המעין

זיהוי אנטיוכיה המופיעה בתרגומים בגבולות מסעי / הרב שמואל אריאל; תגובה: הרב ד"ר מרדכי הלפרין

הורדת קובץ PDF

 

תגובה למאמרו של הרב מרדכי הלפרין

פתיחה

א. האם אכן הייתה "בקעת אנטיוכיה" בבקעת הלבנון?

ב. האם סביר שהתרגומים התכוונו לאנטיוכיה שבלבנון?

ג. האם אכן השיטה המצמצמת היא פשט הכתובים ודברי חז"ל?

* * *

תגובת הרב הלפרין

פתיחה

כידוע, בדורות האחרונים ישנה מחלוקת בין המפרשים בעניין היחס שבין גבולות מסעי לגבולות ההבטחה: האם גבולות מסעי הם רחבים ומקבילים בהיקפם לגבולות ההבטחה ומגיעים צפונה עד לאיזור נהר פרת, או שגבולות מסעי מצומצמים בהרבה, וגבולם הצפוני הוא באיזור הלבנון[1]. אחת הראיות המשמעותיות לשיטה המרחיבה היא מן התרגום הירושלמי לפרשיית הגבולות במסעי (במדבר לד, ח), המתרגם את "לבוא חמת" המופיע בגבול הצפוני של פרשיה זו כ"מעלי אנטוכייא". העיר אנטיוכיה היתה עיר גדולה ומפורסמת, ומזוהה כיום בבירור בעיר אנטקיה השוכנת בדרום טורקיה של ימינו, סמוך לגבול עם סוריה, בין הים התיכון ובין נהר פרת. זיהוי זה תומך בשיטה המרחיבה, שכן על פיו הגבול הצפוני של גבולות מסעי הוא הרחק בצפון, במקביל לנהר פרת.

ב'המעין' גיליון 242 (תמוז תשפ"ב, עמ' 150 ואילך) הופיע מאמרו של מכובדי הרב ד"ר מרדכי הלפרין שליט"א, בו הוא טוען שהשם "מעלי אנטוכייא" המופיע בתרגום אין כוונתו לעיר אנטיוכיה הגדולה והידועה, אלא לבקעה בדרום הלבנון שנקראה על שמו של אנטיוכוס. על פי הצעה זו נדחית הראיה הנ"ל, ודברי התרגום מתפרשים כפי השיטה המצמצמת.

אולם בהצעה זו יש לענ"ד קשיים לא מבוטלים:

 

א. האם אכן הייתה "בקעת אנטיוכיה" בבקעת הלבנון?

הרב הלפרין מביא שני מקורות שמהם הוא לומד שהייתה בלבנון בקעה שנקראה בשם "אנטיוכיה":

· המקור האחד הוא מדברי יוסף בן מתתיהו בספרו "תולדות מלחמת היהודים ברומאים", שם הוא מזכיר את כיבושיו של אלכסנדר ינאי, ובתוכם מוזכרת גם "הבקעה הנקראת על שם אנטיוכוס".

אולם, כפי שמביא הרב הלפרין עצמו, בקטע המקביל ב"קדמוניות היהודים" מופיע שאלכסנדר הרס את תעלת אנטיוכוס. כפי הנראה ההבדל בין "בקעה" ל"תעלה" נובע מהבדלי תרגום, ומתוכן הדברים מסתבר שאכן מדובר בתעלה ולא בבקעה, שכן מתואר שם שאלכסנדר הרס את תעלת אנטיוכוס. אם אכן אין מדובר בתוואי טופוגרפי ניכר ובולט אלא בתעלה גרידא, לא מסתבר שהתרגום ישתמש בה כנקודת ציון בעלת משמעות. יתרה מזו – כאמור, מכתבי יוסף בן מתתיהו עולה שתעלה זו נהרסה כבר דורות רבים לפני כתיבת התרגום, ואם כן אין זה סביר כלל שהתרגום ישתמש בה כנקודת ציון.

· המקור השני הוא דברי התוספתא (דמאי ב, א) האומרת שהאורז שב"חולת אנטוכיה" פטור מן הדמאי. הרב הלפרין מביא את דבריו של ספר "מחקרי ארץ אבותינו", המזהה מקום זה כבקעת הלבנון.

אולם זיהוי קדום בהרבה למקום זה מופיע בכפתור ופרח (פרק יא):

מסכת דמאי... "אורז שבחולת אנטוכיא מותר הוא"... ואנטוכיא היא למזרח הר ההר וצפוני לו כמו חצי יום...

תיאור המקום מתאים בבירור לעיר אנטיוכיה הידועה, שנמצאת מעט מצפון מזרח להר שאותו מזהה הכפתור ופרח כהר ההר[2]. מכאן שרבי אשתורי הפרחי זיהה בספרו כפתור ופרח את "חולת אנטוכיא" כאיזור שסביב העיר אנטיוכיה הצפונית, ולא בבקעת הלבנון שבדרום[3].

ב. האם סביר שהתרגומים התכוונו לאנטיוכיה שבלבנון?

גם אם נניח שהייתה בקעה בשם "אנטיוכיה" בדרום הלבנון, אין זה סביר כלל לענ"ד שהתרגום התכוון למקום זה, אלא ברור שהוא התכוון לעיר אנטיוכיה הידועה שבצפון:

ראשית, התרגום אינו מכנה את המקום בשם "בקעת אנטוכייא", אלא שם המקום הוא סתם "אנטוכייא" ("מעלי" הוא התרגום של המילה "לבוא"). הדבר מלמד שהמדובר הוא בשם של עיר, ולא בשם של בקעה[4].

יתרה מזו: העיר אנטיוכיה היתה עיר גדולה ומפורסמת, עד כדי כך שכאשר חז"ל רוצים להביא דוגמה לעיר גדולה במיוחד הם משתמשים בדימוי "גדולה כאנטוכיא"[5]. אין זה סביר כלל שהתרגום יכתוב סתם כך "אנטוכייא" כאשר כוונתו היא לציין מקום שולי ובלתי מוכר, בשעה ששם זה מוכר וידוע-לכל כשמה של עיר גדולה ומפורסמת. אילו הייתה כוונת התרגום לאנטיוכיה אחרת ולא לאנטיוכיה הידועה, היה מבאר זאת, כדי שלא להטעות את הקוראים.

עוד נשים לב לצירוף המקומות המופיעים בתרגום: בפרשה נאמר (במדבר לד, ז-ח): "מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר. מֵהֹר הָהָר תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת". התרגום מתרגם את הר ההר כ"טוורוס מנוס"[6], ואת לבוא חמת כ"מעלי אנטוכייא". כל המעיין במפה מוצא בסמוך לים התיכון את בליטת רכס ההרים הגדול הנקרא עד ימינו בשם טוורוס אמנוס או הרי אמנוס, ובסמוך לה לכיוון מזרח נמצאת העיר אנטקיה, היא אנטיוכיה הקדומה. הפרשנות המתבקשת אם כן היא שאכן אלו הם האתרים שאליהם מתכוון התרגום[7]. על אף התאמה ברורה זו, טוען הרב הלפרין שכוונת התרגום היא למקומות אחרים - "טוורוס מנוס" אינם הרי הטוורוס אמנוס הידועים, ו"אנטוכייא" אינה העיר אנטיוכיה הידועה. כמובן שזהו דוחק גדול מאוד.

עולה אם כן, שאפילו אם אכן יימצא שהיה קיים מקום בשם "אנטיוכיה" בדרום הלבנון, עדיין הפרשנות המסתברת היא שכוונת התרגום אינה למקום זה אלא לעיר אנטיוכיה הגדולה והידועה. בדרך זו אכן הלך מחבר הספר "מחקרי ארץ אבותינו" שעליו מסתמך הרב הלפרין: למרות שאת "חולת אנטוכיה" המוזכרת בתוספתא הוא מזהה בבקעת הלבנון[8], את הר ההר ולבוא חמת שבפרשת מסעי ואת הטורוס אמנוס ואנטיוכיה המופיעים בתרגום הוא מזהה בהרי הטורוס אמנוס הידועים ובאנטיוכיה המפורסמת[9].

ג. האם אכן השיטה המצמצמת היא פשט הכתובים ודברי חז"ל?

מעבר לזיהוי הספציפי של המקומות המופיעים בתרגום, נראה את הדברים בהקשרם הרחב יותר. הרב הלפרין מציג עמדה חד משמעית, שעל פיה פשט הכתובים ודברי חז"ל הוא כפי השיטה המצמצמת. כך למשל הוא כותב: "על מה ראו אם כן התרגומים הארצישראליים לסטות מפשוטם של מקראות?", ומסיים את מאמרו בקביעה: "אין לנו בתקופת חז"ל מי שמפרש את גבולות ארץ כנען בצפון כשיטה המרחיבה". במסגרת זו לא נוכל להקיף את הסוגיה בכללה[10], אולם נציג בקצרה כמה מקורות התומכים בשיטה המרחיבה, מפשטי הכתובים ומדברי חז"ל.

טענתה המרכזית של השיטה המצמצמת היא שהגבול הרחב, המגיע עד נהר פרת, הוא ייעוד רק לעתיד לבוא, לימות המשיח, וגבולות מסעי מייצגים תחום מצומצם בהרבה, שהוא המיועד לעם ישראל בכל הדורות שקודם ימות המשיח. אולם בפשטי הפרשיות אין רמז לכך, ואף נראה בבירור לא כך:

· בפרשיית ברית בין הבתרים (בראשית טו, יג-יח) נאמר:

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה:...

בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:

רבים כיום תופשים בפשיטות שפסוקים אלה הם ייעוד לאחרית הימים בלבד, וזאת בעקבות אותם מפרשים ופוסקים שהזכיר הרב הלפרין שאחזו בשיטה המצמצמת, ולדעתם יש לפרש את הפסוקים באופן זה[11]. אולם יש לשים לב, שבפרשה אין כל רמז לכך שהמדובר הוא באחרית הימים. אכן זוהי הבטחה לעתיד, אבל לעתיד הקרוב יחסית, למאות השנים הבאות ולא לימות המשיח. כשם שברישא "גר יהיה זרעך" המדובר הוא בדורות הקרובים לדורו של אברהם אבינו ולא באחרית הימים, כך גם בסיפא "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" המדובר הוא בפשטות באותו טווח זמנים. בפשט הפסוקים אין כל סיבה להניח שהסיפא עוברת לפתע לדבר על אחרית הימים.

· כך גם בספר שמות (כג, כ-לג):

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי:...

כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו:...

מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ: וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר[12] כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ:

המשמעות הפשוטה היא שמדובר בייעוד לטווח הקרוב – הדברים מופנים אל בני אותו דור העומד להיכנס לארץ ישראל. כיבוש הארץ ייעשה בהדרגה, "מעט מעט", וכאשר עם ישראל יתרבה הוא יגיע למלוא הגבולות הללו. מדובר אמנם על תהליך מתמשך, אך בטווח של מספר דורות, ולא על דחייה של הייעוד לימות המשיח.

· כך מפורש עוד יותר בתחילת ספר דברים (א, ו-ח):

ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם:

כאן זהו ציווי מפורש לדור באי הארץ ולא לעתיד הרחוק, והגבולות המופיעים בו הם הגבולות הרחבים, עד נהר פרת.

· וכן בפרק יא (כב-כה):

כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ: וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם: כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם: לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם:

כאן אין מדובר בציווי אלא בייעוד והבטחה, אבל גם כאן מדובר בבירור על הטווח הקרוב: "הגויים האלה", "מלפניכם", "בפניכם" וכדומה, וגבולות הארץ הם הגבולות הרחבים.

· וכך בתחילת ספר יהושע (א, א-ד):

וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה: מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם:

הדברים אמורים בבירור כייעוד לדור הזה, דור באי הארץ, ולא לימות המשיח. בפועל אכן יהושע לא כבש את כל התחום הרחב הזה, "והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה" (יהושע יג, א), אבל באופן עקרוני זו היא הארץ שאותה אמור היה עם ישראל לרשת.

עולה אם כן, שהתפישה על פיה הגבולות הרחבים הם ייעוד רחוק, לימות המשיח בלבד, אינה עולה באופן פשוט מן הכתובים. בכל הפרשיות שבהן מופיעים הגבולות הרחבים, המשמעות הפשוטה היא שמדובר בייעוד והדרכה לטווח הנראה לעין, ולא לאחרית הימים. מתוך כך, אין סיבה ואין מקום ליצור הפרדה בין פרשיית הגבולות במסעי לבין שאר פרשיות הגבול שבתורה, אלא יש לפרש גם את פרשיית מסעי באופן התואם לגבולות הרחבים. בדרך זו אכן הלכו התרגומים, וזיהו את הגבול הצפוני של גבולות מסעי בטורוס אמנוס ובאנטיוכיה, במקביל לנהר פרת.

ונסיים בשני מקורות מדברי חז"ל התומכים אף הם בשיטה זו:

· בספרי דברים (פיסקה נא) נאמר:

"כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו" - אם ללמד על תחומי ארץ ישראל, הרי כבר נאמר "מן המדבר והלבנון"; מה תלמוד לומר "כל המקום אשר תדרוך"? אמר להם, כל מקום שתכבשו חוץ ממקומות האלו הרי הוא שלכם.

הספרי מחלק את הפסוק לשני עניינים: הפסוק מציין את תחומי ארץ ישראל, ארץ ישראל עצמה שאותה עם ישראל אמור לכבוש, ובנוסף ניתן להרחיב את שטח הארץ גם מעבר לתחומים אלה, לכבוש ולקדש חלקים גם מעבר לגבולות הארץ, "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו". ומה הם תחומי ארץ ישראל עצמם? – כאן מצטט הספרי את המילים "מן המדבר והלבנון", דהיינו הפסוק שהובא לעיל (דברים יא, כד):

כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם:

הרי להדיא שהגבולות המפורטים בפסוק זה, עד נהר הפרת, אלו הם "תחומי ארץ ישראל" הבסיסיים שיש לכובשם. רק מעבר לגבולות הרחבים הללו מתחיל הגדר של "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם", כיבוש שמחוץ לגבולות הארץ^[13].

· המשנה בשביעית (ו, א) אומרת:

כל שהחזיקו עולי בבל, מארץ ישראל ועד כזיב...

וכל שהחזיקו עולי מצרים, מכזיב ועד הנהר ועד אמנה...

דהיינו שתחום עולי בבל מגיע עד כזיב, ומשם מתחיל תחום עולי מצרים, והוא נמשך עד הנהר ועד אמנה. הירושלמי על אתר מסביר שמכזיב יוצאים שני קווים לכיוונים שונים, אחד עד הנהר ואחד עד אמנה:

רב הונא אמר, כיני מתניתא: מגזיב ועד הנהר, מגזיב ועד אמנה.

מה הם "הנהר" ו"אמנה"? בפירושה של משנה זו נאמרו פירושים רבים בראשונים ובאחרונים, אך נציג את הדרך שלענ"ד עולה מן המקורות באופן הפשוט ביותר:

לגבי "הנהר" - באופן כללי, סתם "הנהר" המופיע במקורות היינו הפרת^[14]. וכך אכן מפרש הרמב"ן בחידושיו לגיטין (ז, ב):

מכזיב ועד הנהר ועד אמנס... פירוש "הנהר", הוא הנהר הגדול נהר פרת...[15]

ולגבי "אמנה" – כפי שרואים ברמב"ן, ישנה גם גירסה "אמנס". והירושלמי על אתר אומר:

תני, אי זו היא הארץ ואי זו היא חוץ לארץ? כל ששופע מטורי אמנה ולפנים ארץ ישראל, מטורי אמנה ולחוץ חוץ לארץ.

דהיינו שהמדובר הוא בטורי אמנה או טורי אמנס, דהיינו הטורוס אמנוס.

עולה מכאן, שתחום עולי מצרים מגיע בצפון מזרח עד הפרת ובצפון מערב עד הטורוס אמנוס. התחום מגיע עד הגבול הצפוני של גבולות ההבטחה (הפרת) והגבול הצפוני של גבולות מסעי (הר ההר), שהם גבולות מקבילים.

אנו רואים אם כן שתפישה זו של הגבולות הרחבים עולה לא רק מפשטי הכתובים אלא גם מדברי חז"ל. בהתאם לכך גם תירגמו התרגומים הקדומים את הכתובים בפרשיית מסעי, ואין סיבה וצורך להידחק בדבריהם אלא יש לקבלם כפשוטם.

 

תגובת הרב הלפרין:

שמחתי לראות ביקורת על מאמרי בנושא מקום 'מעלני אנטיוכיה' בתרגומים הא"י. אני מודה מאוד למבקר על שטרח לעבור על מאמרי ולדון בו, על אף שמוצגת בו הבנה המנוגדת לדעתו במאמריו ובהרצאותיו. דא עקא, עיון במאמר הביקורת מראה בעליל כי המבקר לא טרח לקרוא בעיון את כל המאמר המבוקר, ובוודאי שלא עיין בחלק מההפניות שבו, עיון שהיה מייתר את רוב ככל סעיפי ביקורתו. מפאת מגבלות המקום והזמן שהוקצה לתגובתי, אסתפק בשלוש דוגמאות מייצגות.

1. בקעת אנטיוכיה

המבקר כופר בקיומה של בקעת אנטיוכיה (= חילת אנטיכיה) בדרום בקעת הלבנון, למרות האמור בתולדות מלחמת היהודים (א, ד, ח) בתרגומו י"נ שמחוני:

ואלכסנדרוס כבש את פחל (פֵלֵָה) ועלה על גרש (גֵרַסָּה)... ואחרי כן החריב את ארץ הגולן ואת סיליקיה ואת הבקעה הנקראת על שם אנטיוכוס...

 

מפורש שאלכסנדר ינאי החריב את ארץ הגולן, את העיר סיליקיה ואת בקעת אנטיוכיה[16]. מדובר על החרבה של אזורים נרחבים בגולן ובבקעא, ולא על הרס נקודתי של תעלה או צינור.

הסתמכותו של המבקר על תרגום יחיד ומוזר של אברהם שליט בקדמוניות היהודים, והכרעתו כדעת היחיד על סמך סברא לא ברורה ללא בדיקת מקור ותרגומים אחרים, איננה מקובלת ואיננה נכונה. הפירוש הפשוט נשאר שאלכסנדר ינאי החריב שטחים נרחבים ברמת הגולן ובדרום בקעת הלבנון, כדעת שני המתרגמים הוותיקים של מלחמת היהודים.

1. טוורוס אמנוס שבתרגומים הא"י

המבקר החליט שטוורוס אמנוס בתרגומים הא"י הוא הרכס שבחבל אלכסנדרטה בדרום מזרח טורקיה. אך זו שגיאה, שכן ת"י תרגם גם את הר ההר בו מת אהרן כטוורוס אומנוס. לשיטת המבקר האמנם אהרן מת בדרום טורקיה ולא בגבול ארץ אדום כמפורש בתורה? לכן בע"כ צריך לומר שהר ההר איננו ציון וזיהוי מקום, אלא תיאור צורני (גרפי) של "הר קטן ע"ג הר גדול", כמפורש בדברי חז"ל (תנחומא). אילו המבקר היה טורח לעיין במצויין בהע' 2 שבמאמר המבוקר (להלן: 'פשטות')[17] עם תוספת הביאור הנפלאה של יואל אליצור לדברי חז"ל, מסופקני אם היה מחליט להכתיר את קביעתי שטאורוס אמנוס איננו הרכס הטורקי כ"דוחק גדול מאוד". יתר על כן, כן המבקר עצמו מביא את הכפתור ופרח שאף הוא התנגד לזיהוי של הר ההר עם הרי טאוורוס אמנוס הטורקיים, וכמותו רוב הכותבים, תלמידי החכמים והחוקרים, שציינו הרים אחרים כמקום הר ההר.

1. נסיון התגוננות מפני הטענה שהגישה המרחיבה איננה ע"פ פשוטו של מקרא

בצדק הקדיש המבקר כ-60% ממאמר הביקורת להתגוננות מפני טענה זו. הראיות החזקות לטענה, כמו גם דחיית 'ראיות' המבקר, מובאות בפירוט בפשטות שם. אזכיר שלוש מהן:

1. מהפינה הצפונית מזרחים של גבול ארץ כנען בפרשת מסעי, עד כתף ים כנרת, מציינת התורה רק שתי נקודות: שפם, והרבלה מקדם לעין. האם יעלה על הדעת שבתיאור גבול מזרחי באורך של מעל 300 ק"מ, די בציון שתי נקודות בלבד?

לעומת זאת אם חצר עינן היא, למשל, "דיר קנון" (מבוטא 'דיר אנון') שעל נחל אמנה ("חצר עינון תחום דמשק" – יחזקאל מז, יז) גבולו הצפוני של החרמון – הדבר סביר.

2. גבולות ארץ כנען מוזכרים לראשונה בפרשת נח, ושם הגבול הצפוני הוא באזור צידון. הרחק מחבל אלכסנדרטה בטורקיה. על גבולות פרשת נח כתב הרמב"ן "כי 'גבול הכנעני מצידון' יכלול כל ארץ ישראל" (בראשית יד, יח).
3. יהושע בן נון מעיד בכמה מקומות כי הוא השלים את מצוות כיבוש הארץ של פרשת מסעי (אף שטרם הוריש את כל יושביה). מאידך גבולות כיבוש יהושע בצפון הם אזור צידון ו"בקעת הלבנון תחת הר חרמון".
4. ראיות ברורות נוספות מובאות בפשטות, שם.

לסיכום:

דוחק גדול מאוד ללמוד שהתרגומים הא"י סטו מפשוטו של מקרא.

מסתבר מאוד שחילת אנטיכיה (= עמק אנטיוכיה) היא אזור פורה בדרום הבקעא, כסוגיית התוספתא והירושלמי.

אם נפרש שמעלני אנטיכיה בתרגומים היא "חילת אנטיכיה" של התוספתא – הדברים מיושבים. וא"כ אין לנו בתקופת חז"ל מי שנוקט בשיטה המרחיבה, פרט לכמה מלומדים נוצרים בעלי עניין, שלא מפיהם אנו חיים.