המעין

'הרע במיעוטו' כשיקול פסיקה בקהילה מסורתית / הרב אשר סבג

הורדת קובץ PDF

הרב אשר סבג

'הרע במיעוטו' כשיקול פסיקה בקהילה מסורתית

מבוא

א. "לבטולי הא מקמי הא"

ב. דחיית איסור קל – הוראה ליחיד

ג. דחיית איסור קל מפני איסור חמור בהוראה לרבים

ד. סוגי איסורים קלים בהם הקלו הפוסקים

סיכום

מבוא

זה למעלה מעשור שאני זוכה לשמש בקודש כרב של קהילה "מסורתית". קהילה שבה יש לא מעט חברים שאינם שומרי מצוות באופן מלא, ואף על פי כן הם פוקדים את בית הכנסת בזמנים שונים והם שותפים מלאים לחיי הקהילה. ישנן קהילות רבות כאלו ברחבי הארץ, ורובן המוחלט שייך לציבור ה"מזרחי"^[1], שרובו מגדיר את עצמו כ"מסורתי" - הגדרה רחבה מאוד הכוללת בתוכה רמות שונות של קיום מצוות. המשותף לכולם הוא שהם פוקדים את בתי הכנסת במהלך השנה, בעיקר סביב הימים הנוראים והחגים, וסביב מעגל החיים של שמחה (חתונות, בר מצוות וכד') ואבל (אזכרות וכד'). במהלך השנים הללו נתקלתי במצבים שונים בהם נדרשתי להתמודד עם פסיקה פרטנית וציבורית ייחודית לקהילות מסוג זה. במאמר זה אנסה בעז"ה לפרושׂ בפני הלומדים שיקולי פסיקה שונים המצויים במקורות חז"ל, ראשונים ואחרונים, בהם השתמשו הפוסקים לאורך הדורות כדי להתמודד עם האתגרים של קהילה שחלק מחבריה אינם שומרי תורה ומצוות באופן מלא. שיקולים אלו שימשו אותי כ"כלי העבודה" שלי כרב קהילה, ואולי גם יהיו לתועלת לאחרים העומדים מול אתגרים דומים^[2].

וזה החלי לעשות, והקב"ה יצילני מידי טעות ומכשול, ויאיר עיני במאור תורתו.

 

א. "לבטולי הא מקמי הא"

בקהילות מסורתיות לעיתים קרובות מתקיים מצב שבו חלק מחברי הקהילה ואולי אפילו רובם עוברים על איסורים באופן מודע^[3], ולפי הערכת המצב של מנהיגי הקהילה לא קיימת אפשרות להפריש אותם לגמרי מאיסורים אלו, אולם יתכן שיהיה אפשר להדריך אותם באופן מסוים שיפחית את חומרת האיסור, או לפחות יצמצם את היקפו. מצד שני החשש הוא שמהלך כזה יצור לגיטימציה כללית לעבור על איסורים קלים, ואולי אפילו ישפיע על חברי הקהילה שומרי המצוות לזלזל באיסורים אלו.

הסוגיא המרכזית העוסקת במישרין בשיקול הזה נמצאת במסכת סוטה (מח, א):

אמר רב יוסף: זמרי גברי ועני נשי - פריצותא, זמרי נשי ועני גברי - כאש בנעורת. למאי נפקא מינה? לבטולי הא מקמי הא.

הגמרא מקשה מדוע רב יוסף חילק בין חומרת המצבים השונים, הרי בסופו של דבר שניהם אסורים? ועונה הגמרא "לבטולי הא מקמי הא". ומצאנו שתי דרכים בראשונים לבאר את תשובת הגמרא.

רש"י פירש: 'לבטולי האי מקמי האי - אם אין שומעין לנו לבטל את שניהם נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת'. מדברי רש"י משמע שאין כאן "ויתור" על האיסור הקל יותר, אלא פשוט שיקול אסטרטגי לבטל את האיסורים בהדרגה, החל בחמור וכלה בקל. אך לכאורה לשיטת רש"י לא ברור מה חידש רב יוסף, הרי אין כאן שום היתר, אלא רק דחיית ההתמודדות עם האיסור הקל לזמן מאוחר יותר. ר' משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן נג) הסביר שהחידוש בדברי רש"י הוא שאם אין שומעים לבטל את שניהם 'על הבי"ד יש חיוב לתקן מה שאפשר שלא יעברו איסור שיותר חמור אף שיניחום לעבור באופן הקל שאי אפשר להם לתקן, ולא חיישינן שמא יטעו מי שהוא שמתירין באופן הקל'^[4].

אך בפירוש תלמידי ר' יונה על הרי"ף במסכת ברכות (כא, ב בדפי הרי"ף) ביאר באופן אחר את הביטוי "לבטולי הא מקמי הא":

כלומר לבטל כשמנגנים האנשים בפיהם או בכלי ניגון ועונות הנשים, כדי שלא יבואו לעשות בעניין אחר שהוא כאש בנעורת והוא יותר קשה, שבשעה שהן מנגנות האנשים עונים, מתוך שמאריכות בדיבור ומביטין בהם האנשים באים יותר בנקל לידי עבירה.

לפי דברי תר"י רב יוסף בא לחדש שאם אין באפשרותנו להפריש את הקהל משני האיסורים יש לבטל את האיסור הקל של "זמרי גברי ועני נשי", בהנחה שכך יצטמצם גם הזלזול באיסור החמור יותר. מלשונו לא ברור האם הוא מדבר על ביטול ממש, או בדרך דחייה, כדי שיעשו את האיסור הקל ולא את האיסור הקשה יותר של "זמרי נשי ועני גברי".

לכאורה, לפי פירושו של תר"י חידושו של רב יוסף ברור, אולם יש להבין כיצד הגיע ר' יונה למשמעות מרחיקת לכת זו, כאשר לכאורה, פירושו של רש"י יותר מתאים לפשט המילים "מקמי הא". ונראה שאפשר לבאר את דברי תר"י אם נתבונן בסוגיית הגמרא שקדמה לדברי רב יוסף, שבה הגמרא עוסקת באיסורי הזמרה לאחר החורבן:

רב הונא בטיל זמרא, קם מאה אווזי בזוזא ומאה סאה חיטי בזוזא ולא איבעי. אתא רב חסדא זלזיל ביה, איבעאי אווזא בזוזא ולא משתכח.

היו כאלו שאסרו זמרה, וכאלו שזלזלו באיסור זה לבטלו. ויתכן שלדעת תר"י דברי רב יוסף באים להמשיך את הסוגיא הקודמת, שממנה רואים שהיו שגזרו כי ראו בזה קלקול והיו שלא אכפו את הגזירה. ורב יוסף בעצם בא לתת דוגמא נוספת לשיקולים שעומדים בפני גדולי הדור מתי לאכוף גזירה מסוימת או לבטל אחרת. וכך ביאר בתשובות הגאונים החדשות (עמנואל, מהד' אופק, סימן נד):

ואנחנא לא ידענא מאי טעמא שרא רב הונא האי ואסר האי, אלא כך דומה, שבדק את זה שהיה בימיו וראה בו דברי פריצות, ובדק את זה ולא ראה בו דברי פריצות. וכל דבר שיש בו פריצות מוטב למנוע ממנו, כדאמר רב יוסף משרו גברי ועניין נשי פריצותא משראן נשי וענו גברי כאש בנעורת, למאי נפקא מינא לבטולי הני מקמי הני. ומי שידו פשוטה לגזור וגזירתו מתקיימת עושה בזאת לפי צורך שעה, דהא רב הונא אסר זמרא ורב [חסדא] בתריה זלזיל בה.

לפי הגאונים הסוגיות קשורות זו בזו, ועל מנהיגי הציבור לבדוק אם גזירתם מתקיימת, ולפי זה לגזור לפי צורך השעה, לפי מה שאפשר למנוע. ונראה שכך הבין תר"י את הסוגיא, ולכן ראה בדברי רב יוסף דוגמא נוספת למצב שבו יבטלו גזירה אחת כדי לקיים גזירה אחרת חמורה יותר.

רוב הפוסקים האחרונים^[5] הביאו את פרשנות רש"י לסוגיא ולא התייחסו כלל לפרשנות תר"י, ויתכן שנתעלם מחלק מהם דבריו, אמנם חלק מהפוסקים נקטו כפירושו של תר"י^[6] עם או בלי להביאו כמקור^[7].

 

ב. דחיית איסור קל – הוראה ליחיד

בספר חסידים (סימן קעו) נשאל ר"י החסיד שאלה הנוגעת לסוגיא זו:

מעשה באחד ששאל, מי שיצרו מתגבר עליו וירא פן יחטא לישכב עם אשת איש או עם אשתו נדה או שאר עריות האסורות לו, אם יכול להוציא זרעו כדי שלא יחטא, והשיב לו, באותה שעה יש לו להוציא, שאם א"א מוטב שיוציא ש"ז ואל יחטא באשה. אבל צריך כפרה, ישב בקרח בימי החורף, או יתענה ארבעים יום בימי החמה.

לפי דברי ר"י החסיד עולה שבהוראה ליחיד כאשר אי אפשר לקיים את שני האיסורים אפשר להורות לעבור על האיסור הקל יותר כדי שלא יעבור על החמור. אין כאן היתר של האיסור אלא רק הוראת שעה, ולכן האיש גם צריך כפרה על האיסור שעשה.

לכאורה, המקור לדברי ר"י החסיד נמצא בסוגיא המפורסמת במסכת מו"ק (יז, א):

רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא.

רש"י על הסוגיא שם (ד"ה "מה שלבו חפץ") ביאר את דברי ר' אילעאי בשני אופנים, לפי הפירוש הראשון רבי אילעאי מדבר על עשיית עבירה ממש אלא שיעשה אותה באופן קל יותר ללא חילול השם, ולפי הפירוש השני רבי אילעאי אינו מתיר לעבור על איסור ח"ו, אלא שאם יתלבש שחורים וכו' זה יגרום לו להכניע את ליבו, וימנע מהעבירה לגמרי. גם התוס' בחגיגה (טז, א ד"ה "ויעשה מה שלבו חפץ") הביאו את שני הפירושים הנ"ל. ואם כן לפי הפירוש הראשון של רש"י ותוס' יש לכאורה מקור לדברי ר"י החסיד.

אולם לאחר העיון נראה שאי אפשר לתלות את דברי ר"י החסיד בדברי רבי אילעאי, מאחר ורבי אילעאי לא הבחין בין איסור א' לאיסור ב', והורה להעדיף איסור קל על פני איסור חמור, אלא דבריו היו למי שהולך לעשות עבירה מסוימת ולא יכול להימנע, שיעשה אותה באופן הפחות חמור.

יתכן לטעון שרבי אילעאי לא יסכים להתיר באופן שבו התיר ר"י החסיד לעבור על איסור אחד כדי להימנע מאחר, שמא יבואו לזלזל באיסור הקל, חשש שאינו קיים במקרה אליו התייחס, שם אין הבחנה בין איסורים והעדפה של איסור אחד על פני משנהו - אלא רק עשיית האיסור באופן פחות חמור.

ולכן נראה שדברי הגמרא בסוטה מתאימים יותר כמקור לדברי ר"י החסיד, ואפשר להולמם לפי שני ההסברים שהבאנו בסוגיא. לפי ר' יונה הדברים פשוטים יותר, שהרי לפי פירושו מותר לדחות את האיסור הקל כדי שימנע מלעבור על האיסור החמור יותר. אבל גם לשיטת רש"י ניתן להבין שכיון שאנו מתעסקים בביטול האיסור החמור כרגע אין אנו מפרישים אותו מהאיסור הקל, ואולי אפילו אפשר לייעץ לו אם לא ישמע לבטל את שניהם לעבור באופן הקל. וכן נראה שהבין האג"מ (שם) בשיטת רש"י:

ופירש רש"י אם אין שומעין לבטל את שניהם... ומשמע ששם גם מייעצים להם כשלא ישמעו לבטל שניהם, שתחת לעבור באופן החמור יעברו באופן הקל.

בהערות לספר חסידים^[8] ציין שלכאורה הרשב"א חולק על דברי ר"י החסיד. ואלו דברי הרשב"א (שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תשנה):

עוד השיב, מי שנשבע שלא לשחוק בקוביא, ובא לישאל על נדרו ואומר שירא שמא יתקפנו יצרו ולא יוכל להעמיד עצמו ונמצא עושה שתים רעות שוחק ועובר על שבועתו. מסתברא דאין נזקקין לו, ששחוק הוא עבירה, ואין מתירין לו נדר לעבור. ואם מפני שלא יכשילנו יצרו לעבור על שבועתו, ישביע את יצרו, ואין לומר שיזקקו לעבירה שלא יעשה עבירה גדולה.

לכאורה דברי הרשב"א בסופם מראים שאכן הוא חולק על דברי ר"י החסיד, ולדבריו אין להתיר עבירה קלה כדי שלא יעשה עבירה גדולה. אולם, לענ"ד אין כל הכרח להסביר כן, ויש להבדיל בין דברי ר"י החסיד לדברי הרשב"א בשני הבדלים משמעותיים: ראשית, הרשב"א מדבר על מצב שבו החכם מסייע באופן אקטיבי לאותו אדם לעבור על עבירה כאשר הוא מתיר לו את נדרו, לעומת דברי ר"י החסיד שבהם החכם רק מורה לאותו אדם מה לעשות, אבל אינו מסייע לו בפועל לעשות את האיסור הקל. וכן יש לדייק מדברי הרשב"א "ואין לומר שיזדקקו לעבירה", היינו שאחרים יזדקקו לעבור עבירה כדי שהוא לא יעשה עבירה גדולה. דברים אלו של הרשב"א נוגעים בסוגיית "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך"^[9], סוגייה השונה מהדין בו אנו עוסקים שהאדם עצמו יעשה עבירה בכל מקרה, והשאלה היא אם להמליץ לו לעבור על האיסור הקל ולא על החמור. שנית, מדברי הרשב"א עולה כי הוא סבר שלא ברור שאותו אדם יעבור על העבירה, שהרי בא לבקש היתר לנדרו, ואם לא היה יכול לעמוד ביצרו לא היה מבקש היתר, ולכן אמר הרשב"א שאם יצרו תוקפו "ישביע את יצרו". נראה שהוא קרא את המציאות באופן כזה שלא מדובר היה במצב שבו העבירה תיעשה באופן ודאי אם לא נתיר לו את הנדר.

מקור נוסף המובא בהערות שלכאורה חולק על דברי ר"י החסיד, הוא שו"ת הרדב"ז (חלק א, סימן קפז):

דכי היכי דקי"ל אין מעבירין על המצוות ואין מדקדקין אם זו קלה או חמורה, כך אין מעבירין על העבירות אעפ"י שזו קלה וזו חמורה, וכיון שמוטל עלינו לייסרו על עבירה זו שבאה לידינו אין מעבירין עליה.

אולם לענ"ד גם שם הדיון אינו דומה לנידון דידן. השאלה עסקה בעבריינים שעשו עבירות "ביד רמה", בפרהסיא ובשאט נפש, וכשניסו להוכיח אותם טענו שימירו את דתם אם יוכיחו אותם. וכך לשון הרדב"ז:

שאלת ממני אודיעך דעתי באלו הפריצים העוברים עבירות ביד רמה ובשאט נפש, וכשבאים ליסר אותם אומרים שימירו, האם נייסר אותם ולא נחוש או לא.

ואם כן, כאן לא מדובר על הוראה הנוגעת ליחיד, אלא על הוראה ציבורית שמפורסמת לרבים, ובאופן כזה אפילו אם נניח להם לעבור על האיסורים ללא תוכחה עלול לצאת מזה קלקול גדול:

תו, שאם באנו לחוש לזה תתבטל התורה לגמרי, כיון שיתפרסם הדבר שבשביל חששא זו אנו מעלימים עינינו מהרשעים, בני עולה יוסיפו לחטוא, וירבה הגזל והחמס והניאוף וכיוצא בזה.

עוד יש לחלק ולומר שבנידון של ר"י החסיד מדובר באדם שרוצה לפרוש מעבירה אבל קשה לו, ולכן הוא ביקש היתר לעשות את האיסור הקל יותר, לעומת הנידון בדברי הרדב"ז שאלו "פריצים" העוברים ב"שאט נפש" על עבירות ביד רמה ומחפשים תירוצים כדי להמשיך ברשעם ללא מפריע, ולכן באופן כזה גובר העיקרון "הלעיטהו לרשע וימות"^[10].

העולה מכאן, שלא מצאנו מקור מפורש החולק על דברי ר"י החסיד, שאדם פרטי שיצרו גובר עליו לעבור על עבירה חמורה, ואם יעבור על עבירה קלה יותר ימנע מהעבירה החמורה, יכול לעשות כן, ובתנאי שידע שאין זה היתר לעבור על האיסור הקל, והוא חייב כפרה על העבירה שעשה. אך יש לסייג שהיתר זה נאמר דווקא באדם שהיתר זה יסייע לו בהתגברות על היצר, ולא היתר שרק יאפשר לו להמשיך להרשיע באין מפריע.

 

ג. דחיית איסור קל מפני איסור חמור בהוראה לרבים

רבי יהודה מינץ תיקן באלול רס"ז כמה תקנות בקהילתו באיטליה[11], אחת מהן (התקנה הרביעית) עוסקת בריקוד אנשים ונשים:

גם גזרנו על האנשים שלא ירקדו עם הנשים הנשואות שום זכר עם נקבה נשואה, מלבד בימי הפורים. אמנם עם הפנויות יוכלו לרקוד, ובתנאי שיהיו הזכרים מלובשים מלבוש אחר למעלה מהזיפון (שכבת הביניים ההדוקה לגוף) באופן שבית התורפה יהיה מכוסה לפחות, וכל מי שיש כח בידו למחות ימחה, והעובר על זה יעבור על דת יהודית.

אנו רואים עד כמה חמור היה מצבם של היהודים באותו איזור, עד שהוכרחו חכמי האיזור לתקן מה שלדעתם הם יכולים לתקן בהוראה לרבים ולא רק בהוראה ליחיד. ואמנם, כך עולה לכאורה מפשט הסוגיא בסוטה על פי פירושו של ר' יונה כפי שהבאנו לעיל, שהרי מדובר שם בהוראה לרבים לדחות איסור קל כדי למנוע עבירה על איסור חמור יותר.

לעומת דברים אלו נמצאים דבריו של רבי יצחק עראמה בפירושו על התורה "עקידת יצחק" (שער כ, פרשת וירא):

כן הוא הדין, בכל מה שחטאו היחידים בכל ציבור וציבור בפרוץ באחד מהאיסורים שבתורה, כגון ביין נסך או גבינה של גוים או שעטנז וכיוצא, שהעלם עין השופטים והמנהיגים מתיר אותם כאילו הם מותרים מן הדין, שכבר הפכו בזה חטאות היחיד אל חטאות הציבור מכללם. וכמה פעמים נתחבטתי על זה על אודות הנשים הקדשות... אמרו כיון שמצילות את הרווקים או הסכלים מחטא איסור אשת איש החמור או מסכנת הגויות מוטב שיעברו על לאו זה משיבואו לידי איסור סקילה או סכנת שריפה... והסברתי להם שהחטא הגדול אשר יעבור עליו... בסתר ושלא לדעת הרבים וברשות בי"ד חטאת יחיד הוא, והוא בעוונו ימות... אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים, והדת ניתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו, הנה הוא זימה ועוון פלילי וחטאת הקהל כולו, ולא ניתן למחילה... ולכן הוא טוב ומוטב שייכרתו או יישרפו או ייסקלו החטאים ההם בנפשותם משתיעקר אות אחת מהתורה בהסכמת הרבים... ומי שלא יקבל זה בדעתו אין לו חלק בבינה ונחלה בתורת אלוהית.

לפי דברי ה"עקידת יצחק" אין שום היתר אפילו שלא למחות על החטא הקטן בהוראה לרבים. ולכאורה הדברים עומדים בסתירה לסוגיית הגמרא בסוטה, בין לשיטת רש"י שמותר להתעלם מהאיסור הקל כדי למנוע את האיסור החמור, ובין לשיטת ר' יונה שמותר אפילו לדחות את האיסור הקל כדי למנוע את החמור.

ונראה לדייק מדברי ה"עקידת יצחק" שהוא מדבר במקרה שבו יש חשש ממשי שהסכמה, אפילו בשתיקה, תגרום לכך שהאיסור הקל ייעקר לגמרי. וכך נראה מלשונו "ומוטב שייכרתו וכו'... משתיעקר אות אחת מהתורה בהסכמת הרבים". נראה שהוא יעמיד את הגמרא בסוטה באופן שבו ברור לחלוטין שדחיית האיסור, אם בדרך התעלמות או בדרך הוראה, לא תביא לעקירתו וביטולו.

הנצי"ב מוולוזי'ן (שו"ת משיב דבר סי' מג-מד) הביא את החילוק בין מקום שיש בו חשש קלקול הרבים לבין מקום שאין חשש כזה. בתשובתו לאחד הרבנים שביקש להתיר לאישה לעבור על איסור טבילה ביום השמיני, כדי שלא תימנע מטבילה בכלל ותעבור על איסור נידה החמור, הוא כותב:

אבל עדיין יש מקום לדחות, דבשלמא אם היה איסור קל שלא מצד חשש אחרים שפיר נימא דמוטב דתעבור על איסור קל ולא תבוא לידי חמורה, אבל זה האיסור קל אינו אלא משום חשש שאחרים יכשלו בה, וקלקול הרבים אין לנו רשות להתיר בשביל תקנתה של אשה זו.

גם בדברי האג"מ (שם) מצאנו את אותו חילוק. בתשובתו הוא דן על מתן כשרות לקצבים שאינם מקפידים על הניקור כראוי  ועל הדחת הבשר קודם ג' ימים, שאם לא יתנו להם הכשר יבואו למכור נבילות וטריפות, ואולי עדיף שימכרו בשר כשר אף שיישאר ספק שאינו מנוקר בניקור פנים שיש שם רק משהו, וכן בשר שלא הודח ג' ימים שהוא רק ספק חומרת הגאונים. רמ"פ מיקל על פי היסוד המובא בגמרא בסוטה, אולם הוא מסייג את דבריו בתנאי שאין בהיתר חשש קלקול הרבים:

הנה לע"ד אם אין לחוש שתצא תקלה גם לאנשים שומרי תורה באמת... וימצא שיהיה מזה רק תקנה לאלו שיתעצלו מלילך למרחקים בשביל השגת בשר כשר שלא יכשלו באכילת נבלות וטרפות במזיד, אז יש ליתן להם השגחה, ואין לחוש שמא יטעה מי שהוא לחשוב שמתירין איסורים דגידי חלב ובשר ששהה ג' ימים... אבל אם יש לחוש שיכשלו ע"י זה שיתנו השגחה לקצבים אלו לאנשים שומרי תורה באמת, שיחשבו שמעידין בכתב הכשרם גם על כל העניינים, ויקחו מהם בשר בחושבם שוודאי הוא מנוקר וגם הודח כדין... אז אסור ליתן להם השגחה, דהרי מכשילין בזה אנשים כשרים בטעות.

בעקבות החשש הגדול מפני קלקול הרבים, הנצי"ב בסוף תשובתו מוסיף שכמו ברפואת הגוף שבה יש להתייעץ עם כמה רופאים מומחים כדי להכריע מתי יש לחתוך אבר או להשאירו, כך גם ברפואת הנפש צריך להתייעץ עם כמה מגדולי הדור:

הכלל דלהתיר איסור בשביל איסור צריך להיות מתון הרבה, וכמו רפואת הגוף שאם רואה הרופא דידו של אדם כואב הרבה, פעם מחליט לחתוך אותה כדי שלא יתמשך הכאב הלאה בחלל הגוף ויסתכן, ופעם מחליט דמוטב לסבול הכאב ולא להפסיד היד, ודבר זה אינו נעשה כי אם בישוב דעת איזה רופאים יחד, דשני הצדדים מסוכנים, כך רפואת הנפש המקולקל בזה האופן צריך ישוב הרבה עם איזה דעות בני אדם גדולי תורה ובקרבם אלהים ישפוט, שלא ליתי לידי חורבה ח"ו. וה' יעמידני על קרן אורה.

חילוק נוסף בדברי ה"עקידת יצחק" הובא במכתבו של הגר"ע יוסף לרב וולדנברג (שו"ת צי"א חלק יב כתוספת לתשובה בחלק יא סי' נה)^[12]:

ואמרתי אבוא אעיר בקצרה במ"ש הדר"ג (סי' נ"ה) בעניין תעודת הכשר לבית מלון שנותן מאכלי חלב אחר בשר למי שרוצה בכך, ודעתו הרחבה היא שיש למנוע מלתת הכשר ופיקוח על מלון כזה, והסתייע בין השאר מדברי העקדת יצחק פרשת וירא וכו'. ולפע"ד לא קרב זה אל זה. כי אילו יכולנו להעמיד דגל הדת על תילה בוודאי שהיה עלינו למחות בתוקף ולייסר את החטאים בנפשותם המכשילים את הרבים. אבל בזמנינו ובדור יתום זה אשר בעוה"ר אין מי שיכול ויודע להוכיח ומכ"ש למחות...

לפי דברי הגר"ע יוסף בעל עקידת יצחק לא דיבר על מצב שבו אין לנו כח והשפעה כלל על הציבור. וכך גם אפשר לדייק מתחילת דבריו בעקידת יצחק "שחטאו היחידים בכל ציבור" שמדובר על מיעוט שחוטאים ואילו הרוב אינם חוטאים ולכן יש להם כח למחות במיעוט. אולם בימינו המצב הוא הפוך, שהרוב הם החוטאים והמיעוט הם השומרים, ואם נדחה אותם בתוכחה לא נעמיד בזה את הדת על תילה.

העולה מכל האמור, שעל אף שיש לנו מקור ברור מהסוגיא בסוטה שניתן לדחות איסור קל כדי למנוע עבירה על איסור חמור, כאשר יש חשש קלקול הרבים אין לעשות כן, ויש להתייעץ עם גדולי הדור שיש להם מבט כללי כדי להכריע האם חשש קלקול הרבים קיים בהיתר מסוג זה.

עם זאת, חשוב להביט במציאות בעין נכוחה, ובפרט בימינו כאשר רוב עם ישראל אינם שומרי תורה ומצוות, ויתכן שחשש קלקול הרבים עלול להתרחש בכיוון ההפוך אם נחמיר בזה.

 

ד. סוגי איסורים קלים בהם הקלו הפוסקים

מנהג איסור

החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' ו) נשאל על עיר שרובה מגלחים זקנם בתער, ולא הצליחו להפרישם מאיסור חמור זה. ולכן ראשי הקהילה חשבו לתקן שיגלחו באופן המותר, וכדי שיקבלו את התקנה יתירו להם לגלח גם בימי העומר, ויתכן שבזכות זה יקבלו את התקנה ולא יתגלחו בתער. תשובת החיד"א נשענת על הסוגיא בסוטה על פי פרשנות תר"י, על אף שאינו מציין את שמו:

וכבר אמרו שילהי סוטה זמרן נשי ועניין גברי כאש בנעורת זמרן גברי ועניין נשי פריצותא למאי נפקא מינה לבטולי הא מקמי הא. הרי דאף דתרוייהו איסורי נינהו כל דלית בידן לבטולי תרוייהו דחינן איסוא קל כדי שלא יעברו איסור חמור. וה"ה בנידון דידן דאם באמת לא מקבלי שלא להשחית זקנם בתער כי אם בהתיר להם לגלח בעומר שרינן להו, דאינו אלא מנהג בעלמא. והמסתכל יפה בעיקרי ושרשי הדברים קדמה ואתיא ידיעה ודאית דמנהג זה קל מאוד, וכמו שנבאר.

החיד"א סמך את היתרו על כך שמדובר כאן ב"מנהג בעלמא", ואף "מנהג קל מאוד", ולכן אם אכן הם סבורים שזה יעזור להשיג את המטרה של מניעת גילוח בתער הרי שהם יכולים לדחות את האיסור הקל כדי שלא יעברו על איסור חמור.

איסור דרבנן קל

הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' מג) הביא דברי השואל הרב משה טאראשאנקי, שדן לפניו להקל לאישה שעד עתה לא שמרה טהרת המשפחה ורוצה להתחיל לשמור דיני טהרת המשפחה, אבל אינה מוכנה לטבול במקוה בלילה אלא רק אם יתירו לה לטבול ביום. הרב השואל דן בשאלה אם ניתן להתיר לה לטבול ביום השמיני ולא לחוש לגזירת "סרך בתה". הוא מנסה להבחין בין איסור וגזירה דרבנן שנגזרה בבי"ד הגדול במנין וכו', לעומת גזירה שלא נגזרה במנין, כגון זו, ובפרט שמצאנו שהקלו חז"ל בגזירה זו במקומות מסוימים משום שעת הדחק וסכנה כדי שלא יתבטלו מפו"ר כל נשות אותה העיר, וכן הקלו שגם אם עברה וטבלה אינה צריכה טבילה שנית. ולכן הוא סבור למסקנה שאיסור קל שחז"ל הקלו בו במקום הדחק וכד' ניתן להקל לדחותו כדי להימנע מאיסור חמור. הנצי"ב בסי' מד מודה אמנם ש"איסור טבילה ביום איסור קל הוא", אולם הוא מעלה את השיקול של קלקול הרבים. ולכן הוא מסיים שיש להתייעץ בדבר עם גדולי הדור כדי שהיתר כזה לא יביא לידי חורבה.(דבריו הובאו לעיל באות ג).

בשו"ת הרי בשמים (ח"א סי' לח) דן באותה שאלה, והעלה למסקנה שיש להקל רק באופן שבו אחר הטבילה תלך האשה לשכנתה ולא תשוב לביתה עד הלילה, כדי שיהיה היכר ותזכורת שעל ידי זה מתירין לה, וכך לא יהיה חשש שיבואו נשים אחרות לזלזל באיסור. אמנם הוא סייג את דבריו ש"דבר זה תלוי בראות עיני המורה לשקול בפלס מאזני שכלו אם להתיר לה אף באופן זה שלא יצמח מזה מכשול ח"ו".

האג"מ (או"ח חלק ד סי' לה) דן באפשרות להתיר לבחורים ובתולות יהודים להתאסף כדי לרקוד יחד באולם של הקהילה, כדי שלא ילכו למקום אחר בעיר ושם ירקדו עם נוכרים ונוכריות ועלולים לבוא לידי התבוללות. ושם הוא מחלק:

ומה שאיתא בסוטה דף מ"ח לבטולי הא מקמי הא, הוא בלא מעשה המראה להתיר איסור, אלא לעסוק לבטל את זה, ולמנוע מלעסוק בביטול הקל קצת כשא"א לבטל שניהם, אבל להתיר ממש אסור.

נראה לכאורה מדבריו שהוא מתנגד להוראה כזו של היתר כדי למנוע עבירה חמורה יותר. אמנם במקום אחר (יו"ד חלק א סי' נג שהובא גם לעיל) הרחיב מעט את הגבול, וכתב שמשמע מדברי רש"י שמותר כשלא ישמעו לבטל שני האיסורים לייעץ להם "שתחת לעבור באופן החמור יעברו באופן הקל".

ובתשובה נוספת (או"ח, ח"א סי' מד) בעניין ישיבה מעורבת בבית הכנסת לעומת ישיבה נפרדת ללא מחיצה, כתב אף בלשון יותר חד משמעית שיש להשפיע עליהם לעשות זאת:

אדרבה, במקום שיושבין מעורבים ממש יש להשפיע עליהם אם אפשר שלכל הפחות ישבו מפורדין בצד אחר, כדי שתהיה העבירה באופן קל.

ונראה שההבדל בין התשובות הוא בין מקום שבו האיסורים עדיין לא נעשו, כמו בשאלה הראשונה שם אם לפתוח אולם לריקודים מעורבים שלא ילכו לרקוד עם הנוכרים, ובזה אסר, לבין מצב שבו האיסורים כבר נעשים, כגון אותם קצבים שאינם מקפידים על ניקור וכד', או בית הכנסת שבו יושבים ללא מחיצה, שאז יש להשפיע עליהם ולייעץ להם לעבור את העבירה באופן הקל יותר.

לפי זה, נראה שאין כאן מחלוקת בין האג"מ לבין החיד"א והנצי"ב שגם הם עסקו במקום בו האיסורים כבר נעשו, והשאלה הייתה האם להורות להם לעשות איסור קל כדי להימנע מהחמור. ויתכן שקיים רק הבדל סמנטי בין הנצי"ב המדבר על "להתיר איסור בשביל איסור", לבין האג"מ שרק מתיר "לייעץ" או "להשפיע" לעבור באופן הקל במקום באופן החמור, ובעצם כוונת שניהם היא שאין כאן היתר קבוע אלא הוראת שעה כדי למנוע איסור חמור יותר. אך אולי יש כאן הבדל עקרוני יותר, האם ההתעסקות היא בביטול האיסור החמור כפירוש רש"י וכדעת האג"מ, וכתוצאה מזה אפשר גם לייעץ כיצד לא לעבור באופן החמור אלא הקל, או שההתעסקות היא בביטול האיסור הקל, כפירוש התר"י וכדעת החיד"א והנצי"ב, כדי להימנע מהאיסור החמור. אבל גם לפי הסבר זה קשה למצוא היכן תהיה נפ"מ למעשה, מעבר לאופן שבו יש להורות לשואל.

איסור דרבנן שאינו ברור ויש מי שמתיר

בילק"י (שם) דן באדם מחלל שבת בפרהסיא שנוסע בכל שבת לבית הכנסת ברכב, ולא הצליחו לשכנעו מלחדול מכך. האם יש לייעץ לו לכל הפחות שיסע בשבת עם אופניים ולא ברכב, ומדובר בעיר שיש בה עירוב. בתשובתו הוא דן בסוגיית הגמרא בסוטה ובחלק מהמקורות שהבאנו לעיל, ובחשש קלקול הרבים שעלול להתרחש כתוצאה מהיתר כזה. אולם, למסקנה הוא מחלק כך:

ועדיין יש לצדד, דשמא כל זה בדבר שהוא איסור ברור אפילו אם הוא איסור דרבנן, אבל בדבר שאין איסורו ברור כל כך כמו בנידון דידן, שמא לא אסרו להתירו כדי שלא יעשה איסור גמור מן התורה. ואף שעלתה הסכמת האחרונים לאסור איסר בזה, וכן המנהג פשוט, מכל מקום הרי הזכרנו מה שכתב הרב פעלים להתיר בזה... ממילא כדי להצילו מאיסור נסיעה ברכב, שהוא איסור דאורייתא לכל הדעות, שמא יש להסכים עם עצה זו שיסע באופניים... ולפי זה בנידון דידן לכאורה בודאי שיש לסמוך להקל כדי למנוע ממנו איסור חמור יותר.

למעשה הראשל"צ ר"י יוסף מסייג את דבריו שיש להקל רק כהוראת שעה ולא כהוראה קבועה, ומשאיר זאת לשיקול דעת הרב:

ולעניין מעשה נראה שאין להורות בזה הוראה קבועה, שפעמים על מורה ההוראה להורות לו שיסע באופניים כדי שימעט ככל האפשר באיסורי תורה... ופעמים שעליו לנהוג אחרת, והכל לפי ראות עיני המורה.

אמנם יש לציין שבשאלה זו יש שיקולים נוספים להקל, כי מדובר לעיתים ב"פיקוח נפש רוחני", שהרי זה הקשר היחיד של אותו יהודי ליהדות שלו[13].

דוגמא נוספת להיתר במקרה שהאיסור לא ברור מובאת ביבי"א (ח"ו, יו"ד, סי' יד), שם נשאל על בנות המופיעות בבית ספר תיכון דתי בחצאיות קצרות ביותר, ואין בידי המחנכים למחות, ונשאל הרב האם יש להעדיף לומר להם ללבוש מכנסיים ארוכות על פני חצאיות כאלה. לאחר שהוכיח בתשובתו שאין איסור "לא ילבש" לנשים בלבישת מכנסיים בימינו שמכנסיים כבר אינם בגד המיוחד לאנשים דווקא, וקיים שוני ניכר בין מכנסי גברים למכנסי נשים, כתב מרן שבכל זאת הוא רואה בזה איסור מסוים:

ומכל מקום מודה אני שאין להתיר כאן לכתחילה לבישת מכנסים אלה לבנות, כי בגדי שחץ הן, ומעוררות תשומת לב מיוחדת לרואיהן יותר מאשר שמלה או חצאית רגילה, ומביאות לידי הרהורים רעים, ואין לבנות ישראל הכשרות ללכת בהן כלל. ובפרט במכנסיים המהודקות ממש על הגוף שגורמות הסתכלות והרהורים רעים ביתר שאת.

אמנם, נראה מלשונו שגם כאן אין איסור ברור אלא גדר כללי של צניעות, ולכן הוא מסיים להקל ולבחור ברע במיעוטו, כיון שהליכה בחצאיות קצרות היא פריצות יתירה. ומקורו הוא מהסוגיא בסוטה ובדברי הפוסקים לעיל:

ומכל מקום אם אין הבנות שומעות לקול הורים ומורים להימנע מלבישת חצאיות קצרות ביותר, והולכות בשוֹק וירך מגולות שהיא פריצות יתירה, יש לבחור הרע במיעוטו ולהורות להן כהוראת שעה ללבוש מכנסיים... עד שיוכלו להשפיע עליהן ללבוש בגדי צניעות ככל בנות ישראל הכשרות.

כדברי הגר"ע יוסף פסק גם ר"מ קליין במשנה הלכות (חלק יב סי' שנד) להעדיף מכנסיים, על אף שגם הם נחשבים "בגד פריצות" בזמנינו, על פני בגדים קצרים שיש בהם גילוי ערוה ממש, וגם הוא הביא כמקור את הסוגיא בסוטה.

לעומתם הצי"א (חלק יא סי' סב) אסר גם בכגון דא. מלשונו נראה שאינו חולק עקרונית על האפשרות להסתמך על הסוגיא בסוטה, אלא שהוא חולק על ההנחה המציאותית שהיתר כזה יביא להפחתת איסורים, ולדעתו היתר כזה יגרום בדיוק להיפך:

והבעיה היא לא על לבטולי הא מקמי הא (עיין סוטה ד' מ"ט ע"א וברש"י) אלא על דאי לא הא לא קיימי הא, וכל רמיזה להוראת איזה קולא על חלק שהוא יביא רק שאלה שהיו נזהרות עד כה יבואו לזלזל בזה ולהורות היתר לעצמן (כפי שכבר נשמעו קולות להנהיג היתר לבישת מכנסיים במקומות שהיו מדקדקים להקפיד שהבנות לא יופיעו בלבוש כזה), אבל הצל לא יציל כלל, ויודע זאת כל מי שאינו נותן להשלות את עצמו, באופן שיצא מזה חילול השם בלבד ח"ו.

כשיש ספק אם האיסור הקל ייעשה

ביבי"א (ח"ד, יו"ד, סי' ז) נשאל בעניין מסעדה שאוכלים בה יהודים ובעל המסעדה מוכן שתהיה השגחה של הרבנות המקומית על המאכלים, אבל בתנאי שהמשגיח יתעלם מאלו שרוצים לאכול מאכלי חלב מיד אחר בשר, או שיאכלום יחד בצונן. האם כדאי לקבל את התנאי הנ"ל כדי למנוע מכשול של אכילת נבילות וטריפות, או שיש לומר הלעיטהו לרשע וימות. ושם הביא את הסוגיא בסוטה לעיל, ואת דברי בעל העקידה, וכתב לחלק ביניהם באופן הבא:

אולם באמת שהחילוק מבואר, דהעקידה מיירי באופן שמורידים את האיסור ממיתה ללאו, ותו לא. אבל כאן הרי כל השגחת הרבנות על מצרכי המזון שיהיו כשרים, ואם אנשים פרטיים ירצו לאכול חלב אחר בשר, ואין ביד המשגיח למחות מפאת החופש והדרור השורר בארצנו, אין לזה כל קשר עם עצם ההכשר של הרבנות על המאכלים.

ובסוף התשובה הוסיף:

ועכ"פ הדבר ברור שמכיון שלהרבה אנשים הויא הצלה גמורה, בודאי שחובה קדושה מוטלת על הרבנות המקומית לגדור הפרצה שבכוחם לגדור ולהכשיר המסעדה כדת... להציל מה שניתן להציל.

נראה שהיתרו בנוי על כך שיש בזה הצלה גמורה לרבים מאיסורים, ללא דחיית איסור קל כלל, ורק המעטים שיבקשו קינוח חלבי אחר אכילת הבשר יקבלו אותו תוך הסכמה שבשתיקה. גם במקרה זה הצי"א (חלק יא סי' נה) חולק על היבי"א ואוסר לתת כשרות באופן כזה, וסומך את דבריו על דברי ה"עקידת יצחק" הנ"ל. אמנם נראה מלשונו שאין הוא חולק על עצם האפשרות להתיר איסור קל משום איסור חמור, אלא הוא חולק בהבנת המציאות, ולדעתו יש בהיתר הזה יותר קלקול מאשר תיקון:

נתינת גושפנקא רבנית לבכזאת אני רואה לחמור ביותר, על אף שמאידך יצילוהו ויצילו את המתאכסנים ממאכלות אסורות יותר, ואין ההצלה שוה בנזק... אם ע"י כן יצא מחד גיסא כי ע"י הרשע הזה יהרסו יסודי הכשרות.

גם באג"מ (יו"ד, ח"א, סי' נג) שהובא לעיל ניתן למצוא דוגמא כעין זו, שם התיר לתת כשרות לקצבים שאינם נאמנים על הניקור וההדחה קודם ג' ימים כדי להינצל מאיסור נבילות וטריפות, ונראה שגם שם מדובר במצב שבו יש ספק שמא האיסור הקל יעשה שלא ינקרו וכד'.

 

סיכום

מתוך דברי הפוסקים עולה כי ישנם מספר עקרונות חשובים בשימוש בשיקול ה"רע במיעוטו":

א. השימוש בעיקרון זה יעשה רק כאשר אין אפשרות להפריש מאיסור באופן מוחלט, ונראה לרב הפוסק באופן סביר שאם יעברו על האיסור הקל יימנעו מלעבור על האיסור החמור יותר.

ב. יש הבדל בין הוראה פרטית ליחיד שבה אפשר להרחיב יותר את גבולות ההיתר, לבין הוראה לציבור, כיון שבהוראה לציבור יש חשש גדול יותר של קלקול הרבים.

ג. ההיתר הוא רק באופן שבו האיסור החמור כבר נעשה, ויש אפשרות להשפיע על כך שייעשה איסור קל במקומו.

ד. כדי להבחין האם יש בהיתר המבוקש חשש קלקול הרבים או לא, יש להתייעץ עם גדולי הדור.

ה. יש להתחשב במציאות של ימינו בה אין בידינו למחות בידי עוברי עבירה, ורוב עם ישראל אינם שומרי תורה ומצוות, ועל כן יש לחוש גם ל"תיקון הרבים" ולא רק לקלקולם.

ו. כאשר מדובר בעוברי עבירה להכעיס שעוברים בשאט נפש ומחפשים היתר להמשיך ברשעם אין להקל. אולם, אם מדובר באנשים הרוצים להיות קשורים למסורת ולהתקרב לתורה, ועוברים עבירות לתיאבון בגלל מציאות החיים המקשה על שמירת מצוות בימינו, יש יותר מקום להקל.

ז. נראה שהפוסקים הקלו דווקא באיסורים שיש בהם צדדים לקולא, כגון מנהג איסור, או איסור שאינו ברור ויש מי שמתירו, או בספק איסור שלא בטוח שיתקיים, או באיסור דרבנן קל שחז"ל התירוהו בשעת הדחק. אמנם בכל אחד מהמקרים יש לשקול בכובד ראש את ההשלכה הציבורית של הוראה מסוג זה.

ח. ההיתר לעשות כן הוא אך ורק כהוראת שעה ולא כהיתר קבוע, ואין ללמוד מהיתר שניתן לקהילה אחת לקהילה אחרת.

ט. דרך דחיית האיסור יכולה לפי חלק מהפוסקים להיעשות גם בלשון "היתר" לעבור על האיסור הקל. ויש שהקלו דווקא בדרך של התעלמות מהאיסור הקל שנעשה, או אפילו על ידי ייעוץ והשפעה להעדיף לעבור על האיסור הקל כדי למנוע את החמור, אך הקפידו שלא לקרוא לכך בשם "היתר".

י. שיקולי "הרע במיעוטו" נכללים בתוך מסגרת השיקולים העומדים בעיקר לרשות רבני הקהילות המסורתיות, שמטרתם בסופו של דבר לכוון את בני הקהילה להיות יותר מחוברים לתורה ולמצוות, מתוך תקווה שיבוא יום והם גם ישמרו מצוות באופן מלא. אין לראות את השיקול הזה כעומד בפני עצמו, אלא הוא חייב להישקל כחלק מאיסטרטגיה כללית שמטרתה כאמור להוביל את הקהילה למקום רוחני טוב יותר.