עיונים הלכתיים בעקבות הספר "קמנו ונתעודד"

הרב מרדכי בר"ש עמנואל

עיונים הלכתיים בעקבות הספר "קמנו ונתעודד"*

פתיחה

קבלת גרים בשואה

אכילת טריפות במחנות

משנתו של הרב יהודה אריה וולגמוט

סיכויי ההצלה בשואה

ספר התורה שניצל

תנ"ך שנדפס עם כתבי הנוצרים

סיום

פתיחה

"יותר משלוש מאות שנה, מאז בואם מספרד, פורטוגל ומזרח אירופה בסוף המאה השש עשרה, חיו יהודי הולנד בשלום ובשלוה. גם כאשר היהודים בארצות אחרות סבלו מגזרות רעות וקשות, הם לא נפגעו. בעקבות הזכות המיוחדת הזאת נוצרה אצל יהודי הולנד כעין תודעה שההשגחה העליונה הועידה להם גלות מיוחסת ומעודנת בחסות בית המלוכה ההולנדי"... אמנם לא לעולם חוסן: "לאחר פלישת הגרמנים להולנד, כשהחלו האקציות והגירושים, התגלה ליהודי הולנד שגם עליהם נגזרו נבואות הגלות האיומות שמפורטות בפרשת הקללות בתורה ובדברי נביאי ישראל. הכרה זו עוררה אצל רבים תודעת שותפות והזדהות עם היהודים בגלויות האחרות, שקידשו שם שמים כאשר היו נתונים בצרה ובשביה". כך מתאר אבי מורי ר' שמואל עמנואל לאוי"ט בספרו "קמנו ונתעודד" את הרקע ההיסטורי לקורות יהדות הולנד בשנות השואה. הספר ממחיש עד כמה רבני הולנד שחיו בתקופת השואה השפיעו על תלמידיהם ובני קהילתם לחיות ולמות ולשרוד כאנשי תורה ואמונה. להלן נביא בס"ד כמה שאלות ודיונים הלכתיים שהתעוררו בנו בעקבות קריאת הספר.

 

קבלת גרים בימי השואה

בעמ' 30 מסופר על הרב יצחק ון-חלדר, הרב הראשי של מחוז זילאנד. "בשנה הראשונה אחרי פלישת הגרמנים התקבלו ברבנות אמסטרדם פניות רבות של גויים שרצו להתגייר, אע"פ שהנאצים כבר הפעילו גזירות נגד היהודים. חברי הרבנות הראשית בהולנד דנו בכך, ואילו הרב יצחק ון- חלדר התנגד לקבלת הגרים במצב הנתון".

מעניין לציין שהדיון ההלכתי בשו"ע על קבלת גרים בשעת גזרות נגד יהודים אינו נמצא בהלכות גרים ביו"ד סי' רסח, אלא קנה את מקומו בסימן שלפני כן, בהלכות עבדים שבסי' רסז. המחבר כותב שם בסע' ט שאסור לקיים עבד כנעני שהוא ערל, אלא חוזר ומוכרו לגוי. ומעיר הרמ"א: "במדינות אלו שאסור לגייר שום גוי הוא כאילו התנה עמו שלא למולו, ומותר לקיימו ערל כל זמן שירצה. וכן המנהג פשוט". בספר בית הלל שעל גליון השו"ע מקשה: 'וכי שייך לומר 'וכן המנהג פשוט' בדבר שאינו מצוי בזמננו, שהרי בזמננו כלל לא מצוי עבד כנעני! ואם מדובר בגוי שכיר, שקנה הישראל את הכפר ואת הכפריים השייכים לכפר והם מחוייבים לעשות מלאכת ישראל, זה אינו נקרא עבד שחייב למולו'... ומסיק ספר בית הלל: 'ונראה ליישב, [שכוונת הרמ"א בכותבו] וכן המנהג פשוט - שאין מגיירין שום גר מפני אימת המלכות במדינה זו, אפילו בצנעא משום סכנה אסור להכניס עצמו, אבל באשכנז יש מקומות שמגיירין אפילו בחשש סכנה... ולזה כיוון מור"ם בהגה"ה שהוא מנהג פשוט שלא לסכן את עצמו למול הגרים במדינות אלו". לפי דעת הבית הלל המנהג בפולין היה שלא לגייר כלל משום שהדבר עלול לגרום לפגיעה ביהודים, אמנם באשכנז גיירו ולא חששו לסכנה.

ה'בית הלל' מדבר על חשש הסכנה ליהודים המגיירים, לא על חשש הסכנה שעלול להיגרם לגר שהתגייר. לכאורה יש להביא הוכחה שאין חוששין לכך מהגמרא בברכות יז, ב, הדורשת את הפסוק בישעיה (מו, יב) "שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה": 'אמר רב אשי, בני מתא מחסיא אבירי לב נינהו, דקא חזו ביקרא דאוריתא תרי זמני בשתא [שהיו נאספים שם ישראל באדר לשמוע בהלכות פסח מדרש דרב אשי, ובאלול לשמוע הלכות חג - רש"י] ולא קמגייר גיורא מינייהו'. כלומר, הם לא הושפעו מכבוד התורה ולא נכנסו תחת כנפי השכינה, אלא נשארו בגויותם. וכותבים התוספות בד"ה תרי זמני: 'וראיתי בספר העיתים שחבר הרב יהודה בר ברזילי ששמע שהיה עמוד אש יורד מן השמים עליהם בכלה דאלול ובכלה דאדר', ואף מאורע כביר זה לא השפיע על הגויים בעיר להתגייר. והנה, בפירוש רב ניסים גאון שם כתב שהשלטון לא ראה בעין יפה את ההתכנסויות בימי כלה, ואף היה שמד כנגד המארגן רבה בר נחמני ורצו להורגו; ואם כן קשה מדוע הגמרא אינה מלמדת זכות על הגויים הללו שהם לא התגיירו בגלל שחששו לחייהם, ומדוע באים אליהם בתביעה שהם אבירי לב?! ויש ליישב שרבה [הוא רבה בר נחמני, עי' רש"י גיטין לד, ב ד"ה והלכתא] נפטר בשנת ד"א פ' [320 לספירת העמים], ואחריו מלך תלמידו רבא [ברכות מח, א] שנפטר בשנת ד"א קי"א [351], ורב אשי נולד באותו יום [קידושין עב, ב]. אם כן סביר להניח שהשמד שהיה בימי רבה כבר פסק בימי רב אשי. רנ"ג רק ציין לגמ' במסכת ב"מ שם מפורש שההתכנסות במתא מחסיא היתה לצורך כינוס ה'כלה', ואין לדייק מדבריו שגם בזמן רב אשי היתה סכנה לגויי מתא מחסיא להתגייר, והטענה נגדם במקומה עומדת.

עוד יש להוכיח שאין בית הדין מעכב מלגייר בגלל חשש סכנה למתגייר, שהרי לכל גר מודיעים בית הדין בבואו להתגייר שהגיור יסכן אותו: "אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופים סחופים מטורפים ויסורים באים עליהם" [שו"ע יו"ד סי' רסח סע' ב], ובברכי יוסף שם הביא את לשון מסכת גרים: "ונהרגים על המילה ועל הטבילה ועל שאר המצוות"... יוצא אם כן, שאת השיקול של סכנה לחייו חייב הגוי לשקול בעצמו בבואו להתגייר^[1].

 

אכילת טריפות במחנות

בפרק השני של הספר, הנושא את הכותרת "ויהי אחרי החורבן" (עמ' 61), מספר אבי-מורי כך: "לתאריך בואי למשפחת זקבך - ראש חודש אלול - היתה משמעות מיוחדת בשבילי, כי ביום הזה זכיתי לאכול שוב אוכל כשר. במשך תקופה של יותר משנתיים [במחנה ריכוז ובשהות בבית חולים במנזר] נאלצתי לאכול מזון לא כשר. בספר עלי מרורות [עמ' 243] מובא שהרב יהושע משה אהרונסון חשש שלא יוכל לפסוק הלכות אחרי שגופו נטמא במהלך השואה במאכלות אסורות"![2]

לכאורה קיימת תשובה ברורה לחשש זה של הרב אהרנסון בפיוט שאנו שרים בכל מוצאי שבת 'אליהו הנביא, אליהו התשבי'. מילות השיר המתארות את תולדות אליהו הנביא חורזות: "איש כלכלוהו העורבים ולא מת לשחת". מה הסיפור שעומד מאחורי מילים אלו? במל"א יז, ו מסופר שאליהו התחבא בנחל כרית "והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב, ומן הנחל ישתה". הרד"ק מקשה: 'ואין לשאול מאין היו מביאים לו, כי באמת ממקום כשר היו מביאין לו'... לפי הרד"ק משמע שאליהו עצמו לא חשש לכשרות הבשר, כי כשם שהקב"ה דואג למזונו כך ה' ידאג לכשרותו. אולם הרלב"ג כתב: "ואיך שהיה הנה לא היה בזה חטא, כי לפי שעה יתכן לעבור על מקצת המצוות באמצעות הנבואה כמו שנתבאר בתורה". כוונת הרלב"ג שאליהו צווה בנבואתו לאכול את מה שיביאו לו העורבים, כפי שכתוב בפס' ד: "ואת העורבים צויתי לכלכך שם". אמנם לאור החרוז של בעל הפיוט 'אליהו הנביא' מבואר שלא היתה לאליהו כל שאלה האם הבשר כשר או לא, כי לוּ אליהו היה נמנע ולא אוכל מהבשר הרי היה "מת לשחת", ובמקום פיקוח נפש הלכה פסוקה היא במסכת סנהדרין (עג, א) שיעבור ואל יהרג. ולא חשש אליהו לא לנבואתו ולא לתורתו בעקבות אכילת מאכל שאינו כשר מחמת פיקו"נ[3].

 

משנתו החינוכית של הרב וולגמוט

בעמ' 72-71 מסופר על הרב יהודה אריה וולגמוט ז"ל, שעבר את ימי השואה במחנה עבודה בסיביר, ולאחר המלחמה הגיע להולנד. סיסמתו של הרב וולגמוט היתה: יהודי חייב לחיות בתורה! בספר "קמנו ונתעודד" לא מפורטות דוגמאות לכך, אך במכתב לר' יעקב ברונר ז"ל השמור בארכיון פא"י בתל אביב כותב הרב וולגמוט, שמרחק של נסיעה מעיר לעיר ברכבת אינו נמדד בקילומטרים או בשעות נסיעה - אלא בכמה משניות הספיק היהודי ללמוד במשך אותה נסיעה! וכך כתב באותו מכתב: [המדריכים] יצליחו [בחינוך הנוער התורני] אך ורק לכשיחדירו אל תוך תודעת כל חבר וחבר את הצו התמידי: "ודברת בם". ישאל את רעהו: מה למדת? במה אתה עוסק? ההינך יכול לומר לי דבר תורה ששמעת? וכדומה'.

הרב וולגמוט כתב על עצמו באותו מכתב: "הייחוס שלי שלא הייתי ב"ה ב"יודענראט", אלא מנקה ביבין בסיביריה, עובד אדמה ושומר לילה. וה' זיכני שלא ראיתי את השערוריות שעשו הנאציים יש"ו, על אף שגזר עלינו שיישאר בני מחמדי הי"ד חולה מסוכן בריגא, עת תפסונו הרוסיים ככלואים בעלי פספורט גרמני והובילונו לאסיה. לא בקולי ולא בידי עשיתי עוול. הייתי הבחור הראשון אשר הלך מברלין ללמוד תורה בישיבת טלז, ואחרי – רבים עשו כמוני. מראשי תנועת הנוער של "עזרא" הייתי, והשפעתי על כל הנלווים עלינו בע"ה שייראו בלימוד התורה ובתיקון המידות ברוח המוסר את עצם תפקידינו". שיחותיו וסיפוריו היו ספוגים ברעיון זה. לרב וולגמוט היו דעות מגובשות גם כלפי התרבות המודרנית; כך למשל הוא הישווה בזמנו בין הכנסת מכשיר רדיו לבית יהודי - להכנסת עבודה זרה לבית!

 

סיכויי ההצלה בשואה

האיזכור בדברי הרב וולגמוט של "היודנרט" מעלה רגשות קשים מאוד, במיוחד מכיוון שחלק מהמשרתים ביודנרט היו דמויות משולי החברה שהפכו למשתפי פעולה אכזריים עם הגרמנים. אמנם ישנו ויכוח היסטורי האם המשטר הנוקשה שהפעיל היודנרט האריך את חיי היהודים בגטו. בענין זה נוהגים תמיד להנגיד זה מול זה את גטו ורשא וגטו לודז', שניהם בפולין. בגטו לודז' היה משטר נוקשה של היודרנט, שניצל את כוח העבודה בגטו לטובת הגרמנים, ולכן הגרמנים נמנעו מלהשמיד את רוב יהודי הגטו; למרות האקציות שרד הגטו עם רבים מיהודיו למעלה משנה אחרי שכבר הושמד גטו ורשה. במקביל גם מספר הניצולים מגטו לודז' היה גבוה הרבה יותר מאלו שניצלו מגטו ורשה, שבסופו אף פרץ בו כידוע מרד. קשה לדעת מה היו התוכניות השטניות של הנאצים ימ"ש בקשר לגטו ורשה, ואם אכן שיתוף הפעולה הלא-מלא של הנהגת הגטו היה הסיבה האמיתית להשמדתו[4]. בתקופת השואה לא היה ניתן להשיא עצות מה יועיל ומה יזיק, אלא ישראל היו גוי אובד עצות, במובן הרחב של הביטוי, מול הצורר שאמר להשבית מאנוש זכרם. ממו"ר הגאון רבי יצחק דז'ימטרובסקי שליט"א [כיום ראש ישיבה בישיבת 'קול יעקב' בירושלים, ומלפנים ר"מ בישיבת שעלבים] שמעתי, שמסתבר ששירת האזינו מתייחסת לתקופת השואה, כי כך בדיוק היתה כוונת הצורר: "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" [דברים לב, כו], ואח"כ נאמר: "כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה", ו"הגוי" הם ישראל^[5].

 

ספר התורה שניצל

בעמ' 48 מסופר על הפגישה של אבי מורי עם הרב שלמה רודריגס פריירה. היה זה כשהרב פריירה, ששימש כרב צבאי בצבא הולנד החופשית, הגיע למחנה ברגן בלזן שבוע אחר השיחרור. "בקשתי ממנו לקחת את ספר התורה של דודי ר' נפתלי אברהמס הי"ד, שלקחתי אלי לאחר ששלחו כמעט את כל "מחנה הכוכבים" [האסירים היהודים מהולנד] ב'רכבת האבודה' למזרח גרמניה". ספר התורה הגיע לידיו של ר' יעקב נפתלי אברהמס הי"ד במחנה וסטרבורק; אחד מן המגורשים הביא עמו למחנה ספר תורה, וכשמצא עצמו ברשימה של אלו שאמורים להישלח במשלוח 'מזרחה' מסר ברגע האחרון את הספר לידי ר' נפתלי. בספר זה קראו תקופה ארוכה גם במחנה ברגן בלזן. לאחר שהגרמנים חיסלו את המחנה ימים ספורים לפני השחרור, ושלחו את האסירים ב"רכבת האבודה", נשאר ספר התורה מיותם בארגז בצריף של ר' נפתלי הי"ד, ואבי יבל"א בשארית כוחותיו לקחו אליו כדי לנסות להחזירו לבעליו. לו היה נשאר ספר התורה במחנה היה גורלו נחרץ לשריפה, כיון שהמחנה על כל תכולתו הועלה באש, כדי למנוע את התפשטות מגיפת הטיפוס שהשתוללה בו. לאחר השואה חזר בנו של ר' נפתלי, ר' שלמה לאוי"ט, לעיר האג; הוא שמע שספר התורה שהיה ברשות אביו הגיע לבית הכנסת בהאג, אך לדאבון לבו ספר התורה נעלם, ואיש לא ידע מה עלה בגורלו. אולם באותה קהילה היה מונח בארון הקודש ספר תורה נוסף שהיה שייך לדודו של ר' שלמה, שגם הוא לא חזר מהמחנות; סמוך לעלייתו של ר' שלמה לארץ נזכר אחד הגבאים בקיומו של הספר, והוא החזירו ליורש - האחיין. מעניין לציין שספר תורה זה נכתב בכתב סת"ם הקרוי כתב "וועליש" [האותיות שלו יותר דומות לאותיות דפוס שלנו]. בתשובת הגרי"ד במברגר 'יד הלוי' ח"א יו"ד סי' קנט כתוב: לענ"ד אין שום סברא לפסול ס"ת כזה, וכן כתב בתשובת הנודע ביהודה מהדו"ק יו"ד סימן פ' וזה לשונו: ומה שאינו מבואר בתלמוד אינו מעכב[6], ופוק חזי כתב ספרדי הנקרא וועלש יש בהם כמה שינויים נגד המבואר בב"י... וכן נראה מתשובת החסיד מו"ה נתן אדלר בתש' חתם סופר [יו"ד סימן רסא]", ומוסיף הגריד"ב: "וכן שמעתי שבק"ק אלטאנא [כיום רובע בעיר המבורג בצפון גרמניה] נמצאים ספרי תורה בכתב וועלש שנקרא בהם, והם ישנים - שבודאי שבימי הרבנים הקדמונים נכתבו, ועל כן פשוט דאין לפסול ספרי תורה כאלה". עכ"ד. ובשם האר"י נמסר שגם לכתב וועליש יש רמז בתיקונים [פרי עץ חיים שער הכוונות לרח"ו, עי' לשכת הסופר סי' ה ס"ק ב]. מתברר אם כן, שלא רק באלטונה שבגרמניה - אלא גם בקהילות הולנד היו שכתבו ספרי תורה בכתב וועליש וקראו בהם[7].

לאחר העלייה של ר' שלמה לאוי"ט לארץ, הוא וספר התורה שלו עמו, היה מונח ספר התורה ההולנדי שנים רבות בארון הקודש של קיבוץ שעלבים, ולא קראו בו, כי מספר סופרים מומחים שראו את הכתב חרצו את דינו שהוא פסול, לפחות לכתחילה[8]. ויהי היום, והראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו שליט"א הגיע לביקור בשעלבים והראו לו את הספר ההולנדי, והרב פסק שהספר כשר לקריאה לכתחילה. שוב הובא הספר גם לפני הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, וגם הוא פסק שהספר כשר לכתחילה.

 

קריאה בתנ"ך הנדפס יחד עם כתבי הנצרות

בעמ' 53 מסופר על מתיאוס, חייל חיל הרפואה הגרמני שהיו שבוי בידי בנות הברית, שטיפל באבא לאוי"ט לאחר השחרור במסירות רבה. אבא מספר שהוא ביקש ממנו להשאיל לו את "הַבַּיְיבֶּל" שלו, ושמח מאוד להזדמנות לשוב וללמוד תורה. כמובן שלאח הגרמני היה רק תנ"ך שנדפס יחד עם כתבי הנצרות. כעת, לאחר שנות דור, כשכתב אבא שי' את הזכרונות, הוא התחיל להסתפק האם מותר היה לו בכלל ללמוד מתנ"ך "נוצרי" כזה. ביו"ד סי' רפא שולח הפתחי תשובה ס"ק א לעיין בספר בני חיי על הטור שם, המביא מחלוקת פוסקים האם מותר לקרות בחומשים מודפסים ע"י גוים, עיי"ש באריכות. ואכן בתשובה המשתרעת על כשבעה עמודים בכתב קטן וצפוף דן בספר בני חיי "ברחל בתך הקטנה" בספרי תנ"ך שהדפיסו נוצרים העובדים לאותו האיש וקראו אותו אלוה וכו' וכו'. הוא מביא את דעתו של רבי אליהו הלוי שמכריע לאסור כל קריאה או לימוד מתנ"ך כזה, כמו שלמדנו מדברי רבי טרפון בפרק כל כתבי [שבת קטז, א]: 'אקפח את בני אם יבוא לידי ספר תורה שכתבו מין אם לא אשרוף אותו ואת האזכרות שבו', ופירש רש"י: "ספרי מינים המשומדים לעבודה זרה שכתבו להם תורה בכתב אשורית ובלשון הקודש". ספר תורה כזה אסור לקרות בו ויש לשורפו, ואף אם מדובר בספר מודפס ראוי לשורפו, כי דין דפוס כדין כתיבה תמה.

אמנם רבי יעקב בר פורנה בעל 'בני חיי' כותב: "אנחנו שמענו אבותינו ספרו לנו מנהגם של ראשונים, ואין פוצה פה ומצפצף אין גם אחד, מעת שיצא לאויר העולם ונתגלה הדפוס, לחוש לכל זה, ובודאי כי מנהגם של ישראל תורה".

אולם הוא היקשה שם שבהל' יסודי התורה פרק ו הל' ח כתב הרמב"ם שספר תורה שכתבו מין ישראל מצוה לשורפו, ואם כתבו גוי יגנז, ומשמע שאין להשתמש בספר כזה כלל! ואכן רבי מאיר אויערבך בספרו אמרי בינה חלק השו"ת סימן ז כתב שדברי הרמב"ם בהל' ס"ת שמותר ללמד תלמידים אינן מתייחסים לס"ת שכתבו מין, ומוסיף שקיבלנו מגדולי תורה לא להשתמש כלל בספרי תנ"ך הנדפסים ע"י נוצרים. אבל בערוך השולחן יו"ד סימן רפא סע' ד-ו תירץ להיפך, שלשון יגנז או ישרף אינו בהכרח, והמנהג רווח להשתמש בספרי תנ"ך הנדפסים ע"י הנוצרים.

ונראה שהדברים תלויים במחלוקת תנאים. הכסף משנה ציין לדברי ר' טרפון הנ"ל שאמר 'אקפח את בני שאם יבואו לידי שאשרוף אותם ואת האזכרות שבהם'. רש"י [שבת יז, א] מפרש שלשון "אקפח את בני" הוא לשון קללה, שמקלל את עצמו. לשון קללה שייך כלפי אדם שמוטלת עליו חובה והוא אינו עושה אותה, אם כן לפי דעת ר' טרפון ודאי שחובה לשרוף ס"ת שכתבו מין, ואסור ללמוד בו. ואילו ר' ישמעאל דורש ק"ו, אם לעשות שלום בין איש ואשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, הללו [ספרי תורה שכתבו מינים שאין בהם קדושה, כמו שכתב הרמב"ם "שלא נתקדש השם"] שמטילים איבה בין ישראל לאביהם שבשמים עאכו"כ. כלומר משום שיש מצוה להביא שלום בין איש לאשתו ובין ישראל לאביהם שבשמים לכן מצוה לשרוף ס"ת שכתבו מין, אבל אין זו חובה. הרמב"ם שנוקט בהל' יסודי התורה לשון מצוה לשרוף משמע שפוסק כר' ישמעאל. יוצא אם כן שלדעת ר' ישמעאל שאין חובה לשרוף ס"ת שכתבו מין - מותר ללמד בו את התלמידים, וכן ליחיד מותר ללמוד בו לעצמו בשעת הצורך. מתברר אם כן שבלא-יודעין אכן מקום רחב היה לאבי מורי להקל וללמוד באותו תנ"ך נוצרי בתנאים בהם שהה אז.

 

סיום

המסר העיקרי של הספר "קמנו ונתעודד" הוא תיעוד הפעילות החינוכית-תורנית בהולנד אחרי השואה, שנעשתה ע"י קומץ צעירים שרידי חרב, יוצאי מחנות הריכוז. הפעילים הללו קיימו בעצמם והנחילו לחניכיהם את דברי חכמים: ותלמוד תורה כנגד כולם. בעיונים אלו הרחבנו את היריעה ההלכתית בנקודות שבהם נוגע הספר בעקיפין; גם לימוד תורה זה הוא מפירות-פירותיה של אותה מסירות נפש לתורה ולמצוות, ממנה זכיתי ב"ה לינוק כל השנים.