פרופ' זהר עמר

ה'מרה' – אמצעי להבחנה בין צבי לאייל

הקדמה

זיהוי בלשני

ההבדל בקרניים

כיס המרה

מנין שאב בעל השו"ע את דבריו?

סיכום

הקדמה

זיהוי בעלי החיים הנזכרים במקורות ישראל הוא סוגייה סבוכה: אחת הדוגמאות היא הצמד 'אַיָּל וּצְבִי', שני בע"ח שנזכרו במקרא פעמים רבות כבעלי חיים טהורים[1]. בסוגיית זיהויָם עסקו פרשנים וחוקרים רבים, שהתבססו בעיקר על השתמרות מסורות הלשון וניתוח המקורות הכתובים[2]. לפי רוב מסורות הזיהוי הקדומות הצבי הוא ה-Gazella למיניו השונים[3], הנקרא בתרגום הארמי 'טַבְיָא' ובערבית – 'טַ'בְּי' (או עַ'זַאל); ברוב המינים לשני הזוויגים של הצבי קרניים נבובות, קבועות שאינן מתפצלות, שתהליך גדילתם נמשך לאורך השנים ללא הפסקה. באשר לאייל - מקובל שהוא שם קיבוצי לבעלי חיים בעלי תכונות דומות ממשפחת האייליים (Cervidae), בערבית – 'איאיל', בגרמנית – Hirsch ובאנגלית – Deer. ברוב בני משפחת האייליים בולטים הזכרים בקרניהם המתפצלות, הנושרות וצומחות מחדש בכל שנה[4]. תהליך גדילת הקרניים נמשך לאורך כל חייהם.

 

זיהוי בלשני

זיהוי האייל והצבי השתמר במסורת הפרשנית של היהודים דוברי הערבית, ובראשם רב סעדיה גאון. רבי אברהם אבן עזרא אף ציין זאת במפורש: '[אייל וצבי] ידועים, והחמישה האחרים צריכים לקבלה'[5]. לעומת זאת, חלק מפרשני המקרא בני אירופה החליפו בין הצבי לאייל, משום שה- Gazellaלא חי באירופה ומשום כך לא הכירוהו. עובדה זה עולה מדברי רש"י: 'והרי צבי דאין [קרניו] מפוצלות. לא ידענא מאי קאמר, דהא ודאי מפוצלות הן! ונראה בעיני שמה שאנו קורין צבי לא היו הם קורין צבי, אלא אותן הנקראים שטיינבו"ק וקרנים שלהן אינן מפוצלין'[6]. בקרב בני אשכנז בדורות האחרונים כמעט אוחדו הצבי והאייל, עד שלרבים שנקראו 'צבי' הוסמך השם הלועזי 'הירש' (Hirsch), וכן מצוי צמד השמות 'נפתלי-צבי', שאינו מתאים כלל לפסוק 'נפתלי אילה שלֻחה' (בראשית מט, כא); במקביל עדיין השתמר צמד השמות 'נפתלי-הירש', המתאים לפסוק זה. נמצאנו למדים שקשה לסמוך רק על הפן הלשוני בזיהוי הצבי והאייל הואיל והוא עשוי להביא לידי טעויות בזיהוי, ולכך עשויות להיות השלכות הלכתיות.

מטרת מאמר זה להציג סימן הלכתי מחייב, שיאפשר להבחין באופן מובהק וחד משמעי בין הצבי לאייל, בניגוד לזיהוי המקובל המושתת רק על פילולוגיה וניתוח המקורות - שכן הללו נותרים בתחום הפרשנויות שאינן חד משמעיות.

 

ההבדל בקרניים

אחד הסימנים המובהקים בהם ניתן להבחין בין החיות הטהורות בכלל והצבי והאייל בפרט הוא מציאותן של קרניים, וההבדל ביניהן[7]. בספרות חז"ל ובזו המאוחרת יותר נזכר במפורש ההבדל בין קרני הצבי לאייל כסימן הבחנה ביניהם. בתלמוד נאמר: 'והרי צבי דאין מפוצלות'[8], ועל האיילה דרשו חז"ל: 'למנצח על אילת השחר (תהילים כב, א), מה אילה זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן, אף שחר זה מפציע לכאן ולכאן... מה אילה זו כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות, אף צדיקים כל זמן שמרבין בתפילה תפילתן נשמעת'[9]. אכן, קרני האייל מתפצלות לסעיפים, ועם גדילתו קרניו הולכות וגדלות ומסתעפות. סימנים אלה נפסקו להלכה אצל הרמב"ם: 'וסימני חיה מפי השמועה הן, כל מין שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה ויש לו קרנים מפוצלות כגון האיל, הרי זה חיה טהורה בודאי… וכל שאין קרניו מפוצלות, אם היו קרניו… הדורות כקרני הצבי הרי זה חיה טהורה'[10].

 

כיס המרה

בשולחן ערוך בהלכות טריפות מובאת ההלכה הבאה: 'יש מיני עופות שאין להם מרה, כמו תורים ובני יונה, ואין לאוסרן כיון שכל המין כך. והצבי אין לו מרה בכבד, אבל יש לו למטה סמוך לזנבו'[11]. אך לצבי (Gazella) יש כיס מרה! אין ספק  שבאומרו 'צבי' נתכוון מרן רבי יוסף קארו לאייל (Hirsch-Deer), כמסורת הזיהוי הנקוטה בקרב פרשנים בני אירופה[12], שכן בדיקת המציאות הזואולוגית בימינו מורה על חסרונו של כיס המרה אצל כל בני משפחת האייליים (Cervidae)[13].

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כיס מרה של צבי ארץ-ישראלי ((Gazella gazella

 

מנין שאב בעל השו"ע את דבריו?

הלכה זו בשולחן ערוך מתבססת על דברי הראשונים שעסקו בדיני הטריפות של המרה. כפי שניתן לראות מעיון ב'בית יוסף', מרן בעל השו"ע ציטט מדברי הכלבו המיוחס לר' אהרן הכהן מפרובנס בעל 'אורחות חיים', שהביא הלכה זו בנוגע לצבי[14]. הש"ך כבר העיר שרבים מן הראשונים שקדמוהו הביאו הלכה זו בנוגע לאייל ולא לצבי[15]. כך סבר גם הרמב"ן: 'וכן אמרו שיש בהמות שאין להם מרה, כגון האיל'[16]. בספר האגודה מצינו שקיימת 'קבלה אשר איילים אין להם מרה'[17]. וכעין זה מובא בספרי ראשונים אחרים: 'ואילים דאין להם מרה לא חשיב כניטל, דכולהו הכי איתא להו'[18]. אין ספק כי העובדה שהאיילים חסרי כיס מרה הייתה ידועה לראשונים, מתוך ניסיון רב שנים של שחיטה יהודית כשרה[19]. התייחסות להיעדר מרה אצל האיילים מופיעה באנציקלופדיה של רבינו גרשון ב"ר שלמה שחי לקראת סוף תקופת הראשונים (השליש האחרון של המאה הארבע-עשרה): 'וקצת בעלי חיים שאין להם מרה כלל, וזה שיש להם במעיים כגון יונה ומין השליו וצפור דרור... וצבי ואיל אומרים עליהם שהמרה היא באליה שלהם'[20]. אין ספק שגם ה'צבי' שהוא מזכיר הוא ממשפחת האייליים Cervidae)), שכן הוא מציין לפני כן: 'ויש מבעלי החיים שמחליף קרניו כמין הצבי והאיל לעת זקנותם', והרי תופעת החלפת קרניים אינה קיימת כלל בצבי (Gazella). השימוש הלשוני בצמד 'צבי ואיל' היה אפוא שכיח בלשון הראשונים באירופה, וייתכן שהוא המקור להבדלי הנוסחאות שהובאו בדברי הראשונים באשר לבעלי החיים נעדרי המרה.

בעיראק גידלו צבאים (Gazella) לצורך אכילה, כפי שהעיד ר' יוסף חיים ה'בן איש חי': 'ופה עירנו בגדד יש הרבה בני אדם שדרכם לגדל צבאים בביתם, אך דרכם לגדלם שיהיו מלֻמדים לעמוד למעלה על הגג או באכסדרה תמיד ולא ירדו לחצר, כי חוששים פן יצאו לרשות הרבים ויברחו לחוץ'[21]. כנראה שמפאת שכיחותו לא היה ליהודי עיראק קושי להשיג בשר צבאים, כפי שמעיד רבי עבדאללה אברהם יוסף סומך, רבו של ה'בן איש חי': 'ופה בגדאד יע"א יש לנו מסורת וקבלה על שלוש מיני חיות, והם הצבי והאיל והיחמור'[22]. אין ספק כי באמרו 'צבי' נתכוון רבי עבדאללה סומך ל-Gazella. קביעתנו זו עולה מהתייחסותו להלכה בשו"ע (יו"ד מב ח) שלצבי אין מרה בכבד: 'במדינתינו פה בגדאד יע"א מין הצבי יש לו מרה כבהמה'[23].

 

סיכום

קיומו או היעדרו של כיס המרה הוא קריטריון אנטומי מוחלט, המבדיל בין האיל לצבי. עיון בהלכה שהובאה בשולחן ערוך מאפשר לנו להתחקות אחרי הפרשנויות השונות שהיו לשמות צבי ואיל באירופה, ועל דרך העברתו של היידע הזואולוגי מן התקופה הקדומה באמצעות המתרגמים היהודים. אין המדובר ביידע תיאורטי גרידא, אלא בכזה שהוא בעל השלכות הלכתיות חשובות. ההלכות העוסקות בשחיטת אייל מעידות כי מדובר בבעל חיים טהור שנאכל בימיהם – וגם בימינו. שובי"ם ששחטו ובדקו את האייל האדום והאלק האמריקני העידו גם הם על כך שהם חסרי כיס מרה[24].