מגדיר את הסובל ממנו כ'חולה'? האם יש להתפלל על חולים אלה כחלק מהתפילה לרפואת חולים[1]?

 

א. תפילת החולה על עצמו

רבי יוסף אלבו דן בשאלה היסודית, כיצד אמורה תפילת החולה להשפיע על מצבו, שהלא אנו מאמינים כי אף עצם הופעתה של המחלה מאת ה' היא, וכי אנו מנסים לשכנע או לרצות את ה' כדי שישנה את רצונו? מסקנתו של ר"י אלבו הינה כי האדם פועל בתפילתו לשינוי מצבו הרוחני, ובעקבות כך משתנה גם מצבו הגופני והבריאותי:

איך תועיל התפילה לשנות רצון השם לגזור עליו טוב אחר שלא נגזר, שלא ישתנה השם מן הרצון אל לא רצון ולא מלא רצון אל רצון? ...שיראה מדבריהם שהגזרות האלֹוהיות הן הנה בהיות המקבל בהכנה ומדרגה ידועה, ואם תשתנה המדרגה ההיא תשתנה הגזירה ההיא, ובעבור זה הוא שאמרו ששינוי השם יועיל לבטל הגזירה וכן שינוי המעשה. ומזה הצד הוא שתועיל התשובה... כאלו נהפך לאיש אחר שלא נגזרה עליו אותה גזירה... שכך היה רצון השם מתחילה שתתקיים הגזירה בהיותו באותה מדרגה ואותה הכנה, ואם תשתנה ההכנה תשתנה הגזירה[2].

האפשרות של החולה להתפלל על רפואתו שלו נלמדת מתפילתו של ישמעאל על עצמו אחר שהושלך תחת אחד השיחים (בראשית כא, יז): "וישמע אלֹהים את קול הנער... כי שמע אלֹהים אל קול הנער באשר הוא שם". כך מובא במדרש רבה:

"באשר הוא שם" – בזכות עצמו, יפה תפילת החולה לעצמו יותר מכל[3].

רש"י (שם) מדגיש בדבריו שקיימת יכולת להתפלל גם על אחר:

"את קול הנער" - מכאן שיפה תפילת החולה לעצמו מתפילת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל.

בתלמוד מוזכרת תפילה שיתפלל אדם על עצמו בטרם כניסתו לטיפול רפואי, ותפילה נוספת לאומרה לאחר יציאתו מן הטיפול:

אמר רב אחא: הנכנס להקיז דם אומר "יהי רצון מלפניך ה' אלוהי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני כי אל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת, לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו". אמר אביי: לא לימא אינש הכי, דתני דבי רבי ישמעאל: "ורפא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". כי קאי מאי אומר? אמר רב אחא: "ברוך רופא חינם"[4].

תפילה זו נפסקה להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך (בנוסח כמעט זהה):

הנכנס להקיז דם אומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהי שיהא עסק זה לי לרפואה, כי רופא חינם אתה". וכשיצא אומר: "ברוך אתה ה' רופא חולים" (בשולחן ערוך בלי שם: "ברוך רופא חולים")[5].

 

ב. תפילה עבור חולה

תפילה עבור החולה נזכרת במשנה בתפילתו של רבי חנינא בן דוסא (ברכות ה, ה), וכן במעשים רבים הנזכרים בתלמוד. אחד המקורות מתאר את חשיבות הפנייה לחכם כדי שיתפלל על החולה:

דרש רבי פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו – ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר: "חמת מלך מלאכי מות, ואיש חכם יכפרנה"[6].

למעלה מכך, דווקא האחר צריך להתפלל על החולה, בעוד שהחולה אינו מסוגל לעשות כן בעצמו:

רבי חייא בר אבא חלש, על לגביה רבי יוחנן. אמר ליה: חביבין עליך יסורין? אמר ליה: לא הן ולא שכרן. אמר ליה: הב לי ידך, יהב ליה ידיה ואוקמיה. רבי יוחנן חלש, על לגביה רבי חנינא. אמר ליה: חביבין עליך יסורין? אמר ליה: לא הן ולא שכרן. אמר ליה: הב לי ידך, יהב ליה ידיה ואוקמיה. אמאי? לוקים רבי יוחנן לנפשיה! אמרי: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים[7].

ואפילו רבי חנינא עצמו נזקק לתפילת אחרים עליו כשחלה באורח מסוכן:

תנו רבנן: לא יאכל אדם בצל, מפני נחש שבו. ומעשה ברבי חנינא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו וחלה ונטה למות, ובקשו חבריו עליו וחיה, מפני שהשעה צריכה לו[8].

המהרש"א מעיר שמעשה זה מדגיש שעל אף שתפילתו של רבי חנינא מקובלת לפני ה' כעבד לפני רבו, נזקק רבי חנינא עצמו לתפילתם של אחרים עליו:

בהרבה מקומות בתלמוד אשכחן דביקשו רחמים על חבריהם, ולא קאמר כי הכא מפני שהשעה כו'. ויש לומר משום דרבי חנינא שהוזכר הכא היינו רבי חנינא בן דוסא, שהוא בעל המעשה בכל מקום להתפלל על חבריו, וקאמר הכא דבקשו חבריו רחמים עליו ולא ביקש הוא רחמי שמיא על עצמו, וקאמר טעמא מפני שהשעה צריכה לו שיתרפא מחוליו ואין בקשתו על עצמו מועלת כבקשת אחרים עליו, כדאמרינן אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין[9].

דין התפילה על החולה נפסק להלכה ברמב"ם, המביא אותו כדוגמה המובהקת לתוספת שמוסיף אדם בלשונו לנוסח תפילת העמידה, כפי עניינה של כל ברכה מברכותיה:

אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכה מוסיף. כיצד? היה לו חולה מבקש עליו רחמים בברכת חולים, כפי צחות לשונו[10].

בצד עצם חובתו של הזקוק לרפואה לפנות אל החכם שיתפלל בעדו, וחובתו של כל אדם להתפלל על החולה הזקוק לרפואה, מוסיף התלמוד כי גם למתפלל תצמח טובה מתפילתו על חברו אם אף הוא זקוק לכך, ויקבל שכר על כך בהיענותו של ה' לצרכיו הוא:

אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מינא הא מילתא דאמור רבנן כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה? אמר ליה: דכתיב "וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו" (איוב מב, י). אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא: "ויתפלל אברהם אל האלֹהים וירפא אלֹהים את אבימלך ואת אשתו ואמהֹתיו" וגו' (בראשית כ, יז), וכתיב: "וה' פקד את שרה כאשר אמר" וגו' (בראשית כא, א) - כאשר אמר אברהם אל אבימלך[11].

רבי משה טראני מפרש את הטעם לשכר לו זוכה המתפלל בעד חברו בכך שדווקא בתפילה בעד האחר מוכח כי כוונת המתפלל הינה לשמה, מבלי שיש לו נגיעה אישית בתוצאת תפילתו:

וסיבת הדבר, כי בזמן שהאדם מתפלל על עצמו נראה שהכנעתו וכוונתו בתפילה הוא לתועלת המושג לו בתפילתו, ואינה תפילה לשמה. אמנם כשמתפלל על אחרים – כוונתו בתפילה לא להשגת תועלת המושג, כי אם שמודיע ומכיר כי אין מי שיוכל להפיק רצון איש ואיש כי אם הוא יתברך, ולזה הוא [=ה'] משלים חסרון המתפלל תחילה, ואחר כך למי שהתפלל עליו[12].

ומחדד את העניין רבי אליהו שיק:

הביאור הוא כמו שביאר אא"ז הגדול הצדיק כבוד קדושת שם תפארתו מו"ה אליעזר זצ"ל בעל המחבר שיח השדה וריח השדה, כי האדם מחוייב לצער עצמו בצער חברו יותר מצערו, וביאר בזה המקראות דמגילת אסתר "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלֹשת ימים לילה ויום גם אני ונערֹתי אצום כן" – כי אסתר אמרה "לך כנוס את כל היהודים וכו' וצומו עלי" רצונו לומר שהם יצומו על אסתר, שהיא בצרה גדולה ללכת אל אחשורוש שלא כדת אשר לא נקראה אל המלך ואם כן הדת להמיתה, ויהי גדול אצלם הצער של אסתר שהיא בסכנה יותר מצערם שהם היו בסכנה שיהרגו. ו"גם אני ונערֹתי אצום כן" - ר"ל שגם אני אצער את עצמי ואעשה גם כן כן שאצטער על צערכם שאתם בסכנה. וזה הוא גם כן הכוונה המבקש רחמים על חברו אשר הוא בצרה, והוא לבדו גם כן צריך לאותו דבר בעת שחברו צריך לאותו דבר, וגדול בעיניו צער של חברו יותר מצער של עצמו – מחמת זה הוא נענה תחילה[13].

ראוי להוסיף עוד מדברי ספר חסידים (סי' ריח), כי "הפנקס פתוח והיד כותבת" לטובתו של המתפלל בעד חברו, כך שגם הבריא, אשר יאמר כי אינו זקוק לרחמי שמים בעת תפילתו, ולכל הפחות אינו "צריך לאותו דבר" – אף הוא לא יתרשל מלהתפלל על חברו הזקוק לישועת ה', שכן זכות תפילתו שמורה לו:

ואם התחנן על חברו, אף על פי שלא הועיל, כשיבוא הוא או זרעו לאותו צער הקב"ה זוכר מה שעשה לחברו כשנעשה לו זה המאורע, ומושיע.

 

ג. מטרת המחלה

איוב, לאחר ששמע מפי ה' מענה לשאלותיו, הכיר כי דרכי ה' "נפלאות ממני ולא אדע" (איוב מב, ג). ובכל זאת התלמוד מנסה לברר את תפקידם של הייסורים:

וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד תורה? אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלוהו למוטב אלא יסורין, שנאמר: "וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו. ויבֵא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחֹחים ויאסרֻהו בנחֻשתַּים ויוליכֻהו בבלה", וכתיב: "וכהָצר לו חִלה את פני ה' אלֹהיו ויכנע מאֹד מלפני אלֹהי אבֹתיו. ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחִנתו וישיבהו ירושלַם למלכותו ויֵּדע מנשה כי ה' הוא האלֹהים". הא למדת שחביבין יסורין[14].

במדרש רבה מפורש למעלה מכך, דברים שאילולא נכתבו אי אפשר לאומרם, כי תפילתם של הצדיקים רצויה לפני ה' עד כדי כך שהוא מביא עליהם ייסורים רק כדי לשמוע את תפילתם:

ולמה נתעקרו האמהות? רבי לוי בשם רב שילא... שהקב"ה מתאווה לתפילתן ומתאווה לשיחתן, שנאמר: "יונתי בחגוי הסלע". למה עקרתי אתכם - בשביל "הראיני את מראיך השמיעִני את קולך"[15].

נוסח דומה מובא גם בזוהר (תולדות קלז ע"א):

תא חזי: עשרין שנין אשתהי יצחק עם אתתיה ולא אולידת עד דצלי צלותיה. בגין דקב"ה אתרעי בצלותהון דצדיקא, בשעתא דבעון קמיה צלותהון על מה דאצטריכא.

תוספת חשובה מוסיף על דברים אלו בתנא דבי אליהו (פרק יח), שלא יאמר האדם החולה או הזקוק לישועה כי דברי המדרש והזוהר עוסקים באבות ובאימהות בלבד, ועל כן אין הוא יכול ללמוד מכך על עצמו נוכח גדולתם של גדולי האומה, אלא יידע כי משנצרך להתפלל לפני ה' – סימן הוא לו כי אף תפילתו שלו ערבה לפני ה':

פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני אדם אחד ואמר לי: מפני מה בעלי בתים יש נעצרים על בנים מהיות להם בנים? אמרתי לו: בני, מפני שהקב"ה אוהב אותם אהבה גמורה ושמח בהם לפיכך מצרפם כדי שירבו רחמים על בנים... צא ולמד מאברהם אבינו ושרה אמנו שהיו עקורים... וכן צא ולמד מיצחק ורבקה.

 

ד. תפילה על מחלה נמשכת

שאלת התפילה על מחלה נמשכת הינה כאמור במידה מרובה תולדה של התקדמות מבורכת ברפואה ובתוחלת החיים, לצד הופעת חוליים חדשים אשר בשלב זה מדע הרפואה מצליח לטפל בעיקר בתסמיניהם, אך טרם מצא מזור לחולים בהם. קיימים מקורות העוסקים בהתמודדות נמשכת עם קושי אשר בגינו עמד האדם לפני ה' בתפילה. ראשון לכולם הוא משה רבנו, העומד בתפילה לפני ה' כדי לבטל את גזרתו שלא ייכנס לארץ (דברים ג, כג-כו):

ואתחנן אל ה' בעת ההִוא לאמר. ה' אלהים, אתה החִלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורֹתך. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנֹן. ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסֶף דַּבֵּר אלי עוד בדבר הזה.

על כך אומר המדרש:

באותה שעה מה עשה משה? לבש שק ונתעטף שק ונתפלש באפר ועמד בתפילה ובתחנונים לפני הקב"ה עד שנזדעזעו שמים וארץ... מה עשה הקב"ה באותה שעה? הכריז בכל שער ושער של רקיע ורקיע בכל בית דין ובית דין שלא יקבלו תפילתו של משה ולא יעלו אותה לפניו מפני שנחתם עליו גזר דין... ומנין שהתפלל משה באותו הפרק חמש מאות וחמשה עשר פעמים, שנאמר "ואתחנן אל ה' בעת ההִוא לאמר", "ואתחנן" בגימטריא הכי הוי[16].

תיאור פעולתו של ה', הסוגר שער אחר שער של שמי מעלה, מלמדנו כי מבלי הכרח מיוחד למנוע את כניסת משה לארץ, אשר מדרשים שונים מרחיבים בעניינו – הייתה תפילתו הנמשכת של משה פועלת לבסוף את פעולתה. והאמת כי אנו יכולים ללמוד זאת ישירות מתגובתו של ה' העוצר בעד משה מלהתפלל אפילו עוד תפילה אחת: "רב לך, אל תוסֶף דַּבֵּר אלי עוד בדבר הזה". וכך כותב רבי יעקב יהושע פלק, מחבר "פני יהושע":

ובדרוש העליתי עוד, שזה פירוש הפסוק "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד", שאילו התפלל משה עוד תפילה אחת... היה נענה בתפילתו, לכך אמר לו "אל תוסף דבר"[17].

דברי ה' למשה, המונע ממנו (ושמא מבקש ממנו) שלא להמשיך בפעולת התפילה כדי שהיא לא תצלח כביכול בעל כורחו של ה', יכולים לחזק את המתפלל על מחלתו או על מחלת חברו להתמיד עוד ולהוסיף כוונה בתחנוניו. לוּ נחשוב כי אפשר שתפילתנו הבאה היא שמכריעה לכף זכות – ודאי נתחזק לעמוד בתפילה, אף אם התפללנו על מחלה זו תפילות רבות עד כה. דברים אלה נלמדים גם מדברי רבי חמא ברבי חנינא:

אמר רבי חמא ברבי חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל, שנאמר: "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'"[18].

רש"י (בד"ה 'קוה') מעודד את המתפלל לעמוד שוב בתפילה לפני ה': "קוה והתחזק, ולא תמשוך ידך - אלא חזור וקוה".

האמונה בפעולתה של התפילה נלמדת גם ממעשה נוסף אודות חזקיה המלך:

חזקיהו אמר: ליתי ישעיהו גבאי, דהכי אשכחן באליהו דאזל לגבי אחאב, שנאמר: "וילך אליהו להראות אל אחאב". ישעיהו אמר: ליתי חזקיהו גבאי, דהכי אשכחן ביהורם בן אחאב דאזל לגבי אלישע. מה עשה הקב"ה? הביא יסורים על חזקיהו ואמר לו לישעיהו לך ובקר את החולה, שנאמר: "בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבֹא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" וגו'. מאי "כי מת אתה ולא תחיה"? מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו! אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד. אמר ליה: השתא הב לי ברתך, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו. אמר ליה: כבר נגזרה עליך גזירה. אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. אתמר נמי רבי יוחנן ורבי אליעזר דאמרי תרוייהו: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר: "הן יקטלני לא (קרי: לו) אֲיַחֵל" (איוב יג, טו)[19].

חזקיה המלך, אחר דבריו של ישעיה הנביא, לומד כי מחלתו באה לו בעקבות ניסיונו לשנות את גזירת ה' וכי עליו לעשות את שהוטל עליו ולהתפלל לרחמי שמים. למעיין בסוגיה נדמה כי חזקיה סבר בתחילה כי הגזירה שנגזרה עליו אינה ניתנת לשינוי ולכן לא התפלל לביטולה, ובוודאי שאף ישעיה סבר כך נוכח סירובו לתת את בתו לחזקיה. בנקודה זו מלמדנו חזקיה כי אין גזירה שאינה ניתנת לשינוי, אם יפעל האדם בהשתדלות ובתפילה לשינויה. דבר זה לומד חזקיה מזקנו דוד המלך, אשר ערך מפקד לעם ישראל נגד ההלכה, ובעקבותיו נדרש על ידי גד הנביא לבחור בין שלושה עונשים, רעב, נפילה ביד אויב ודֶּבֶר. לכאורה אחר שדוד בחר לעצמו את העונש והוא כבר התחיל להתקיים לא היה מקום לשינוי גזירה זו, אך לפי הכתוב בספר שמואל, והשלמת הדברים בדברי הימים, דוד מתפלל לעצירת הגזירה והגזירה נעצרה. לכן דרש חזקיה כי ישעיה יצא מלפניו, שאף אם נגזרה גזירה "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

רבינו בחיי בן אשר מתייחס לחשיבותה של התפילה וליכולת פעולתה גם למול מצבי טבע קשים, סכנות וגזירת ה' (דברים יא):

וצריך אתה לדעת, כי כח התפילה גדול אפילו לשנות הטבע ולהינצל מן הסכנה ולבטל הנגזר. לשנות הטבע – מיצחק, שנאמר: "ויֶּעְתר יצחק לה' לנֹכח אשתו", ודרשו רז"ל: "מפני מה נתעקרו האמהות"... להינצל מן הסכנה - ממה שכתוב: "יורדי הים באניות" וגו', "ויאמר ויעמד רוח סערה... יקם סערה לדממה ויחשו גליהם", ומכאן שהתפילה מגינה על הסכנה. לבטל הנגזר – מחזקיה, שהוסיף לו הקב"ה חמש עשרה שנה בכח התפילה.

רבינו יונה גירונדי בספר היראה מוסיף כי מעלתה של התפילה אינה רק עבור החולה אלא אף עבור הבריאים. הוא מוסיף על דברי הרמב"ם הנ"ל שניתן להוסיף תפילה בברכת "רפאנו" על החולים:

ויתפלל בכל יום כפי צחות לשונו על כל חולי בני ישראל שיתרפאו, ועל הבריאים שלא יחלו[20].

מובא משמו של החזון איש שיש להתייחס לתפילה עבור חולה במחלה חשוכת מרפא לא רק מצד רחמי שמים וביטול הגזירה, אלא אף בביטוי הארצי של ציפייה זו, בתפילה למציאת מזור למחלה:

יש להתפלל גם עבור חולה חשוך מרפא, ואין זו תפילת שווא, כי תמיד יש עוד תקווה אולי תימצא רפואה[21].

 

סיכום

נראה שיש להתפלל גם לרפואת חולה במחלה נמשכת, הן בתפילת החולה על עצמו והן בתפילת אחרים עבורו. בכוחה של התפילה לשנות את הגזירה, ובוודאי שבכוחה לשמור על רמתה של המחלה שלא תידרדר חלילה, וכן בכוחה לגרום להפחתת סבלו של החולה ממנה. כן יש להתפלל על מציאת מרפא למחלה. ובזכות עבודת הלב בתפילה יזכה המתפלל לקיום ברכת ה' "ועבדתם את ה' אלֹהיכם... והסִרֹתי מחלה מקרבך", בתוך שאר חולי ישראל.